חטא ההכללה

קוראים רבים הפנו את תשומת לבי לכך שאני מוזכר ברשימה מצומצמת במיוחד שהוזכרו ברשימתו של שגיא גרין, עורך “מוסף ספרים” של “הארץ”, רשימה של בלוגרים שמספקים מידע (לצד דבורית ויאיר רוה). אני מודה לשגיא, אותו אני מכיר ומוקיר מהתקופה שבה עבדתי ב”הארץ” ומאוחר יותר גם ב”ידיעות אחרונות” על האזכור המפרגן ואולם לצערי אינני יכול להחזיר פרגון ביחס לטקסט בו אני מוזכר.

הטקסט, המדבר על תופעת הבלוגים, מתייחס אל התופעה ואל המרכיבים אותה (הבלוגרים והטקסטים שהם מפרסמים) בביטול מוחלט מהול בבוז. אליבא דה גרין הבלוגוספירה היא “העצלנות החדשה או הפרזיטיות הנושנה”. החטא הנורא מכל שבו אשמים רוב הבלוגים בישראל הוא חטא השעמום, טוען גרין ומוסיף כי הבלוגים “מבטלים את העבודה החשובה של העיתונאים מפעם: איסוף מידע חדש והצלבתו, תחקיר וחשיפה של אמת שמישהו ניסה להסתיר מעין הציבור, טיפוח של מקורות, יציאה לשטח, הרמת טלפון או אפילו ציטוט מתוך קומוניקט – כל אלה לא נחשבים נחוצים או רלוונטיים עוד”. “אם העיתונות המסורתית מתה – הבלוגים הם המשתה העגום לזכרה”, הוא מסכם לא לפני שהוא קובע כי “הבלוגים הם כלי ביטוי לנרקסיזם בעזרת טכנולוגיה חדישה. אילו לפחות היה זה כלי תרפויטי, אבל נרקסיזם, כידוע, הוא מחלה חשוכת מרפא”.

אני לא חולק על חלק מהאבחנות של גרין ובאותה נשימה שואל האם לא ניתן לכתוב טקסט דומה על עיתונים ועיתונאים (במקום בלוגים בלוגרים)? האם לא ניתן לומר שהעיתונות החדשה מעלה על נס סוג של עצלנות שמתבטא בציטוט קומוניקטים מופרכים שאת הנתונים מתוכם כלל לא מנסים לבדוק? האם העיתונאים לא נגועים באותו נרקסיזם עליו גרין מדבר בשעה שהם שמים עצמם במרכז, מציגים עצמם כשופט-קטגור “הגובה עדויות“, שופט ואז מפרסם פסק דין בן 400 מילה? האם כל העיתונאים מעניינים (בניגוד לבלוגרים המשעממים), האם כל העיתונאים מנסים לחשוף משהו, להצליב משהו?

האם העיתונות המסורתית מתה בגלל הבלוגוספירה או שמא היא מתה בשל תהליכים שבינם ובין הבלוגוספירה אין דבר כמו שבירת ארגוני העיתונאים והפיכתם לחוליה החלשה במערכת, פיטורי עיתונאים בעלי דעה או עמדה, העדפת הזול על פני היקר אך המנוסה, העדפת השטחי, הקצר והסנסציוני על פני המעמיק שלא לדבר על תהליכים כלכליים גדולים יותר כמו העברת מודעות הדרושים מהעיתונים אל האינטרנט. אינני טוען שכל בלוגר באשר הוא בלוגר מפרסם דברי טעם חשובים, ראויים או מעניינים. אך האם כל עיתונאי באשר הוא עיתונאי מפרסם דברי טעם חשובים, ראויים או מעניינים?

המדרג הזה לפיו יש עיתונאים שהם אנשים רציניים, עמוקים ויסודיים שכותבים מדם ליבם וישנם בלוגרים שהם משועממים, נרקיסיסטים, עצלנים ועלגים, הוא מדרג פשטני עד אימה המציג תמונת עולם עקומה שמבוססת על דעה ולא על עובדות – וזו, על פי גרין, טריטוריה של הבלוגרים ולא של העיתונאים, אז מדוע הוא מתפרסם ב”הארץ”?

