כל מי שעקב אתמול אחר הנאסד"ק (ובמקרה יצא לי לעקוב אתמול אחר הנאסד"ק – מדוע, זה כבר עניין לפוסט אחר) לא יכול היה שלא להתרשם מהזינוק המדהים שרשמו כמה מניות גדולות (אפל הרשימה במיוחד עם קפיצה של כ-12.5% ביום אחד). אחרי הכל, כאשר הנאסד"ק מזנק ב-6.3% ביום אחד, כולם עולים. ובכן, לא כולם.
בשעת המסחר הראשונה, נגעה גוגל במחיר של כ-249 דולר למניה ומהבחינה הזו, היא יכולה לשמוח: היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. למעשה, רק 16% מכלל המניות המסווגות כמניות טכנולוגיות נסחרו אתמול במגמה שלילית. איך זה קורה שדווקא גוגל מצטרפת למיעוט הצונחים?
רוב הפרשנים מסכימים שהסיבה לכך היא הידיעה לפיה גוגל עומדת לפטר בין אלף עובדים זמניים (על פי גרסה אחת) לעשרת אלפים עובדים זמניים (על פי הגרסה השניה, שנשמעת לי מופרכת). החלק היותר מעניין הוא שהדיון בסוגיית "העובדים הזמנים" הוביל לפרסום מרתק שמנסה להסביר מדוע חברה כמו גוגל מעסיקה כל כך הרבה עובדים זמניים. מסתבר שישנן שתי סיבות לכך, רק לאחת מהן הייתי מודע.
הראשונה היא שלעובד זמני אתה לא חייב לתת את כל ההטבות להם זכאים עובדים מן המניין כמו אופציות, ביטוחי בריאות כאלו ואחרים ושאר תנאים סוציאליים. זה לא חדש לי. זה קורה כל הזמן בישראל, בין השאר בשלוחות המקומיות של חברות הטכנולוגיה האמריקאיות.
הסיבה השניה היא ששכירת עובדים זמניים מאפשרת לחברה שלא למנות אותם במניין העובדים. נו אז? מה יוצא לחברה שהיא מדווחת על פחות עובדים? ובכן, כאשר לחברה יש פחות עובדים יוצא שהיא הרבה יותר יעילה ממה שהיא באמת: כל "עובד" מניב לחברה יותר כסף: אם לחברה הכנסות בהיקף 100 שקל והיא מעסיקה 10 עובדים הרי שכל עובד הניב עשרה שקלים. אם לחברה יש הכנסות בהיקף של 100 שקל אבל היא מעסיקה 50 עובדים הרי שכל עובד הניב רק שני שקלים. חברה שבה העובדים מניבים סכומי כסף גדולים במיוחד פר עובד, נחשבת לחברה יעילה יותר, טובה יותר ולכן אטרקטיבית יותר בעיני המשקיעים. אין פלא לכן שהמנייה שלה הופכת לנחשקת ורושמת עליות.
אינני יודע עד כמה זה נכון במקרה של גוגל אבל יש לי הרגשה שלא מדובר בתסריט תלוש מהמציאות. מעבר להתנהגות התאגידית הברוטאלית המעדיפה עובדים זמניים נטולי זכויות על פני עובדים מהמניין, הגיע הזמן לשנן שגוגל היא בסך הכל עוד קונצרן אמריקאי; לא יותר ולא פחות.
יש משהוא מיוחד בלהיות קונצרן אמריקאי או שהעובדה שגוגל היא סתם קונצרן הייתה מספיקה?
ודרך אגב יש גם סיבות נוספות להעסקת עובדים זמניים כגון פרוייקטים ספציפיים המתוחמים במסגרת מטרות וזמן מוגבלים. אבל כמובן ממתי מזכירים סיבות לגיטימיות כאשר מדברים על קונצרנים אמריקאים?
בחודשים האחרונים אני מתפרנס מפרוייקטים כאלו, כעובד "זמני" והעסקה איננה רעה כל כך: אני עובד על פרוייקטים שאני בוחר, התעריף גבוה יותר מעובד קבוע באופן משמעותי (בדיוק מהסיבה שהחברה לא משלמת על הטבות, ועל מנת לחפות על זמנים ללא תעסוקה) והתמרון בין פרוייקטים שונים מאפשר לי יותר זמן חופשה. האם זה המצב של כל אותם עובדים חיצוניים, כמובן שלא – אבל התמונה איננה חד צדדית כמו שציירת אותה.
בחברה שעבדתי בה עד לפני כמה שנים, החליטו יום אחד לעשות את אותו הטריק: מחלקה שלמה פוטרה על הנייר, ונשכרה לעבודה דרך חברת השמה. המשכורות נשארו זהות, ההפרשות הסוציאליות נשארו זהות, הרכב נשאר ברשותנו, ושום דבר לא השתנה לרעה. אפילו הוותק שלנו עבר לחברה החדשה. בנוסף, החברה נאלצה כמובן להעביר עוד כסף לחברה החדשה שהעסיקה אותנו.
איפה ההגיון הכלכלי?
הסמנכ"לית הראתה לדירקטוריון שהיא קיצצה 16 אנשים מכוח האדם שלה. העובדה שתקציב היעוץ החברה שילמה לחברה חיצונית עלה במליוני שקלים לעומת השנה הקודמת לא הובאה לידיעתם.
זו דוגמא קלאסית לתכמון פיננסי שלא חייב לבוא על חשבון העובדים, ומבוצע רק כתרגיל חשבונאי כשר אבל מסריח.
ישנה וריאציה נוספת על הנקודה השניה שהעלת. חברות גדולות רושמות עובדים מן המניין ועובדים חיצוניים (פרילנסרים או קבלני משנה) על סעיפי הוצאות שונים. הדבר מאפשר להן משחק מסוים בדוחות. קבלני משנה רשומים תחת הוצאות פרויקטים ולא ככוח אדם. הדבר מאפשר לחברות בתקופות משבר לצמצם הוצאות חיצוניות בלי "לפטר" עובדים והנה קיבלת התיעלות.
למיטב ידעתי כל החברות הגדולות מחזיקות חלק מכוח האדם שלהם כקבלני משנה כדי שיוכלו להצטמצם בלי לפטר – סוג של "גמישות ניהולית".
לפעמים זה אפילו מגוחך, עבדתי מול חברות בין לאומיות שאסרו על הסניף הישראלי לגייס עובדים אז הם העבירו חלק מהגיוסים לקבלני משנה וככה כולם מרוצים – ההנהלה בחו"ל לא מדווחת לבורסה על גידול מצבת עובדים וההנהלה הישראלית מקבלת את כוח האדם שהיא זקוקה לו.
רוגל, כן אני חושב שיש משהו מיוחד בלהיות קונצרן אמריקאי. עניין תרבותי. או שמא אתה מאמין שאין הבדלים בין קונצרן שוודי, יפאני, תאילנדי, גרמני, סעודי ואמריקאי? כן, יש הרבה קווים מקבילים ולא, לא כולם אותו הדבר. הקונצרן האמריקאי, בעיניי, שונה ב-DNA שלו מקונצרנים של לאומים אחרים.
ולמה אני לא מתפלא שאתה מוצא הרבה קסם במנהג הנפסד הזה? כמובן שיש לארעיות יתרון רק שבעיניי ולדעתי אני לא בעמדת מיעוט, לארעיות יש יותר חסרונות מאשר יתרונות. אומר זאת אחרת, התאגיד מוצא בארעיות יותר יתרונות ולכן אין פלא שהעובד המצוי מוצא בה יותר חסרונות.
אני כמובן לא מדבר על עצם הבלוף של החברות מהסוג הזה כלפי שוק ההון וכלפי המשקיעים, אבל ביני ובינך, אחרי הסאב-פריים ודירוגי זבל, מה זאת עוד בלוף קטן.
לכל דבר, יובל, יש יתרונות וחסרונות ולא כל דבר שטוב לקונצרן בהכרח רע לעובדים. מותר כבר להתבגר ולהבין שהדיכוטומיה של מרקס תיארה את המציאות בצורה חלקית ולא בהכרח נכונה, בערך כמו הפוסט הזה.
אה, יכולה להיות עוד סיבה.
בחברה שאני קשור אליה מעסיקים "טמפים" לתקופה של שלושה-ארבעה חודשים (hence, "טמפים") לסייע בבדיקות לפני יציאה של גרסה. סטודנטים בחופשת הקיץ, צעירים בין שחרור ללימודים, הכול הולך כל עוד הם מוכשרים לתפקיד. הם מרוויחים ניסיון תעסוקתי וכסף לא רע, החברה מרוויחה פתרון לדילמה שבה למשך רבעון אחד צריך חמישה עובדים יותר מאשר בכל השנה. כולם מרוויחים. לפעמים, רק לפעמים, עובד זמני הוא באמת עובד זמני.
תפיסת העולם שלך לפיה כל זכות בסיסית המגיעה לעובד (לדוגמה שלא יניידו אותו כל כמה חודשים לעבודה אחרת כדי שלא יתפסו את החברה בכך שהוא בעצם עובד שלה) היא בהכרח קשורה לאיזשהי תפיסה מרקסיסטית, שלא לומר – אלוהים ישמור – קומוניסטית, היא הילדותית והלא נכונה. בערך כמו התגובה שלך.
יש אנשים שמעדיפים את הארעיות. ז'רום וסילבי, למשל.
בתור מישהי שישבה בתוך חברת ענק במשך כארבע שנים על תקן של אאוטסיידרית מטעם חברה אחרת (לא חברת כוח אדם), אני חייבת לציין שהבאסה העיקרית עם תפקידים שכאלה היא שאת אמנם עובדת שוות חובות, אבל את לא בהכרח שוות זכויות. כי אין כמו צורת ההתנהלות הזו כדי ליצור חברה ארגונית ובה מעמדות בנוסח ימי הביניים.
מצד אחד – הדרישה ממך היא לבצע את העבודה על הצד הטוב ביותר, ולמחוייבות מלאה לאותו הארגון והאינטרסים שלו (לשני הארגונים, למעשה). וכבונוס, תמיד תתנופף מעל ראשך המחשבה על כך שאסור להכעיס את הלקוח.
ומצד שני – העובדה שאינך עובדת מן המניין תמיד יושבת לך איפהשהו בפינה קטנה שם בראש, ולא משנה אם מדובר באיזה יום כיף לעובדים שאינך יכולה להשתתף בו, החלטה שאת לא יכולה לקבל לבד (אלא אם כן מדובר בפתרון משברים והעובדים מן המניין עסוקים מדי, נניח באיזה יום כיף), או סתם מערכת יחסי עבודה בעייתית שנרקמת לה עם אנשים שאינם מנוסים כמוך בנושאים מסויימים, אבל להם תהיה הזכות לקבוע איך הדברים ייצאו לפועל בסופו של דבר.