ככה זה כשסותמים פיות: אין לזה סוף

לפני חודשיים העליתי את הטקסט הזה ובו סיפרתי על הפרידה שלי מ”מעריב”. סיפרתי כיצד פרסום טקסט ובו ביקורת אודות אתר נרג’ של “מעריב” הוביל להוראה חד-משמעית של עורך אתר נרג’, ארנון גל, לפיה אין להעלות יותר טקסטים שלי – אותם כתבתי בעמוד הדעות של “מעריב” – לאתר האינטרנט של “מעריב”. גל לא הכחיש שהוא סוגר איתי חשבון. הוא רק הבהיר שהוא לא רואה שום בעיה עם הטקטיקה שלו.

באותו פוסט שפרסמתי לפני חודשיים, סיפרתי:

לפני יומיים חשבתי בטעות שמשהו השתנה. טקסט שלי שפורסם ב”מעריב” הועלה לנרג’ ואפילו הופיע בעמוד הבית. כבר נכתבו לטקסט שלוש תגובות ואולם בסביבות השעה תשע בבוקר הוא הוסר. אני לא מתכוון הוסר מעמוד הבית אני מתכוון הוסר מהאתר. נמחק. הוא לא קיים יותר. אני מקווה שהעורך האומלל, שהעלה אותו בטעות, עדיין מחזיק במשרתו.

בדיעבד נודע לי (ממקור שאני סומך עליו – ולמרות זאת מדובר בטענה שאינני יכול לוודא את נכונותה) שהעניין הגיע עד עורך “מעריב” וזה נתן גיבוי מלא לסתימת הפיות מבית גל. למרות שאף אחד לא ביקש ממני לעזוב את “מעריב”, נהפוך הוא, ובשל עומס הולך וגובר בגזרות אחרות, החלטתי להפסיק לכתוב בו. מעולם לא כתבתי במקום שלא הראה התלהבות גורפת מהעובדה שאני כותב עבורו: זה לא קרה וגם לא יקרה.

בסוף השבוע פרסם “מעריב” כפולת עמודים שאין אלא להגדירה כהיסטרית. מעולם לא נתקלתי בכפולה שכזו; קשה לי להאמין שמישהו נתקל בכזה דבר. בטקסטים משתלחים ורוטטים מבהלה מגויסת, בן כספית, בן דרור ימיני והרבה מאוד “כתבי מעריב” אלמוניים, הסבירו שהם נלחמים על הדמוקרטיה ועל חופש הביטוי וזו הסיבה, ורק זו, שבגללה הם מטנפים על “ישראל היום”, העורך הראשי שלו, המו”ל שלו והעבודה העיתונאית שנעשית בו.

המאמרים הועלו אחר כבוד לנרג’ וזכו להפניות מעמוד הבית שלו. תוך זמן קצר נכתבו בתגובה להן מאות טוקבקים, רבים מהם מבקרים את המאבק הצדקני והלא-ממש-משכנע של “מעריב”. אורן פרסיקו מספר שתוך זמן קצר נחסמו המאמרים לתגובות וכל מאות התגובות שנכתבו על ידי המגיבים, נמחקו.

יש שיטענו שיש הבדל ביני ובין המגיבים: אני עבדתי ב”מעריב” והם לא. ממני ציפו לנאמנות, מהם לא. אותי זה לא משכנע. אני לא עבדתי ב”מעריב”, הייתי פרילנסר והמשמעות היא שאני יכול לפרסם טקסטים איפה שבא לי (בזמן ש”עבדתי” ב”מעריב” פרסמתי ביקורות ספרים ב”הארץ”). את טקסט הביקורת שלי פרסמתי בכתב עת מקוון שעוסק בביקורת תקשורת. את “מעריב” כל זה לא עניין. הוא חסם אותי מלכתוב בנרג’ ומחק טקסט שלי שהועלה, כנראה, בטעות.

קו ישר עובר בין הבריונות העיתונאית של גל ו”מעריב” כלפיי, לבריונות כלפי המגיבים, אותם מגיבים שמנצלים את חופש הביטוי שלהם, אותו חופש ביטוי שבשמו כספית וימיני כתבו את מאמריהם בכפולת עמודים בסופשבוע.

מי שרואה בחופש הביטוי מכשיר בו הוא, ורק הוא, יכול להשתמש ללא אבחנה, מי שאינו מבין שחופש הביטוי נמדד ברגע בו אתה צריך לתת במה גם לעמדות ביקורתיות, לעמדות שאתה לא מסכים עמן, הוא לא יותר מאשר צבוע ושרלטן. זה לא שיש לאשר כל תגובה. יודעים המגיבים כאן שאני לא מהסס למחוק השמצות, נאצות וסתם גסות רוח. לדעתי, דווקא מדיניות זו שמרה על הגלוב במהלך השנים כבמה בה נוצר דיון אינטיליגנטי. אני לא חושב שחופש הביטוי הוא ערך מוחלט. ב”מעריב”, לעומת זאת, סבורים שחופש הביטוי הוא דווקא כן ערך מוחלט – כל עוד הם המחליטים.

אני רחוק מלהתלהב מ”ישראל היום” אבל בכל פעם שב”מעריב” מדברים איתי על חופש הביטוי ועל הסכנה לדמוקרטיה ש”ישראל היום” מציב לפתחנו, אני מתגלגל מצחוק. אני מוכן לשמוע את הטיעון הזה מכל אדם ומכל ארגון בעולם – רק לא מ”מעריב”.

נכתבו 28 תגובות לפוסט “ככה זה כשסותמים פיות: אין לזה סוף”

  1. גליה:

    ומה בדבר טוקבקים בתשלום? איך אתה מבחין בין חופש ביטוי, שהוא זכות טבעית שמוקנית לאדם, לבין פרסום סמוי, שמטרתו לשנות דעות על ידי מצג שוא?

    שלא יובן לא נכון. אני לטובתך, ממגוון סיבות. אבל עדיין, לא ניתן על על ידי אף אחד, כולל האדון גל, פתרון לרעה החולה הזו. וכל זמן שהיא קיימת, זהו תרוץ מופלא לסתימת פיות, גם כשהדברים הנאמרים – לגיטימיים

  2. יובל:

    אני מסכים – זו תופעה בעייתית ועדיין אין לה פתרון. אבל יש לה שתי תרופות ביניים: הראשונה היא להחליט שבטקסטים מסוימים אתה חוסם את התגובות מראש. השניה היא לנסות ולמצוא דפוסים בתוך התגובות ולמחוק את מה שבעינייך היא תגובה מוזמנת.

    האופציה השלישית: פתח לתגובות, ואז תמחק את כל התגובות (כי הן לא מוצאות חן בעיניך) ותחסום את הטקסט היא האופציה הכי רעה, הכי דפוקה, הכי בלתי מתקבלת על הדעת. אין פלא שבנרג’ בחרו בה.

  3. שוקי:

    הדבר היחיד שאני לא מבין זה למה אתה מופתע מכל הסיפור.

  4. שגיא כהן:

    בדיוק כמו הטוקבקיסטים, גם אתה מסיט את הדיון מהנושא העיקרי. במקום להתייחס לטענות שהעלה מעריב, אתה והטוקבקיסטים רק מטילים ספק בזכות של מעריב להעלות את הביקורת הזו – נוסח “תראו מי שמדבר”.

    אני לא מבין למה גם כאן, גם בטוקבקים, גם בעין השלישית וגם אצל דבורית שרגל לא התפתח דיון על עצם הטענות של מעריב, אלא רק על מה שמסביב.

    ישראל היום הוא תופעה מסוכנת. הוא שובר את השוק. אם הוא יהפוך לעיתון הגדול במדינה (והוא יהפוך. לא בגלל שהוא טוב יותר, הוגן יותר וימני יותר, אלא בגלל שהוא חינמי) – יהיה לנו עלון מפלגתי שקורא לעצמו עיתון, שהוא הכי גדול ונקרא במדינה ואסור לו לבקר את השלטון.

  5. יובל:

    שגיא (4) – כל אחד והעיקר שלו. אני מתקשה להתייחס ברצינות לטענות בזכות חופש הביטוי כשהן באות מארגון ש”חופש ביטוי” הוא עבורו לא יותר מאשר פאנץ’-ליין.
    מעבר לזה, התייחסתי לטענות שלך (ושל מעריב) בפוסט אחר אליו אני מפנה בטקסט שלמעלה.

  6. רועי שהגיע אחר-כך:

    שגיא (4),
    מי אמר שאסור שעיתון יאמץ קו פוליטי וידבק בו? אפשר לא להסכים עם הקו הפוליטי הזה (במקרה של “ישראל היום”, אני חושב שמצווה לא להסכים עם הקו הפוליטי הזה), אבל אני לא חושב שיש בעיה עם עצם קיומו של גוף תקשורת שמזוהה פוליטית. “דבר” עשה את זה, “על המשמר” עשה את זה, “הארץ” עושה את זה, “פוקס ניוז” עושה את זה.
    גם העובדה שכוחו של “ישראל היום” נעוץ בהיותו חינמי לא מהווה טיעון רציני לטובת סתימת פיו. גם ויינט חינמי. מכיוון שרוב התוכן של “הארץ” עולה לאתר, אז אפשר לומר שגם “הארץ” הוא כמעט חינמי (והיתה תקופה ארוכה מאוד שבה הוא היה חינמי לגמרי, ובמוצהר). גם ערוץ 2 הוא חינמי (כלומר, מעבר לעלויות העסקה של רכישת אמצעי הצפייה).
    ושלישית – אני לא יודע האם אין ערך בקיומו של גוף תקשורת שהמניעים הפוליטיים שלו גלויים לחלוטין, ומאפשרים למי שנחשף אליו להעביר את המידע שגוף התקשורת מספק לו דרך הפילטר המתאים. וכאן אני מוכן לתת הרבה קרדיט לצרכן האקטואליה הישראלי: אם כולם יודעים באיזה פילטר להעביר את “הארץ” (ויש לי הרגשה שהשימוש בפילטרים האלה שכיח מהדרוש), ידעו לעשות את זה גם עם “ישראל היום”.

  7. שגיא כהן:

    יובל,
    מאה אחוז, סורי אם אני בעצמי מסיט את הדיון בטוקבקים מהנושא העיקרי של הפוסט.

    אבל אני רק חייב לענות לרועי, אם כבר:

    אני מסכים איתך לגבי זה שאין בעיה שיש קו פוליטי לעיתון. אני גם חושב שטוב אם היה עיתון ימני שמאזן את השמאלניות הכללית של התקשורת.

    אבל ישראל היום הוא לא סתם עיתון עם אוריינטציה ימנית. הוא תומך בצורה מובהקת בראש ממשלה מסוים. האם הוא יחשוף פרשת שחיתות של נתניהו אם תיפול לידיו? האם באמת יבקר אותו על מהלך לא נכון?

    ונושא החינמיות? אני לא כלכלן, אבל אני חושב שיש תפקיד לממשלה בפיקוח על תנאי תחרות הוגנת בשוק. אפשר להתווכח גם עם זה, אבל תכל’ס – אם ישראל היום יובא עם שליח לפתח של כל דלת בישראל בחינם, מישהו ימשיך לשלם עבור מעריב וידיעות?

    ואתרי האינטרנט והטלוויזיה הם לא דוגמה טובה. זה כי כולם חינמיים והציבור יכול לבחור מה הוא רוצה לצרוך על פי קריטריונים אחרים.
    אם גם ידיעות, הארץ, מעריב, ג’רוזלם פוסט, העיתונים החרדים/ימנים/ערבים וכל העיתונות בישראל היתה חינמית – אז היתה תחרות הוגנת ולא היה לי מה לומר. אבל מה לעשות, לא מאחורי כל עיתון יש מיליארד שיכול לעשות מה שבראש שלו.

