פרד התעורר בבוקר יום שבת. הדירה שלו קטנה, חדר וחצי אם לוקחים בחשבון את המקלחת. זה הספיק לו. היו לו רק מעט דברים בדירה, וגם הם ודאי היו מתרגשים לו שמעו שמישהו מכנה אותם "דברים." מזרון, כמה ספרים, כורסה קרועה, שתיים שלוש צלחות וכמה כוסות, מחבת רב-שימושית, שולחן רב-שימושי ומאפרה. פרד לא עישן. היא שימשה כצלוחית לזיתים. גם היא רב-שימושית. הקירות היו עירומים לחלוטין לולא הדוגמה המיוחדת של עובש שהתפשט מהתקרה לעבר הקיר בסלון/מטבח/חדר-שינה.
פרד קם מהמיטה, הדליק את הקומקום ולחץ על יוסי. יוסי עשה קולות של מי שבקושי התעורר. פרד הכין לעצמו קפה, וכמעט גמר אותו. רק אז התעשת יוסי, והיה מוכן לקבל ממנו פקודות. אולי זאת הסיבה שפרד לא מיהר להיפרד מיוסי: הוא הזכיר לו את עצמו.
אלא שהבוקר נראה שיוסי איטי מהרגיל. פרד הזיז את העכבר ימינה, אבל החץ הקטן לא זז. הוא הזיז אותו שמאלה, והחץ זז; ימינה. פרד קימט את מצחו. הוא הפך את העכבר על גבו, פתח את המכסה מעל לכדור העגול השוכן בגוף העכבר, וגילה שבעריסת הכדור רוחשת מושבה משגשגת של אבק ולכלוך. מבט מקרוב גילה מושבה של יצורים קטנים שהתנחלו במקום, כבר הספיקו לקבור את יקיריהם באחת הפינות ולגדל דור שני שהחל להתקוטט על הירושה של דור המייסדים.
אולי הגיע הזמן לרכוש עכבר חדש, הרהר פרד. המחשבה העציבה אותו. הוא היה משוכנע שיוסי לא יהיה מאושר מהרעיון.
פרד נכנס לחצי-חדר-מקלחת שלו. כשיצא, הרגיש כמו חדש. הוא הסתכל על עצמו בראי והיה כמעט מרוצה. בגיל ארבעים, פרד נראה כמו אדם בדיוק בגילו, עובדה שמילאה אותו שביעות רצון משונה. הוא התנשא לגובה מטר ותשעים סנטימטרים, שהתחלקו באופן שווה על פני גוף צנום במיוחד, פנים צרות, לחיים שקועות ועיניים חומות שנסוכה בהן הבעה תמידית של תמיהה מלווה בהשלמה עם העובדה שיש דברים שהוא לא מבין – ולו מפני שלא היה לו עניין להשקיע בהבנתם.
פרד מעולם לא חש יותר מדי בנוח עם מראהו החיצוני. כשהיה בן חמש עשרה, יצא מביתו למסיבה לבוש במיטב בגדיו. הוא נפרד מהוריו וסגר מאחוריו את הדלת. רק אז הבין שהוא עומד בחדר מדרגות חשוך, בקומה רביעית, ללא מעלית, דלת הדירה נעולה מבפנים והאור האדום שאמור לבקוע מהמפסק לא עובד כבר כמה שנים. פרד החל למשש את דרכו אל המתג, ובתוך כך, הספיק לשמוע מעברה השני של הדלת את אמו אומרת בהערצה "הוא נראה כמו אל יווני" ואת אביו מסנן חזרה "אל יווני להורים רומנים."
למיטב זכרונו של פרד, זאת היתה השיחה הארוכה ביותר שניהלו הוריו אי פעם. אבא שלו היה מומחה לסינונים מהירים, קצרים ובוטים. אמא שלו, לעומת זאת, עשתה ככל יכולתה להגן עליו מפני השם המשונה שלו, שם שבחרה אחרי תשעה חודשים של כעס.
כביצית מופרית, פרד היה טיפוס חסר מנוחה. ביום שנכנסה להיריון, החלה אמו להקיא וחדלה רק כעבור חמישה חודשים. כשפסקו ההקאות, החלה בטנה לרחוש ללא הרף עד שהיו מי שיעצו לה לפנות לרב מומחה להוצאת דיבוק. האם ידעה שהדיבוק היחיד שהשתלט עליה הוא פרד, שרקד בתוכה בשמחה שהתישה אותה. ואם בזה לא די, פרד סירב לצאת אל אוויר העולם גם לאחר ארבעים ושניים שבועות. כשהגיעה האם סוף סוף לחדר הלידה, היא בילתה את עשרים ושמונה השעות הבאות בספירת הדקות בין צירים עד שביקשה את נפשה למות. ברגעים האחרונים לפני הלידה נשבעה שתקרא לעולל על שמו של פרד אסטר; היא כבר תראה לו מה זה לרקוד. והוא ראה. את ילדותו בילה בלהסביר לילדים אחרים למה קוראים לו פרד. בימים פחות טובים הפך פרד בפי הילדים לבהמת המשא הא-מינית הכי מפורסמת בפתח תקווה.
מעולה! 🙂 פרד הזה מזכיר לי יותר ויותר את מייג'ור מייג'ור מייג'ור מייג'ור עם קורטוב של ארתור דנט ואולי להיפך. אני לא בטוח.
יפה מאוד.
ללא ספק אתה מפגין כשרון כתיבה של מעבר כתיבת תזה, או פוסטים נוקבים. השאלה היא, לאן? לאן זה מתקדם? הרי אם אתה עומל על ספר, לא נראה מתאים שאתה חושף את כולו בבלוג. אתה רוצה לספר לקוראיך הנאמנים מה תוכניותך?