אין לי עניין להשתלח במקצוע העיתונות או בחבריי העיתונאים; נהפוך הוא. ואולם הנוהג הזה, ששגיא לא המציא אותו אלא רק הצטרף אליו, לפיו אחת לתקופה בכירי העיתונאים שופכים את מררתם על הבלוגרים כאילו אלו אשמים בכל צרות המקצוע, והניסיון ליצור השוואה מלאכותית בין בלוגר ועיתונאי, הוא נוהג תמוה לכל הפחות.

הבעיה שלי עם הטיעון של גרין היא לא שהוא אינו אומר דברי טעם אלא שהוא חוטא בחטא כבד לא פחות מחטא השעמום: חטא ההכללה (שגם אני חוטא בו לפעמים). גרין שופך את התינוק עם המים שכן את הטיעון שלו, לפיו אחת הבעיות של הבלוגרים היא ש”אין מעליהם או לצדם עורכים שיצילו אותם מטעויות, שגיאות והפרזות, שיטילו ספק, שישלחו למקצה שיפורים, שינכשו עשבים שוטים, שיסגננו וימתנו” ניתן להפנות חזרה אליו ולומר לו: “אם היה עורך שקורא את הטקסט שלך, אולי הוא היה מציל גם אותך מהפרזות והיה שולח אותך למקצה שיפורים שיסגנן וימתן”.

20 מחשבות על “חטא ההכללה

  1. ידעתי שתגיב לרשימה של שגיא. גם היה לי ברור מה תאמר לו. ובכל זאת, דווקא כבלוגר “רציני” (יא אללה, הפוסט שלך בנושא הגרשיים, הרס לי לחלוטין את היכולת להשתמש בהן- תודה באמת) אתה חייב להודות שיש משהו שלילי (בנוסף להרבה דברים חיוביים), בריסוק ההיררכיה והסמכות שהתקיימו במודל הישן של תקשורת ההמונים. נכון אמרת, שזו לא אשמתם הבלעדית של הבלוגרים, ומדובר בתופעה רחבה בהרבה, אבל אין ספק שמעט מאוד בלוגרים עושים משהו כדי לשנות את זה. כמה בלוגרים בארץ מסתמכים על עובדות? רוב הבלוגספירה (נו, תחושה שלי. מודה לא עשיתי מדגם מייצג או כל ממבו ג’מבו סטאטיסטי אחר) מבוססת על צבירים חסרי מעוף של מילמולי סרק והקאות מדיפות ריח רע של חשיבות עצמית וטרחנות. אולי הגיע הזמן שאנחנו כצרכני תקשורת נדרוש מהבלוגרים שלנו קצת יותר? לא יודע, אני לא בעד רגולציה, אבל חייבים להחזיר את הבושה העצמית לחברה שלנו.
    חוץ מזה, משיהו טען שאתה בחו”ל. אם זה נכון, אז רבאק- כתבת פוסט ממש ארוך, יחסית למישהו שאמור לבלות עכשיו בבריכה או באיזה בית קפה אירופאי. אם זה לא נכון, אז יש פה כמה חבר’ה שממש מפיצים שמועות, שזה לגמרי לא לעניין. אובדן “הסמכות והבושה” ממש.
    אה כן, ואני ראשון!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1

  2. לתולעת – לעיתונים יש חלק לא קטן בריסוק ההייררכיה ובטשטוש בין דעות לעובדות, כלומר בריסוק של עצמם

  3. כל עוד התפיסה היא שבלוג הוא מן יומן נעורים מצועצע, עמוס בשגיאות כתיב וניסוח רדוד, יהיו כאלה שיכלילו. אפילו בבלוגים שעוסקים באופנה אפשר למצוא עומק שקשה למצוא במגזינים.

  4. וחוצמזה איך אפשר בכלל לומר “בלוגרים”? יש כל כך הרבה אנשים שכותבים, על כל נושא שבעולם. איך בכלל אפשר לשים את כולם תחת אותה קורת גג ולצפות שכולם יהיו עיתונאים ממושמעים? כמה מהם בכלל רוצים לעשות עבודה שדומה לזה? קצת פרופורציות.

  5. אויש הבכיינות הזו של שגיא גרין על בלוגים שטחיים ובלוגרים אקסהביציוניסטיים זה כל כך 2003.