  8. יובל:

    אני, אגב, מסכים כמעט באופן מוחלט עם הטענות של שגיא (בתגובה 7). אני פשוט לא יודע מה יותר גרוע: הטייה פוליטית שכולם מודעים לה או הטיות אחרות שהקוראים לא מודעים להן.

  9. יונתן השני:

    שגיא (4),

    אני מאוד, מאוד לא מודאג מהרעיון שההגמוניה של “ידיעות” תישבר. יצא לי לקרוא לא מעט משני העיתונים בשנים האחרונות ואני חייב להגיד שבמקרים רבים, “ישראל היום” עשה עבודה עיתונאית הרבה יותר מוצלחת.

  10. פוליצר:

    הנקודה שכולם מתעלמים ממנה היא שבירת השוק. מגיע מיליארדר שמוכן להפסיד כסף בלי גבול, ללא תוכנית עסקית הגיונית, ופשוט משמיד ענף תעשייה שלם – כי הוא מוכן לספק מוצר בחינם שאחרים מספקים בכסף מלא. הבעיה היא לא עיתונות פוליטית, וגם לא עיתונות חינמית. הבעיה היא ריסוק התקשורת המודפסת בתנאי תחרות בלתי הוגנים.

  11. בירנית:

    לדעתי יש כאן סוגיות מאד שונות שמתערבבות אחת בשניה. אם נבודד לרגע (ותיכף אחזור לזה) את עניין השוק החופשי, אפשר להסכים שהויכוח על בעלות זרה – כמו גם הטענה שמדובר במאבק על עתיד הדמוקרטיה – הוא צבוע, מפגר ומוטעה?

    אז בואו נדבר על מה שבאמת בעייתי כאן, והוא הדבר הזה ששגיא קורא לו “תחרות הוגנת”.

    מכל הטיעונים שמועלים בימים האחרונים, זה היחיד שיש לו אחיזה במציאות. ומעניין שאף אחד לא שם לב – ולא שואל – מה יש לממונה על ההגבלים העסקיים להגיד על הטיעון הזה.

    אם “ישראל היום” אי פעם ישיג את מבוקשו – כלומר, לקחת מידיעות את מעמדו הנוכחי – הרי שהעיתון, כמו ידיעות, יוכרז כמונופול (לפי החוק בישראל. בארה”ב הגדרת “מונופול” היא שונה). ובמצב כזה, יחולו עליו מגבלות – כולל אי יכולת “לשבור את השוק” בחלוקת חינם, במתן מחירים מתחת לשוק, וכו’.

    בקיצור, שמישהו מהעיתונאים שכותבים על זה, בוכים על זה, ומזהירים על זה, שמישהו מאלה יעשה קצת תחקיר וירים כמה טלפונים לעזאזל.

    נ.ב.

    תגיד, שגיא, אר יו פור ריל? “האם הוא יחשוף פרשת שחיתות של נתניהו אם תיפול לידיו?” האם מעריב יחשוף פרשת שחיתות על בנק הפועלים? האם ידיעות יחשוף פרשת שחיתות על… חכה, אני תיכף גוררת לכאן את ספר הטלפונים הענק של משפחת מוזס. האם? האם?

  12. בירנית:

    פוליצר: מקבלת את דברייך. הכתובת היא הממונה על ההגבלים העסקיים. כשמישהו, לא חשוב מי, ניסה לעשות דבר דומה בתחום האוכל – הממונה התערב. אם צריך לקדם מעורבות שלטונית, אם צריך לפנות לרשויות, ואם מעריב ו/או ידיעות רוצים לצאת למלחמה – זו זו בדיוק הנקודה שעליה הם צריכים להלחם. שבירת השוק. לא לעטוף את זה בשידורי תעמולה על עיתונות חופשית, לא לקדם חוק מטופש על בעלות זרה, ולא לשחק אותה הקוזק הנגזל.

  13. אלי שמש:

    כבר הצליחו לשחזר את הטוקבקים המצונזרים של מעריב
    http://www.halemo.net/edoar/0109/0002.html

  14. יובל:

    כשאני קורא את התגובות המשוחזרות, אני בהחלט יכול להבין את הטענה שמדובר בקמפיין מאורגן ומתוזמן של טוקבקים מטעם. זה אכן נראה כך. לעומת זאת, הכפולה במעריב, היא מה? יוזמת גרילה מקומית של בן כספית?

    אחת משלוש: או שתסגרו את התגובות מלכתחילה כדי לא לתת פתחון פה לקמפיינים מהסוג הזה, או שתסננו תגובות שמגיעות מאותן כתובות IP פעם אחר פעם, או שתאשרו הכל ותפסיקו ליילל.

  15. עזי:

    מחיקת הטוקבקים (ר”ל סתימת פיות) באנרג’י אינה ייחודית ומקורית. אני רגיל שלא מפרסמים שם טוקבקים שלי — עינייניים וחפים לגמרי — אבל זו נחלתי גם בעיתון הליברלי המפורסם (“הארץ”) ואף בלמהנט, “מחלקה ראשונה” ועוד.

    מניסיוני האישי, מה שמצאתי הוא שבד”כ אי-פרסום טוקבקים קשורה להתנגדות וביקורת (“התקפה”) על הכותב (שבד”כ עשה עבודה שטחית-עד-רשלנית) והבאת ראיות מנוגדות למסקנות מאמר שנכתבים בלשון תקיפה.

    בינינו, זה כנראה לגיטימי מבחינה משפטית, אבל מסריח ומגעיל למדי מכל בחינה אחרת. מה שמצחיק אותי הוא שחוקרים רבים (לרבות סטודנטים לתקשורת) מבזבזים את זמנם וכספם במחקר חסר תוקף על תכני טוקבקים…

  16. רוגל:

    הטענה של שגיא (7) מעניינת מאוד – בשם ההגנה על התחרות (שנועדה בסופו של דבר לטובת הצרכן) נמנע מהצרכן לבחור את השירות הטוב לו ביותר (חינמון, איכות, קו פוליטי). הגיון מעגלי מעניין…

  17. יהונתן קלינגר | זנות כמודל עסקי | מעריב, קובלר רוס ומודל החינם ‏ :: Intellect or Insa:

    […] 2. מעריב עבר תקופה לא קלה בשנים האחרונות; מי שהיה עיתון חזק, משפיע, בעל שם, הפך לעיתון שמוכר כתבות תמורת כסף ואפילו משלב אותן בתוכן הראשי; כמובן שזה נסיון להתאים את העיתון למודל החינמי של תקופת האינטרנט, כשכל אידיוט יכול לפתוח בלוג הגיוני שגם NRG-מעריב ישיקו בלוגים, באיחור. אבל מה שמעריב כשלו להבין הוא שאי אפשר לתת more of the same ועדיין לצפות לשרוד בשוק. הנסיון לצבוע את המתחרים כמושחתים, מבלי להסתכל על מה אתה עושה בעצמך, הוא נוראי. וובכן, נכון שישראל היום ושלדון אדלסון מקדמים את בנימין נתניהו בצורה אגרסיבית; אבל לפחות הם עושים את זה בשביל אידיאולוגיה : מעריב, באמצעות "מעריב 360" ו"מעריב מוספים" עשה את זה בשביל כסף. כן, מעריב הזנה את העיתונות, מעריב מוכר לבעלי ממון חירות ביטוי ולוקח את חירות הביטוי של אחרים שמביעים דעה שלא נעימה לאז…. […]

  18. האזרח י.:

    פוליצר (10),
    וקודמיו,

    אכן בעיה!
    שנובעת מהעיוותים של תרבות הצריכה הקפטיליסטית כולה.
    היא שהולידה את המליארדרים האלה, שיש להם הרבה (הרבה הרבה) יותר כסף ממה שבן אדם צריך, לו, לילדיו ולכל הדורות קדימה שהוא יכול לראות בדמיונו,
    מה שמאפשר לו לפזר את כספו, “ללא תוכנית עסקית הגיונית” (אך כן בעלת הגיון אינטרסנטי לצבירת עוד כוח וכסף)

  19. דפוס 2.0 | SysNet consulting:

    […] 2.0 גם יובל דרור וגם יונתן קלינגר משתלחים במעריב על מלחמתו בישראל היום. […]

  20. אחד העם 18:

    חינמון או לא, חופש ביטוי כזה ואחר – אלא הם (לעניות דעתי) רק הקישוטים. ביום שלא נאסר על לעבריין מורשע, שחטא בניסיון להרוס את העיתונות ע”י האזנות סתר, להמשיך להחזיק עיתון בישראל – זה היום בו סומנו התופעות שאנו רואים עכשיו. כן, נמרודי, זה אתה
    משפחת מוזס היו מתוחכמים יותר, אבל הם החזיקו את כל האנשים המשפיעים באיברים אינטימיים. ושלדון אדלסון – אכן הכי עשיר.
    מכאן – שיש כאן תחרות של חבורת אנשים שכל אחד מנסה לנצל את היתרון היחסי שלו. יש כאלה שיקראו לזה שוק חופשי, אני ביניהם.

  21. הזוכר:

    אני לא חושב שמדובר בפרקטיקה יוצאת דופן בעיתונות הישראלית.

    אם ניקח לדוגמא את הכתבה הזאת של הדה מרקר, בה מפליא ארז פילוסוף לחבוט בחזיהן של חברות האינטרנט הישראליות על חוסר הצלחתן. ובכן, מה שחסר שם הם מספר טוקבקים שעשויים להזכיר כי לאותו הפילוסוף היתה יד ורגל בחיסול הקהילות והפורומים של IOL, מרכז התוכן של הגולשים באינטרנט הישראלי של העשור הקודם.

    משום מה לא נוח לטוש לאפשר אזכור של ההיסטוריה הבעייתית של הכותב המחונן שלהם, ואולי מה עשוי לקרות ביום מן הימים לתוכן הבלוגרים שמשאירים את הגיגיהם על הקרח מבית עיתון “הארץ”, אז הם פשוט משמיטים את ההודעות ההן ומונעים את פרסומן, בלי שום רעש ומהומה.

  22. ליאור הנר:

    הזוכר (21) – לדעתי אתה נותן יותר מדי קרדיט לעיתונאים. פעמים רבות רפרנס חשוב נשמט לא בגלל התעלמות מופגנת או נסיון לשכתב את המציאות אלא בגלל בורות. אנחנו דנים כאן בפילוסופיה כאשר הבעיה החמורה ביותר בחלקים רבים של העיתונות המודפסת והאלקטרונית היא חוסר מקצועיות משווע ולא מוסר לקוי.

  23. עמית:

    אתה בא לסקווש?

  24. ממתיק יומי:

    נראה לי שגל דיבר על הנושא היום בתיק תקשורת.

  25. השניה בבידור:

    הפוסט מעניין וחשוב. מה שמפריע לי הוא שאתה משליך מהמקרה שלך לבין מקרה הטוקבקים.
    זה נותן תחושה שכל דבר שקורה בעולם העיתונות קשור לאיזה התנסות שלך.

  26. אחד לשעבר:

    אני חייב לומר (ואני לא מאמין שזה מה שאני כותב) שהמאמר של בן כספית די משכנע וכתוב טוב.

  27. DRORIKO:

    מי אמר שאסור שעיתון יאמץ קו פוליטי וידבק בו?

    שלדון אדלסון לא תומך בשום קו פוליטי אלא אך ורק בנתניהו וזה מה שפסול בכל הסיפור הזה. לא ממש אכפת לו אם יהיה הסכם שלום או לא יהיה הסכם. אם תיהיה מדינת רווחה או לא . יעלו את תעריף המים או לא . כל מה שאכפת לו זה לשרת את ביבי כדי שזה יגמול לו בשביל אינטרסים שונים (למשל הקזינו באילת שביבי דיבר עליו).

  28. אסכולת הכורסא » שבוע טוב לכולם!:

    […] ד"ר דרור על מעריב שיורדת מהפסים… […]

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: