שני טקסטים שווים במיוחד אפשר למצוא בסוף השבוע במהדורת הדפוס של עיתון "הארץ".
הראשון הוא ניתוח משעשע של אהוד אשרי את דבריו ההזויים של שר החוץ, סילבן-סטיב-(לא אתה סטיבו)-שלום.
השני הוא טקסט מקסים של מיכאל הנדלזלץ, כותב בחסד עליון ואיש אשכולות שכבר לא מייצרים כמותו.
את זה אמרה עינב גלילי, קריינית הרצף של העולם הערב, כבר בתחילת שנות התשעים: גם את הטקסטים שלי כותב מחשב משוכלל שלעולם אינו טועש.
הכוונה לדברים של הנדלזלץ, כמובן. אם כי יש משהו באמת מקסים בקריאה מחדש של עולם החומרה הישנה – RAM, ROM – כל זה כבר שקוף בעיני המשתמש המשופשף. מאוד אהבתי את המעבר בין הדימוי החומרתי לוורשה. עצם העובדה שהוא יכול לעשות את זה – – ביוגרפית, כלומר – – באמת יפה. וורשה, עיוני.
[נסיון פתאומי לפיסטוש ההינדלזולץ הממוחשב:]
…למחשב יש שני סוגים של נוריות – נורית אדומה ונורית ירוקה. הנורית הירוקה דלוקה לאורך כל הזמן עבודה, והנורית האדומה, לעומת זאת, מחוברת ישירות ל"דיסק", שבו "מאוחסן" המידע על במגנטים. מה שמעניין הוא שהנורית הירוקה קבועה, והנורית האדומה מרצדת, וכמו הריצוד הזה, ריצד גם התליון על בגדו של הצאר שקרא לאבי לפסוע קדימה, והשמש, אני עכשיו נזכר, תקעה קרן עמוק עמוק בתוך התליון הזה, שלא היה זהוב, אלא כסוף, עכשיו אני נזכר, כן, הוא היה כסוף, והחזיר את האור ישר לפנים של אבא, שפסע, בטעות, אחורה, מה שהעליב את הצאר, שהורה מיידית על הוצאה להורג. "פומבית, בוריס, פומבית", הוא אמר לבוריס, אחד הקצינים הזוטרים שהופתע בעצמו מהפניה החברית כלפיו, ונענה לדברים בכבדות פלגמטית. בכל אופן, האור האדום מרצד, ומזכיר את חלוף הדברים בהיסטוריה, שהיא, כזכור, נורית שכבה ונדלקת במוחותינו, בכל פעם שאנו נוגעים בזיכרון.
לגבי הזיכרון – – –
אחחח, אתה טוב אתה