רועי,
למה ההנאה שלך מהסיפור תלויה בתכניות של היו"ר?
יש סיפור כתוב טוב – תהנה וזהו.
אני סך הכל אשמח לדעת אם צפוי לנו ספר שלם או שזה רק תקופה של יובל, ככה שאדע אם לקרר את ציפיותיי.
רועי – תודה על ההתעניינות ותודה על המחמאות.
האמת היא שאני לא יודע. התגובות הראשונות לחלק הראשון היו נלהבות והחלטתי להמשיך. עם הזמן, התגובות נאלמו ואני שואל את עצמי מה זה אומר. מצד אחד אי אפשר להגיב על כל חלק בסיפור (גם כאשר קוראים ספר לא מגיבים אחרי כל שני עמודים). מצד שני, כל הרעיון בפרסום חלקים מהטקסט הם כדי לקבל איזשהו משוב ואם אין משוב – בשביל מה לפרסם?
מה יקרה עם פרד? אני לא יודע. יש לי כמה תוכניות עבורו. למעשה, פרד הוא רק צלע אחת מבין ארבע דמויות, ששלוש מהן יתגלו רק מאוחר יותר.
אם אתה שואל את דעתי עכשיו (והיא טובה רק נכון לשעת כתיבת שורות אלו), אני אמשיך לפרסם פה את הסיפור של פרד עד אשר יגיע הזמן להיפרד ממנו ולעבור לדמויות האחרות. או אז תאלצו להיפרד מהסיפור ואני אראה אם אני יכול לפתח את זה לכלל יצירה שראוי לפרסם אותה באופן נפרד. בינתיים, אני בעיקר משתעשע בכתיבה. עושה זאת להנאתי, בקצב שלי ובזמן שלי.
והנה עוד סוד קטן: יש לי כבר שני קטעי פרד נוספים מוכנים ובבוא היום אפרסם אותם. מצד שני, קצב הכתיבה שלי איטי יותר מקצב הפרסום שלי לכן יתכן שבעתיד יחלפו ימים ארוכים בין טקסט לטקסט.
ושוב – תודה על התגובה (וגם לאיפי, יואב ואדגר).
דר. יובל, כבר הייתי מעוצבן עליך בעבר, וגם אתה עליי (בתקופת הטרוליזם לפחות), אבל אפילו כהנים שהתעצבנו עליך, לא טענו שאין לך כישרון כתיבה. יש לך יכולת ביטדי גבוהה, ואני, או כל מגיב אחר לא צריכים להוות את הגושפנקא שאתה אולי מחפש. הרי עוררת דיון סוער כשפירסמת פוסט ריק (ואני לא קורא בוינגבוינג ולא אכפת לי אם עשו את זה קודם). לצורך העניין, אהבתי את הקודמים באותה מידה ואם לא הגבתי עליהם, זה בגלל שלא יכולתי ולא כי לא רציתי. אבל מספר התגובות הוא לה הנושא כאן. כשרק פתחת כאן, אני משער שהיתה כאן שממה. אני בטוח שזה לא מנע ממך להמשיך לעדכן. לדעתי כל הבלוג סובב סביב כישרון הכתיבה שלך. אם יש מי שכאן בגלל הקהילתיות, אז עדיין הקהילה נבנתה סביב כשרונך, לא ההפך. אמנם לא הייתי נסחף עד כדי השוואתך לג'וזף הלר, אבל בהחלט ישנו ניצוץ של כתיבה מבריקה, ואני יכול לראות קווי דמיון בין פרד למייגור*4 (אני בסלולרי. זה למה התגובה עלולה להראות מבולבלת, אפילו עם מהירות הכתיבה המרשימה שלי, העסק די איטי ואני יכול לשכוח את סוף המשפט המוקלד כשאני רק באמצעו. זה גם למה אני לא מגיב בתדירות שנהגתי בתקופת הטרוליזם.) ואני, וכנראה גם כל שאר הקוראים, נשמח לספר שלם של פרד, גרושה, עורב, יוסי העכבר ו12 טון של מלפפונים.
(אתה לא צריך להרגיש מידי מוחמא, הרווחת את זה ביושר.)
יו"ריניו, אני חושבת שכולנו אוהבים את פרד אהבת נפש, ופשוט קוראים אותו קריאה דמומה.
כאילו, כמה אפשר להשתפך? זה לא בדיוק מזמין דיון…
רועי – תודה.
דנדוש – את כמובן צודקת. זה מה שאמרתי: אי אפשר להגיב אחרי כל שני עמודים. יתכן, ואני מעלה זאת כמחשבה ולא כקביעה, שאלו הן מגבלות הז'אנר, היינו: ספר, מין הראוי שיתפרסם כספר (אם בכלל) ולא כסדרה של פוסטים.
בכל אופן הניסוי מעניין אותי ואני מתכוון להמשיך ולפרסם את פרד עד אשר אפרד ממנו לטובת הדמויות האחרות.
אני חושב שגם יש בעיה להגיב ליצירות ספרותיות כי לרובנו אין את הכלים.
אם היה מה להעיר – קווים שלא פותחו, דמויות לא מדויקות היו מעירים לך.
הקוראים פשוט במצב של אותו ילד בן 6 שלא דיבר כי לא היה לו על מה להתלונן.
מצטרפת לדנדוש ומבסוטה מפרד.
זה מזכיר לי את "מוזר מכל דמיון". התחלתי לשמוע את אמה תומפסון מקריאה לי את פרד.
http://www.imdb.com/title/tt0420223/
גם אני קורא דמום של פרד. ונהנה מאוד.