הבעיה היא לא הכסף אלא הטעם הרע

ירדנה עובדיה, שם שאני מודה שלא שמעתי עליו עד הערב, היא כנראה אישה מאוד עשירה. היא, כך עולה מהכתבה ששודרה בחדשות ערוץ 2 (הפעילו את הווידאו), אחראית על פרויקטים במאות מיליוני דולרים באחת ממדינות אפריקה. זה לא עניין של מה בכך – היא כנראה אישה רבת כישורים ואני בטוח שהיא הרוויחה כל דולר ביושר ועבודה קשה.

ירדנה עובדיה, כך למדתי מהכתבה ששודרה בחדשות ערוץ 2, גם אוהבת אירועים גדולים. משום כך, כאשר הבת שלה התחתנה היא ארגנה לה חתונה שעלתה, כך על פי ההערכות, שבעה מיליון שקל (ובמספרים: 7,000,000 שקל). אתמול היא ארגנה בר-מצווה לנכד שלה בהאנגר 11 שבנמל תל-אביב.

צריך לראות את הכתבה ואת הצילומים מתוך בר-המצווה כדי להבין מה היה שם. לא אהרוס לכם את התדהמה.

בקיץ האחרון בזמן המחאה החברתית, טענו כל מיני יצורים שמדברים בשמם של כל מיני עשירים, שהבעיה של הישראלים היא שהם לא יודעים לפרגן לעשירים ושבישראל התפתחה אווירה של שנאת עשירים. אני מביט בדיווח ואני לא חש שנאה ואפילו לא כעס על שירדנה עובדיה הוציאה בערב אחד את מה שרבים מאיתנו לא נרוויח בעשר שנות עבודה רצופות. הכסף שלה – שתעשה בו מה שהיא רוצה.

אין לי גם בעיה שבחוסר מודעות שקשה לתאר או להבין אותו היא אומרת בראיון: “עשיתי דברים שלא נעשו עוד כמותם בישראל ואני מקווה שאנשים יחקו אותי וילכו בדרכי ושיעשו גם”. צודקת, אני מיד מוציא מהארנק מיליון וחצי שקל על בר-מצווה – לא יודע איך ולמה לא חשבתי על זה קודם. אבל עזבו. באמת. עזבו.

אני לא חש כעס או שנאה אלא חמלה ורחמים, כלפיה וכלפי הנכד שלה.

הסיבה שאני מרחם על ירדנה עובדיה היא שיש דברים שכסף פשוט לא קונה ואחד מהם הוא טעם טוב. אתה יכול לשכור אנשים עם טעם טוב כדי שיקרינו מטעמם הטוב עליך, אבל בסוף בסוף, הטעם הטוב הוא שלהם ולא שלך. הבעיה של ירדנה עובדיה ואנשים כמותה היא שהאירועים שהם מרימים הם אירועים שמצחינים מנובורישיות ונובורישיות דומה לג’וקר בחפיסת קלפים: היא מנצחת כל דבר אחר בכיעורה. כאשר מנסים לתרגם נובורישיות לחגיגת בר-מצווה מתקבל פסטיבל, חגיגה, חינגה אמיתית של טעם רע (מלווה באינסוף נצנצים). אין לי בעיה עם עושר – יש לי בעיה עם טעם רע ולמרבה הצער לעובדיה יש טעם רע לפחות כמו שיש לה כסף.

ולגבי הנכד – חשבו על נפשו של ילד בן 13 אשר נמצא במרכזו של אירוע גרנדיוזי שכזה, על ילד שאחת מהחוויות המכוננות של חייו הצעירים הוא מפגן אינסופי של חוסר פרופורציה, ראוותנות ובעיקר, מה לעשות, טעם רע.

22 מחשבות על “הבעיה היא לא הכסף אלא הטעם הרע

  1. רגע, היה ילד? היתה ברמצווה? כל מה שרואים בכתבה זה את הסבתא. אם כבר לרחם על הנכד זה בגלל שבמסווה של ברמצווה, הסבתא שלו – זה היה כמו לראות את אוריה קליסה פלוס כמה עשורים- מראה לכול-כול-כווולם כמה היא עשירה.

  2. זוועה. הניפנוף והשופוני הם ערך חשוב כל כך שבמקום שהנער החוגג יכנס עם הוריו הגאים, הוא נכנס לאירוע (מול המצלמות, כמובן) עם הספונסרית. אה… עם הסבתא. סליחה. טעות שלי.

  3. זה חורג מטעם רע. מדובר פה על עיוורון מוחלט. הם לא רואים שזה נראה עלוב? מיליון וחצי שקל, וזה עדיין נראה כמו אחרונת הצדפות הנפתחות מבחינת ערכי הפקה.

  4. מזל טוב חמוד!

    גינאה המשוונית מייצרת יותר נפט לנפש מאשר כוויית, יש בה מזג אוויר נפלא, חקלאות וגישה לאוקיינוס האטלנטי במרכז אפריקה. מה שאמור להפוך אותה למדינה העשירה בעולם.

    הסיבה שהאוכלוסיה שם היא בכל זאת אחת העניות בעולם נובעת מכך שמי שהוגדר כאחד הדיקטטורים הנוראיים באפריקה, מר תיאודורו אובינג ופמלייתו מוגנים על ידי מיטב הנשק של התעשיה הצבאית הישראלית.

    באמצעות הנשק הזה מדוכאים רוב 23 מיליון יושבי המדינה, נעשות רציחות על ידי כוחות הבטחון של איש, ודוכאו ניסיונות למרידות, בין היתר על ידי גורמים הנתמכים על ידי המערב.

    הנשק נמכר בתיווכה הישיר והבלעדי של ירדנה עובדיה. סבתא שלך.

    דמי התיווך האלה שימשו לחגיגות הבר-מצווה שלך.

    מזל טוב!

  5. לגבי היושר והעבודה הקשה שהיא עושה:
    http://www.haaretz.co.il/news/law/1.1359886

    מדובר בתיווך נשק עבור מדינה עם אוכלוסייה קטנה (כ700 אלף) ושלטון דיקטטורי מהגרועים בעולם. האוכלוסייה היא מהעניות במערב אפריקה, כלומר מהעניות בעולם. כחצי מיליון מתוכם חיים מהכנסה תחת להגדרה ‘עוני מוחלט’ – 2 דולר ליום.

  6. תכף היא תבוא ותגיד שהיא מספקת עבודה למאה ומשהו סטודנטים שבלעדי חגיגת בר-מצווה ראוונית (מלשון ראווה) כזו, לא תהיה להם עבודה.

    זה לכל הפחות טעם רע ועיוורון, ולכל היותר אדישות וטמטום שאין לתאר.

  7. אני לא יכול שלא להסכים כם כל הביקורת על הטעם הרע, הנוברישיות, והעסקים של הגברת עובדיה (בטוקבקים). אבל “אחת מהחוויות המכוננות של חייו הצעירים”?
    אני כיום (ליתר דיוק לפני שבוע) בין 30. אני בקושי זוכר את בר המצווה שלי. מה זה בקושי זוכר? עליתי לתורה, קראתי משהו, הסוכריות כאבו. בארוחה אחרי היו הרבה אורחים אותם לא הכרתי, אני אפילו לא בטוח אם האוכל היה טעים או לא.
    ואני גם לא חושב שאני היחיד, בר מצווה הוא אינו ארוע מכונן בימינו לאדם חילוני. המופע של גאנז בכיתה ז’, או הנשיקה מקרן בכיתה ח’ היו הרבה יותר מכוננים בחיי.

  8. כאשר בני מעמד הביניים, הנאנקים תחת עול המשכנתא והאוברדרפט, כמונו, רואים איך מליאנים כאלה זורקים כסף כאילו הוא גדל על העצים, הדרך היחידה של כמה מאיתנו להרגיש טוב עם עצמנו הוא להגיד שאנחנו מרחמים עליהם. אני משתדל פשוט לא לבזבז את זמני על חדשות מהסוג הזה.

  9. אם כבר מדברים על הרגע המכונן בחייו של הנכד ,אז אתה לא חושב שהגיע הזמן לתחרות “הרגע המכונן”?
    ובקשר לבר מצווה המדוברת,רק רציתי לשאול האם בעל השמחה יתום?

  10. מסכן, סבתא כזאת עשירה לא יכלה לפרגן לו להגיע במשהו יותר נוח ממטאטא? כרכרה, נניח?
    ולפי הלינקים לעיסוקיה של הגברת, היה ראוי ומתאים יותר שהיא עצמה תגיע על המטאטא.

  11. אגב, מה שמסבך עוד יותר את הסיפור (לפחות התקשורתי) של ירדנה עובדיה הוא הסיפור הזה:
    http://www.mako.co.il/news-israel/health/Article-c5d12426e4b9131017.htm

    בקצרה, למי שאין לו כוח לראות את הסרטון: היא בונה בגיניאה המשוונית בית חולים ענק ומתקדם, ומספקת שם עבודה בשכר חלומי לרופאים ישראליים שרק מתים לברוח מהסחי של הרפואה הציבורית כאן בארץ.

    העובדה שהכתבה הזאת מתעלמת כמעט לחלוטין מכל מה שהביא את עובדיה לדיקטטורה הזאת ולכסף שלה – היא הרבה יותר בעייתית בעיניי מהבר מצווה של הנכד שלה.

  12. אני לא מקנא בה, אבל בנכד שלה כן. הלוואי שגם לי הייתה סבתא שתביא את חוליו איגלסיאס (אנריקו איגלסיאס?) לבר מצווה שלי. זה הדבר שהכי רציתי.

  13. טעם רע זה הדבר האחרון שמפריע לי בסיפור הזה של עובדיה. אני לא חשוף לטעם-רע הנובורישי הזה והוא לא מעניין אותי.
    טעם רע יש גם בפוסט הזה שמתייחס לטעם רע כחזות הכל, כי בשביל טעם רע, לא צריך להיות נובוריש, לפעמים גם לאולד מאני יש טעם רע והרבה פעמים גם לנו-מאני, כך שלתקוף את הטעם הרע זו לולינות מתחמקת.
    [וכן, נכנסתי ללינק וראיתי את התמונות. אכן מראות קשים]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: