מדוע השמנה היא בעיה כל כך סבוכה

הסיפור הזה מכיל בתוכו כל כך הרבה שנדמה שמרצה כלשהו החליט להמציא אותו כמקרה בוחן שאפשר להכניס לתוכו כמעט כל סוגיה סוציולוגית שאפשר להעלות על הדעת.

אז הנה הקדמה קצרה: אשת טלוויזיה אמריקאית, ג'ניפר לוינגסטון, המשדרת באחת מתחנות הטלוויזיה המקומיות של רשת CBS, סיפרה בשידור על כך שקיבלה הודעת דואר אלקטרוני אישית מצופה אשר העיר לה על המשקל שלה וטען בפניה שכדמות ציבורית עליה לתת דוגמה ולהפחית ממשקלה. לויגנסטון לא נותרה חייבת ופצחה בנאום טלוויזיוני שזכה להד בארה"ב וגם בישראל תחת הכותרת האולטרה-אידיוטית (ולכן אפשר לנחש מראש שהיא ניתנה ב-Ynet) "צפו: קרא למגישה שמנה, היא החזירה לו בשידור" או הכותרת הלא פחות אידיוטיות והבלתי עיתונאית בעליל (ולכן אפשר לנחש מראש שהיא ניתנה ב-Feeder): "צפו בשידור החי: קרא למגישה "שמנה" וקיבל תשובה כנה". לטענתה, הצופה הוא "נבזה" ובעיקר "בריון".

הנה הקטע.

אני מוצא לנכון לכתוב על הנושא לא מכיוון שאני סוציולוג המתמחה בגוף (אני לא, ויש כאלו שהם כן), אלא בעיקר מכיוון שבשנים האחרונות עניין המשקל קרוב לליבי, כלומר לגופי. לאלו שהצטרפו אלינו רק עתה, אספר שלפני שש שנים, בספטמבר 2006, פצחתי בדיאטה הראשונה בחיי. כעבור שנה פרסמתי את הפוסט הזה. מאז, לשמחתי, לא חזרתי למשקל הקודם אבל אי אפשר לומר שאני לא נאבק. אני כן נאבק. זה מאבק.

אז מה קורה כאן? התשובה היא שהקטע הזה הוא נער הפוסטר של דיונים שמתחילים ב"מצד אחד" ומיד אחר כך מופיע בהם "מצד שני".

שהרי מצד אחד איזו חוצפה זו של צופה לשלוח הודעת דואר אלקטרוני לאדם שהוא לא מכיר ולהעיר לו על משקלו. צודקת לוינגסטון כאשר היא אומרת לו "תגיד, אני מכירה אותך מאיפשהו?" מצד שני, הצופה שלח לה הודעת דואר אלקטרוני אישית והיא היתה יכולה להתעלם ממנו. אמנם זה לא מפחית מהחוצפה שלו אבל מי שהחליט לעשות מההודעה הזו אירוע, זה לא הוא אלא דווקא היא.

לוינגסטון טוענת שהמייל שלו הוא בריוני. מצד אחד אתה באמת צריך להיות חתיכת גס רוח כדי לשלוח הודעה שכזו. מצד שני, הוא לא השפיל אותה ברבים, לא פרסם את הטקסט שלו בפייסבוק או במאמר בעיתון אלא בחר לעשות זאת בצנעה. זאת ועוד, מקריאת המייל שלו אני דווקא התרשמתי מהעדינות שבה הוא פנה אליה. (למרות שאפשר לייחס זאת לסגנון האמריקאי הכמו-אדיב-נדיב). אם כבר, אפשר לטעון שזו דווקא לוינגסטון שבצעד בריוני החליטה לפרסם התכתבות אישית ולנצל את המסך למטרותיה שלה.

אז הוא כן בריון? מצד אחד אפשר לטעון שהגיע הזמן להפסיק עם הפוליטיקלי-קורקט המחורבן הזה. לוינגטסון עצמה אמרה, במילותיה שלה, שאפשר לא רק לקרוא לה "שמנה" אלא גם כזו שסובלת ממשקל יתר על פי כל הגדרה רפואית מקובלת, אז מה העניין? מצד שני, באיזו זכות אדם מעיר לגופו ועל גופו של אדם אחר?

אז אסור להעיר לה? מצד אחד היא דמות ציבורית מעצם העובדה שהיא מופיעה בתקשורת. מה את מתפלאת שאת מוקד לתשומת לב שנוגעת גם למראה שלך? טלוויזיה היא מדיום ויזואלי וככזה היא מושכת הערות שנוגעות גם למראה שלך. מצד שני מראה הוא עניין תרבותי-היסטורי. בעבר, אנשים שמנים נחשבו לאנשים בריאים ורזון נתפס כעניין מכוער וכאינדיקציה לעוני. רוצה לומר, לפני 200 שנה, לוינגטסון היתה נחשבת למודל היופי המושלם והצופה היה מחמיא לה עד בלי די.

אבל צריך לזכור שזה לא רק עניין של יופי שהרי מצד אחד משקל יתר הוא לא רק סוגיה אסתטית אלא בעיקר סוגיה בריאותית – בוודאי בארה"ב שהיא אולי האומה השמנה ביותר בעולם. אלו שסובלים ממשקל יתר סובלים ממחלות קשות וכרוניות, הם מכבידים על עצמם, על הסביבה ועל מערכת הבריאות. אם בזה לא די, ריבונו של עולם, קצת שליטה עצמית בני-אדם, מה יש לכם? מצד שני, הערות שנוגעות למשקל בשם הבריאות (או האסתטיקה) יכולות לחזור אליך בהפוכה עם אנורקסיה שהיא מחלה איומה שפוגעת במיוחד במתבגרות, שלא לדבר על כך שמשקל יתר לכשעצמו הוא בדרך כלל סימפטום לבעיות אחרות, בין אם בריאותיות ובין אם רגשיות-נפשיות-פסיכולוגיות. לא לחינם כאשר רע לנו אנחנו מנחמים את עצמנו עם אוכל. ובכלל, מתי בפעם האחרונה הצלחתם לגמול מישהו מעישון על ידי זה שאמרתם לו "אוי נו, קצת שליטה עצמית למען השם!". למה אתם חושבים שזה יעבוד עם אנשים שסובלים ממשקל יתר?

הייתי יכול להמשיך כך עוד ועוד כי סוגיית משקל הגוף היא סוגיה שמערבת בתוכה כמעט כל מרכיב שאפשר להעלות על הדעת: היסטוריה, תרבות, בריאות, פסיכולוגיה, פיזיולוגיה, גנטיקה, שליטה עצמית, ביטחון עצמי, תפישה עצמית, מודעות עצמית שלא לדבר על חינוך ומצב כלכלי (בארה"ב דווקא העניים הם השמנים מכיוון שהם אוכלים ג'אנק-פוד שהוא האוכל הזמין ביותר כמו גם הזול ביותר והמשמין ביותר).

סוציולוגים רבים (בולט שבהם הוא מישל פוקו) המחישו עד כמה הגוף שלנו הוא אתר להפעלת כוח. כולם מפעילים על הגוף שלנו כוח. זה מה שלוינגסטון הרגישה: שהצופה מנסה להפעיל עליה כוח ולהכריח אותה להתייחס אל הגוף שלה אחרת. היא לא מבינה למה הוא חושב שיש לו זכות לעשות את זה. אבל זו רק צורה אחת שבה מפעילים כוח על הגוף שלנו: הפרסומות, מערכת החינוך, אמצעי התקשורת ההמוניים, המשפחה, החברים שלנו ובעיקר-בעיקר, אנחנו עצמנו, כולם מפעילים על הגוף שלנו כוח והופכים אותו לאתר של מאבק. אנחנו נאבקים בעצמנו כדי להכניע את הגוף שלנו; אנחנו מכניסים אותו למשטר אימונים, מנסים לאלף אותו, לפעמים מתעללים בו ממש, מתייחסים אליו כאילו הוא לא חלק מאיתנו, כאילו הוא האויב שלנו.

אל תתבלבלו – אני לא מטיף מוסר לאף אחד. אחרי הכל, אני עצמי עשיתי את זה כאן, לפני כמה פסקאות, כאשר תיארתי את ההתמודדות שלי כ"מאבק". במאבק לפעמים "מנצחים" ולפעמים "מפסידים". כאשר "מנצחים" שמחים וכאשר "מפסידים" כועסים ומתוסכלים. כל שמי שמנסה לרדת במשקל מכיר את זה.

יש לי את דעתי האישית על הסיפור של לוינגסטון והצופה שהעיר לה אבל היא לא חשובה יותר או טובה יותר מדעתו של כל קורא או צופה אחר. מה שחשוב היה לי להדגיש הוא שמי שחושב שהשמנה היא בעיה אישית, לא מבין שהשמנה היא גם בעיה אישית, אבל לא רק. זו בדיוק הסיבה שהיא בעיה כל כך סבוכה.

22 מחשבות על “מדוע השמנה היא בעיה כל כך סבוכה

  1. דבר דומה קרה לי לא מזמן,

    חבר של ידידה טובה שלי שאותו פגשתי אולי 3 פעמים בחיים שלי מצא לנכון לכתוב לי בפייסבוק
    תגובה בפוסט ציבורי שלא קשור כלל לנושא השמנה\אוכל שכללה את דעותיו על זה שאני שאני שמן ואת דעתו על המצב הנפשי שלי.

    כמה שורות קצרות, לא מתלהמות, לא כועסות או מעליבות, איך אמרת, סגנון הכמו-אדיב-נדיב.

    אחרי שבהיתי בתגובה שלו במשך דקה, דיי בהלם מחקתי את עצמי מהדיון וחסמתי אותו.

    מצד אחד התגובה שלו מאוד פגעה בי בעיקר בגלל כתיבתה בדיון ציבורי, כאילו עשה לי outing מול כולם.

    מצד שני הוא צודק, הפכתי מרזה לשמן מאוד ב3 שנים האחרונות ולחלק הנפשי יש חלק גדול בעניין.
    אף אחד ממכריי לא "זעזע" אותי כמו שהוא (בן אדם שכלל לא מכיר אותי) עשה בכמה שורות קצרות.

    מה כתבת הזכיר לי את העניין.

  2. השמנה היא סוגיה סבוכה גם מפני שזו התמכרות שבניגוד לסיגריות, אי אפשר להפסיק לחלוטין, חייבים לאכול, ואכילה נכונה אינה זולה במשאבי זמן או כסף, והסיבות שמובילות אנשים לאכול לרוב לא נפתרות גם אם הם מצליחים לבסוף לרדת במשקל לזמן מה. הסטטיסטיקה מראה שיותר מתשעים אחוזים של אנשים שרזו ישמינו בחזרה תוך כך וכך שנים (מאחלת לך להיות באחוזון הזעום של אלה שמצליחים לשמור על משקלם, כמובן), בין השאר בגלל הדרך שבה הגוף שלנו מתוכנת. ירידה גדולה במשקל ואחריה חזרה אטית למשקל המקור מזיקה פי כמה וכמה מלהישאר שמן, וגם בשל איבוד תאי שריר, תהפוך את הדיאטה הבאה לקשה אפילו יותר. בקיצור, יש סיבות רבות לכך שרוב האנשים השמנים נשארים כאלה, אבל הם נרדפים כאילו זה רק עניין של להחליט בבוקר שמעכשיו יהיו רזים. האם עדיף יותר להיות רזה? ללא ספק. זה בריא יותר, זה קל יותר לסחוב, זה מקל על החיים בהמון מישורים. אבל מספיק קשה להיות שמן ולסבול מהסנקציות החברתיות הנסתרות והמובנות גם בלי שכל אידיוט ירשה לעצמו להתערב לך בחיים הפרטיים. 

  3. אגב, מסתמן שלחלק מהנטיה להשמנה אחראים חיידקי מעיים מסויימים. ככל הידוע לי, עדיין אין המלצות טיפול.

  4. אני שמח שסוף סוף יש קטע שמעורר תהודה בכל הנוגע לאנטי-שמניות, האפליה נגד שמנים. כל הטיעונים בעד ונגד מתעלמים מזה שכמו שלא הייתם מעירים לערבי על "ערביותו" ולעולה מרוסיה על "רוסיותו", אין מקום להעיר לשמן על משקלו.

  5. שלגון (5): אתה כמובן צודק. הערתי על העניין בקצרה כאשר כתבתי על אנורקסיה שפוגעת בנשים בשיעור הגדול פי כמה ביחס לגברים.

    עופר (6): בעוד שאפליה נגד שמנים היא אפליה מכוערת (כמו כל אפליה) ההשוואה שאתה עורך מופרכת מהיסוד.

  6. לפני 200 שנה היא כנראה היתה מופיעה בקרקס בתפקיד האישה הכי שמנה בעולם. לא יודע אם המימדים שלה היו נכללים בהגדרה של יפה. גם הנשים השמנות שמתוארות באמנוות הן לא במימדים כאלו.

  7. אהבתי מאד שבחרת לכתוב על כך, ואיך שכתבת.

    זה נכון לגבי עניים ועשירים, והשמנה, אבל יש אנשים ברמה סוציו-אקונומית רגילה, שבהחלט מאפשרת (מניסיוני האישי) לאכול סלט במקום בורקס, והם עדיין מאד שמנים כי הם אוכלים בורקס.
    ברמה האישית, כשאני רואה אישה מאד שמנה, בעיקר כשהיא יחסית צעירה, זה מעורר בי טרוניה לא קטנה, במיוחד בגלל שאני נאבקת (ומנצחת) במאבק הזה שעה שעה ויום יום.

    אבל אם אני אני משקיפה קצת יותר מ"למעלה", מדובר בהרגלים, ובעוד הרבה גורמים ומיקרו גורמים שמביאים אדם לאכול מה שהוא אוכל, ושלמעשה אין לנו באמת שליטה עליהם.
    לא באמת…..

  8. יובל(7): התכוונתי לזה בהקשר של דימוי גוף, אבל גם בהקשר הספציפי של הסיפור התקשורתי הזה והתפקיד שמיגדר משחק בו.
    אם נקבל את מה שג'ניפר מספרת כלשונו, היא הייתה מחליקה את זה אבל בעלה וגם המגיש לא קיבלו את זה כך ולכן… ג'ניפר צריכה להתייצב לפני מצלמה ולתת פומבי לסיפור הזה?!
    היא קוראת לכותב המכתב בריון, אבל אולי מי שדחף אותה לפני המצלמה הוא הבריון?

  9. אני חושבת שהיא דווקא נראית טוב, ואני חושבת שזה אחלה של דבר שאפשר לתפוס גם אנשים אמיתיים בתוכניות אירוח/ חדשות ולא רק דוגמנים מורעבים.

  10. זה בעיקר מראה לאיזו רמה נבובה הדרדרה תרבות הדיון של העולם המערבי.

    תרבות שבה כל כנות היא מתקפה, כל ביקורת היא שטנה, דיבור ישיר נתפס כעלבון, ואם מישהו אמר לי משהו שאני לא מבין, אז הוא פנאט אטום שלא מבין מהחיים שלו. אה, וכולם יכולים לעשות הכל, אז כולם יכולים להעביר ביקורת על כל בעל מקצוע, אבל לא מסוגלים לשמוע מילה אחת על ההתנהלות שלהם.

    תרבות עאלק.

  11. שלגון – גברים שמנים יש בטלויזיה לרוב והם אינם נדרשים ליצוגיות. כולנו התרגלנו לראות אותם שמנים, זקנים, אפילו עם פנים מרוטשות מתאונה (לא זוכרת את שמו כרגע), אבל האישה נתפסת בעולם המערבי ככלי לסיפוק הגבר (כמה לא נאור אבל מציאותי), ולכן עליה להיראות צעירה וחטובה, כמו שאלוהי התקשורת עצמה ציווה.

  12. נראה לי שלגמרי במקרה, הפרק של סאות׳ פארק מאתמול עסק בנושא – כמובן שבבוטות הרבה יותר גדולה. מי שמחבב או אפילו רק יכול לשאת וולגריות באמת קיצונית, ימצא מתחתיה סאטירה וביקורת חברתית מנוסחות היטב.