    מבחינתי אני מוכנה לעיסקה פשוטה מאוד עם שגיא: הוא לא יקרא את הבלוג השטחי שלי, ואני לא אקרא יותר את המאמרים המשמימים והמרירים שלו.

  6. נראה שעיתונאים (ובמידה מסוימת גם תולעת ספרים) מפספסים לחלוטין את הנקודה. אין הקבלה בין “הבלוגוספירה” (אם יש דבר כזה בכלל) ובין “העתונות”. הבלוגרים הם הציבור. הם לא ממסד, ומעולם לא היתה שם היררכיה שאפשר לנפץ אותה. אי אפשר לבוא בטענות לבלוגרים ואי אפשר לדרוש מהם כלום, כי הם (כקבוצה כוללת) חסרי יומרה לחלוטין. אם יש בלוגר שמעיד על עצמו שהוא יכול להחליף עיתונאי, אפשר לדרוש ממנו קבלות ולבקר אותו. אדם שמפרסם פרקי יומן אישיים, מה תאמר לו? שהחיים שלו משעממים? יותר טוב להשקיע את הזמן הזה בגוגל הקרוב לביתך, למצוא בלוג אחר, יותר מעניין. יש כאן חוסר הבנה מוחלט של מה זה אינטרנט ואיך משתמשים בזה. וזו לא הפעם הראשונה.

  7. ר”ש, אני מסכים אתך לחלוטין בעניין הבלוגספירה, ממש כמו שהסכמתי עם יובל על האידיוטיזם שבהכללות. אבל, אתה עושה אותו דבר. אתה משווה בין בלוגר שכותב טור דעה רציני, או בלוגר פוליטי או כל בלוגר אחר שעיניינו בציבורי ובמה שמתרחש שם, לבין בלוגר שכותב על חייו האישיים, או כזה שממציא סיפורי מעשיות (ומספר לכולנו על זה). זה קצת מקביל להבדל בין עיתונואים לסופרים ולאחריות שאנחנו מצפים מכל אחד מהעיסוקים האלה לדברים שהוא מפרסם. העובדה שאתה עושה את זה מצביעה על חלק מהבעיה שהעליתי. אז ברור שאני לא מצפה מכל הבלוגרים לאותה רמת אחריות. וחוץ מזה אתה באמת חושב שאנשים לא מתיימרים? אנשים לא חושבים שהם יודעים משהו שאתה ואני לא? שהם עלו על רעיון מהפכני? שקולם חשוב, אולי אף יותר משל אחרים? לא, זה קל מידי להגיד “זה הציבור, והציבור יעשה מה שהוא רוצה”. בן אדם שמעלה את מחשבותיו על כתב הוא בעל יומרות, אחרת לא היה משקיע בזה את הזמן שלו. למה שאנשים אומרים יש השפעה כאן ועכשיו, בטח בעולם רווי התקשורת שלנו.
    מה שניסיתי להגיד זה, שקצת נראה שהסדר הישן הולך הביתה לפח הזבל ההיסטורי, ואיזשהו משהו חדש מופיעה. רק מה, אנחנו עוד לא פיתחנו נורמות כדי להתמודד בצורה נכונה עם הדבר הזה, במיוחד שגם לסדר הישן לא הצלחנו מי- יודע -מה לפתח עדיין נורמות שעובדות נכון.
    מה שבעצם ניסיתי להגיד ליו”ר זה, שהוא לא תוקף את הבעיה האמיתית, כמו שאני רואה אותה כמובן, אלא מתגושש עם מישהו מהאליטה הישנה שרואה איך העולם שלא מושמד. וזה חבל, כי יש פה משהו קצת יותר גדול. כמו שאמרתי, מה שלי מפריע הכי הרבה זה היעדר מאבק שלנו, צרכני התקשורת, על מנת ליצור נורמות לאיכות מינימאלית. מן קוד בושה כזה, קצת כמו שהיו”ר עושה כל פעם שמישהו מפרסם שטות מחורבנת במיוחד באינטרנט. מגיע לנו שיח ציבורי טוב יותר. מגיע לנו שאנשים ירצו לעשות אינטרנט איכותי ורב גוני.
    זהו סיימתי.

  8. אני עם שרון. הדיון זה מוצה לפני שנים.

    יכול להיות שנושא “הבלוגרים כאיום על העיתונות” עולה כעת ע”י עיתונאי של “הארץ” בשל הבעיות הכלכליות של “הארץ”?
    אם הבלוגרים הם כאלו סחורה קלוקלת, אז כיצד הם יכולים להוות תחרות לעיתון איכותי כמו “הארץ”? יכול להיות שלא הם הבעיה, אלא העיתונות בארץ? או, חס וחלילה, העיתון עצמו?

    הפיטורים של רותי סיני
    הפחתות שכר

  9. לא ממש הבנתי את ההשוואה בין בלוגים לעיתונים. ממתי התיימרו בלוגים להוות תחליף לעיתונות? ואם מתייחסים אליהם ככה, זו תעודת עניות לעיתונות ולעיתונות בלבד.

  10. אני מסכים מאוד לגבי נושא ההכללה, אבל חייב לציין שנחשפתי בחיי ליותר מדי הן עיתונאים והן בלוגרים מובילים שנמנעו מלכתוב על האמת והתרכזו בלבכתוב את מה שלדעתם נתפס כמעניין.

    לפעמים נדמה שזה בילט אין, אבל אין ספק שזה לא חייב להיות ככה.

    יש משהו מאוד מריר בכתיבה של שגיא, אני מאחל לו שיעבור, כי לא נראה שהבלוגספירה הולכת להעילם.

  11. איזה ניג’וס של תחילת שנות ה-2000. אני זוכרת את ניסן שור ואת רענן שקד עם התבכיינויות דומות. פעם בכמה זמן, מתעורר איזה עיתונאי שעבר זמנו, ונזכר להשתלח בבלוגרים, כאילו הם מקור כל הצרות בעולם. מעניין מי יהיה הבא בתור.

    וגם, ההגדרה הזו – בלוגרים. אפשר לחשוב שאם מישהו כותב בלוג, כל מהותו מוגדרת תחת הכותרת הזו. ואם הוא במקרה גם מורה, אבא לשני ילדים, מנכ”ל הייטק או מלצר בבית קפה?

  12. לא קשור למאמר של שגיא גרין, אבל קבלו מרכאות לפנים:

    הנזק לתדמית הממשל החדש ממשיך להצטבר. על רקע הצגת כללים אתיים מחמירים במיוחד להתנהלות הממשל החדש במטרה להביא “שינוי לוואשינגטון” והציפיות הגבוהות שהם הצמיחו, פרשיות המינוי-מיסוי עלולות לקצר את “ירח הדבש” של אובמה עם הבוחר

    שש דרכמות ושבעים סנטבוס למי שיבדוק מחר בבוקר אם ערכו אותה בגיליון המודפס. ואולי זה כן קשור למה שגרין כתב, מי יודע

  13. הפסקתי לקרוא ברגע שכציטטת: “אבל נרקסיזם, כידוע, הוא מחלה חשוכת מרפא” חבל על הזמן, הבןאדם אידיוט.

    ____________________________________
    נרקיסיזם, אהבה עצמית מופרזת. מצב או תבנית פסיכולוגית המתאפיינת ב”אהבה עיוורת” ומחשבה כפייתית כלפי העצמי – עד כדי הרחקת אחרים ורדיפה אנוכית וחסרת מעצורים אחר סיפוק עצמי, שליטה ושאיפות אישיות. בעיני פרויד, הנרקסיזם הוא “המשלים הליבידואני”…
    ____________________________________

    לא מחלה. לא חשוכת מרפא. ולא כידוע.

    מה שהינו מחלה חשוכת מרפא זה עיתונאים שממציאים שטויות שהמקור שלהם הוא “כידוע”. כידוע יש *הרבה* מאוד כאילו.

  14. הדרישה הגורפת לאינטרנט איכותי היא לדעתי מופרכת. העיקר הוא התקשורת, לא? אני מכירה בלוג אחד לפחות שהפוסטים בו לא היו צולחים עריכה, ועדיין יש לו חשיבות.
    נרקיסיזם גם הוא אינו זוכה לכבוד המגיע לו הודות לתרומתו לקידמה לפעמים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: