אתמול התקיימה איזשהי תחרות מוזרה (בלשון המעטה), תחרות "מוצר השנה". שמעתי ממישהי שהיתה שם שזו היתה תחרות, איך לומר, שהשאירה ריחות לא סימפטיים באוויר. הטקסט של נופר סיני מהטוש בהקשר הזה הוא סוג של צופן. ננסה לפענח אותו ביחד (באמצעות הדגשות בתוך הציטוטים).

נתחיל בסיבה לצופן.

את תחרות "מוצר השנה" הישראלית אירגנו פורום שיווק (אתי עמיעד וערן יסעור), TheMarker, וואלה!, אי סי נילסן, ומגזיני הקמעונות "קופה רושמת" ו"קופה ברשת".

זו כמובן בעיה. איך יורדים על משהו שהבית שלך אירגן? ובכל זאת, נופר עושה עבודה לא רעה בלהסביר למה התחרות קצת-קצת מגוחכת ובעצם לא תורמת שום דבר לאף אחד חוץ מאשר ליצרנים:

(…) לא כולם מסכימים שהתחרות משרתת את הצרכנים. "לשאול את הצרכנים איזה מוצר הוא הכי טוב זו שאלה שיווקית", מסביר מומחה לפסיכולוגיה שיווקית. "זה לא נותן לצרכן אינפורמציה אמיתית לגבי המוצר, אלא מסייע לחברות לשבח ולהלל את המוצרים שלהן בבחינת 'אם כולם אומרים שזה טוב'

אז הבנו שאנחנו, הצרכנים, לא ממש נהנים מהתחרות הזו. היא לא באמת בשבילנו. היא בשביל היצרנים. אבל יש עוד גוף שנהנה מהתחרות וזו בעצם הסיבה לקיומה: המארגנים. הנה דוגמה מהטקסט של נופר:

ובאמת, המרוויחים העיקריים מהתחרות הם הזוכים, שהנהלת התחרות מנבאת להם עלייה של 10% במכירות בממוצע. אגב, עבור הזכות להטביע את הלוגו על המוצר הזוכה צריכים היצרנים לשלם 13 אלף דולר.

הנה דוגמה נוספת:

אבל גם תרומת התחרות לחברות מוטלת בספק – לא כל מנהלי השיווק מאמינים להבטחות לעלייה במכירות: "קיבלנו את ההחלטה לא להצטרף לתחרות השנה", אומרת מיכל גלבוע, מנהלת השיווק של מותג מאמא עוף של תנובה. "הצטרפות לתחרות היתה כרוכה בעלויות של אלפי שקלים (…)

בקיצור, כל הרעש והמהומה, כל התחרות שנועדה לעזור לי, הצרכן, לבחור את המוצר הטוב ביותר, היא לא יותר מאשר צינור להזרמת אלפי שקלים לקבוצה קטנה של מארגנים ששולטים על כמה אמצעי תקשורת בולטים וכמה גופי מחקר.

ואני אומר – למה להתרגז?

הקונצרן מארגן תחרות. לתחרות נקרא "טמבל השנה". כל מי שרוצה להגיש מועמדות ישלם לקונצרן 5,000 שקל דמי השתתפות. מי שיזכה יוכל להטביע על המצח שלו את הלוגו "טמבל השנה" תמורת 12 אלף דולר (אנחנו תחרותיים) ובא לציון גואל (ולאוברדרפט סוף).