  13. אותי הפתיע, כששמעתי אותה מדברת, את בחירתה להתמקד דווקא בזה שהוא, לכאורה, בריון.
    אני לא חושבת שהוא בריון. לעניות דעתי מדובר בבורות גרידא, בורות שרוב החברה שלנו לוקה בה, בכל הנוגע למדוע קיימת השמנה.
    על קצה קצה קצהו של המזלג: השמנה היא מעל לכל תוצר חברתי, ואנחנו מזינים אותה, כל אימת שאנחנו מתנגדים לה. להעמיק יותר, סלח לי אבל אני אוותר, ולכן אתה כמובן מוזמן להתעלם משתי השורות האחרונות.
    ונחזור אל הגברת – חבל לי שלא בחרה להתמקד בדבר הכי בעייתי- עניין הדוגמא שהיא צריכה לשמש. אני חושבת שהיה אפקטיבי בהרבה לו הייתה מדגישה את העובדה שהכותב התעלם מכל הדברים האחרים שהיא עושה המשמשים דוגמא לאנשים בכל גיל, ובחר לקחת את ההשמנה ולהפוך אותו למאפיין המרכזי שלה. זו אגב האנטישמניות שעופר ככל הנראה התכוון אליה. מדובר בלהסתכל על אדם שמן ובבת אחת "לדעת" את כל עברו הפסיכולוגי, מנגנוני ההתנהגות שלו, ההישגים שיש או אין לו, יכולותיו, מידת הרצון והשליטה והבטחון העצמיים שלו וכו. וכל זה שטויות במיץ עגבניות. אבל כולנו בורים, כבר אמרתי?
    כל זאת מבלי לסתור את זה שהשמנה היא אכן מצב לא בריא וכיו"ב. האמירות לא מתנגשות 🙂

  14. מרים (16) האם התכוונת לאמנון אברמוביץ'? פניו לא רוטשו בתאונה. הוא נשרף בטנק בו נהג במלחמת יום הכיפורים, המשיך להוביל את הטנק, ועל כך קיבל את צל"ש הרמטכ"ל. אבל כניראה הוא מכוער מכדי להופיע בטלוויזיה מבחינתך.
    לדעתי, לפחות בטלוויזיה הישראלית, אפשר לראות גם גברים וגם נשים מכל הסוגים, צעירים ומבוגרים. גם אלה וגם אלה, צריכים להיראות סבירים, כי זה מדיום חזותי, אבל לא כולם דוגמנים או דוגמניות. במקרה של אברמוביץ', כנראה לא היו מקבלים אותו להיות מגיש חדשות, אבל כנראה החליטו שהערך המוסף שהוא מביא לחדשות (כפרשן או חורז חרוזים, עוד לא ברור לי) עולה על הנכות שלו. כך שהטענה שלך ש"האישה נתפסת בעולם המערבי ככלי לסיפוק הגבר", לא רלוונטית, לפחות בהקשר הזה.

  15. הבעיה בעיני בטקסט שלו אינה באמירה (הנכונה) שהיא דבה. הבעיה היא בהנמקה המופרכת שלו ש"זה פוגע בקהילה כיוון שהיא מודל לחיקוי". ברור, אני כבר רואה אלפי ילדות אמריקאיות אומרות לאמא שהם רוצות להראות כמו המגישה הזו.
    מילא, אם היה סקסיסט מלכתחילה (ולפחות ישר) והיה אומר שהוא מעדיף את המגישות שלו בטלביזיה כוסיות, אבל פוגע בקהילה – בוא נגלה אותם ל"אי-השמנים וזהו". חלק מנורמליזציה של חברה, היא ייצוג של צבעים וצורות שונות על גבי המרקע. לחשוב שזה מה שיעודד השמנה זה טמטום

  16. צחי, אכן אליו התכוונתי. לא הייתי בטוחה איך הוא נפצע (ולכן רשמתי "בתאונה") ולא יכולתי לבדוק כי שכחתי את שמו.
    בכל מקרה, לא הבנת את כוונתי – הוא לא מכוער מדיי בשבילי והיא לא שמנה מידיי. אני בכלל לא מדברת עליי, אלא על המדיום הזה באופן כללי, שבו יש גברים שמנים לרוב ונשים שמנות מעט מאוד, וגם הן "זוכות" לביקורת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *