שמעון שוקן כותב בבלוגו על החלטת בית המשפט העליון בדלאוור להגן על אנונימיות של בלוגר. המסקנה של שוקן היא:
פסק הדין הזה הוא לא ניצחון של חופש הדיבור, אלא הכרה בחופש ההשמצה. אין דבר נמוך ובזוי יותר מפגיעה אנונימית
אני מודה ומתוודה, אני לא סובל את שמעון שוקן (ואני אומר את זה באופן הכי בלתי אנונימי שאני רק יכול). העובדה שהוא משמיץ אותי מעל כל במה (זו רק דוגמה אחת שבה הפרופסור המהולל שעומד בראש בית ספר "אפי ארזי" למדעי המחשב מטנף עליי כיוון שהעזתי שלא לאהוב את הביוגרפיה של אפי ארזי. זהו ניקיון כפיים בהתגלמותו) לא ממש משפרת את היחסים בינינו (מעולם לא פגשתי אותו – לא אדע לזהות אותו גם באיומי אקדח בקרב סכינים).
אז מעבר לעובדה שאף אדם לא אוהב שמשמיצים אותו סתם, אני לא סובל את שוקן כי למרות שהוא פרופ' למדעי המחשב או משו בסגנון, הוא מבין פחות או יותר כלום באינטרנט. זה כמובן לא מונע ממנו להצהיר הצהרות נפוחות.
בעולמו האקדמי של שוקן, השימוש באנונימיות הוא תמיד למטרות השמצה. בעולמו האקדמי של שוקן, לכל ציטוט יש מקור, לכל כותב יש קרדיט. אנונימיות בעולמו של שוקן לכן, היא חיה בלתי מוכרת.
אבל זו לא הבעיה היחידה של הפרופסור. שוקן מפגין בורות מוחלטת באשר למסורת המשפטית בארה"ב. בין השנים 1787-1788 פורסמו 85 מאמרים בעיתונות בניו-יורק תחת השם הבדוי "פובליוס". מטרת המאמרים הנקראים "The Federalist papers", היתה להגן על החוקה האמריקאית שנוסחה ב-1787 ונכנסה לתקוף ב-1789. מי שכתב את המאמרים היו ג'יימס מדיסון שהיה אחד החותמים על החוקה האמריקאית ומאוחר יותר נשיא ארה"ב, ג'ון ג'יי שהיה לנשיא הראשון של בית המשפט העליון האמריקאי ואלכסנדר המילטון ששימש כאיש קבינט בממשל האמריקאי.
ההצלחה של המאמרים לסחוף את הציבור האמריקאי כדי שיתמוך בחוקה נחשבת עד היום למהלך מבריק של יחסי ציבור שנשענו על אנונימיות. מאז, בתי המשפט האמריקאים מגנים בחירוף נפש על ביטוי אנונימי.
אז נכון, אנונימיות היא לעתים מסך שמאחוריו מסתתרים פחדנים ומשמיצנים סידרתיים. זו בעצם הנקודה היחידה ששוקן ואני מסכימים עליה: טוקבק (שוקן מעדיף את המלה "תגובית" – איכס), פוגעני ומשמיץ הוא סתם חתיכת זבל שהדרך הטובה ביותר להתמודד איתו הוא לא להתייחס אליו. מצד שני, תחת מעטה האנונימיות אפשר לעשות גם כמה דברים טובים. בניגוד לצרות המוחין שהפגין שוקן, בית המשפט העליון בדלאוור הבין את שני צידי המטבע – וטוב שכך.
בדיוק היום יש ב'העוקץ' הפנייה למאמר בלוגי על אנשי אקדמיה שפותחים בלוגים. המאמר מדבר גם על הצורך (ולפעמים ההכרח) של חלקם לשמור על אנונימיות ולהשתמש בפסבדונים:
http://chronicle.com/free/v52/i07/07b01401.htm
מ.ש.ל
(?) מה פשר ראשי התיבות הללו?
"מה שצריך להוכיח".
לא למדת גיאומטריה אף פעם?
זה מה שהבאבא בובה עשה, לא?
בדיוק
נו, אז פעם אחת האנונימיות הועילה – מסמכי הפדרליסט. אבל המסורת המשפטית, הן האירופית והן האנגלית, רוויות בפסיקות נגד השמצות אנונימיות – וזה רוב מה שעושים הטוקבקים. אתה רוצה להשמיץ אותי? חופשי. מי שלא סובל את החום וכל זה. לפחות תעמוד מאחורי המילים שלך, ואל תססתר מאחורי איזה ניק. כמי שאיתרע מזלו לבדוק תגובות באתר אינטנרט מסוים, אני יכול לומר לך שנתקלתי פעמים רבות בפחדנים אנונימיים שמשפריצים את אותה התגובה כמה פעמים, תחת שמות בדויים, כדי ליצור רושם שאיזו דעת קהל נמצאת מאחוריהם. אין סיבה להניח לזה לקרות, ואין בעצם שום טיעון טוב בעד אנונימיות – לא במדינה חופשית, בכל מקרה.
"ואין בעצם שום טיעון טוב בעד אנונימיות – לא במדינה חופשית, בכל מקרה"
אוי ואבוי לי.
אלוהים ישמור מדעות כמו שלך.
גם אני נגד אנונימיות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
לול.
עלית על זה.
כותב "יוסי גורביץ" על כך שאין סיבה לתמוך באנונימיות ועושה את זה באנונימיות מלאה.
אוקיי, תן טיעון בעד אנונימיות. למה היא מועילה?
אגב, השמצת אותי – אני צירפתי קישור לכתובת האימייל שלי.
יוסי ידידי, בממשק המנהל של המערכת אני אכן רואה את האימייל שלך (רק עכשיו שמתי לב) אבל שים לב ששאר האנשים משום מה לא רואים את האימייל שלך. ממממ אני צריך לבדוק למה זה קורה.
בכל אופן, אני מתנצל אם הרגשת שאני משמיץ אותך. עשיתי את זה רק בגלל שאני אוהב אותך 🙂
לגופו של עניין, שאלת למה אנונימיות מועילה. מממ תן לי לחשוב ואתן לך איזה 3,231,412,241 דוגמאות. אבל הנה אחת.
עובד במשרד ממשלתי רואה שהאחראי על הקופה גונב כסף. לא בא לו לאבד את מקום העבודה שלו כי מה לעשות הוא לא אוהב להיות מובטל. אז הוא שולח אימייל, אנונימי, לנציבות המדינה ומתלונן. אז כן – זה פתח למקום שבו מישהו מתנקם במישהו אחר – אבל זה גם פתח לאנשים לעשות מעשה חיובי מבלי שיפגעו מההשלכות השליליות שעשויות להיות קשורות למעשה. אני מאוד אשמח אם אנשים יוכלו להתלונן באופן אנונימי נגד פושעים מבלי שיפחדו שאותו פושע יבוא מחר אליהם הביתה וישסף להם את הגרון.
אז כאן מגיעה שאלת האיזונים. אם אתה חושב שבגלל הפתח לנקמנות צריך לאסור אנונימיות — אני לא בצד שלך.
מאוחר מדי, אבל לא בטוח.
יובל ויוסי:
בשביל הדוגמא המצוינת של יובל יש את חוק הגנת עובדים חושפי שחיתויות.
יש בארץ גם מלשינונים, אבל איך המשטרה תוכל לחקור אם לא תדע את זהות המתלונן. ויותר חשוב = האם הנילון יעמוד לדין קפקאי בו לא יוכל לדעת מי האשימו?
אני מאוד בעד אנונימיות ברשת. היא צריכה להיות מוחלטת כל עוד לא מדובר באחד מאלה: הסתה לגזענות, שלילת אופיה היהודי-דמוקרטי של מדינת ישראל, פגיעה בבטחון המדינה ופגיעה בסודות מסחריים.
זה צריך להיות הקוד האתי של בעלי האתרים, לפני שתקום נגדנו חקיקה.
יהונתן קלינגר,
לא אנונימי.
ליהונתן,
מה הקשר בין אנונימיות לבין הסתה לגזענות או שלילת אופיה היהודי-דמוקרטי של ישראל (רחמנא ליצלן)? וממתי שלילת דבר מה שאינו אפשרי (כגון, למשל, "אופיה היהודי-דמוקרטי של מדינת ישראל") עומדת בקנה אחד עם פגיעה בבטחון המדינה?
ובאשר לאנונימיות, אין לי בעיה מיוחדת איתה, אבל בד"כ רב המזיק על המועיל.
הרעיון הוא להגן על האנונימיות כל עוד אין בה באמת דבר שיכול לפגוע באחרים בצורה מוחשית. בעוד שהשמצה אנונימית ערכה הוא אפסי – קריאה לגזענות היא תמיד דבר שיחקק בזכרם של אנשים (ר' גזר הדין שלום (י-ם) ת"פ 4456/96 מדינת ישראל נ' מיכאל בן-חורין, וכן משלי קרליוב המצוטטים שם). הפגיעה באופן הדמוקרטי של המדינה – הוא מאפשר את גילוי האנונימיות מסיבה אחת – מי שלא מוכן לשחק לפי החוקים, ראוי כי לא יקבל את הגנתם; לעומת זאת, אלו שישחקו לפי חוקי המדינה, יהיו זכאים לכל האורך להגנה, אף אם הגנתם היא לשון הרע, כל עוד אינם פוגעים בבטחון המדינה או בבטחונו האישי של פלוני.
האופי היהודי-דמוקרטי של מדינת ישראל קשור בה לעומק. מדינת ישראל לא יכולה לוותר על זהותה הדמוקרטית מבלי לוותר על זהותה היהודית. השמירה על ערכי הדמוקרטיה במסגרת היהדות היא חשובה מאוד; לא מדובר על פנאטיות דתית, אלא דווקא על מלאכה של איזונים ובלמים בין שני הניגודים האלו. כמובן, שבמקום בו יש סתירה בין עקרונות היסוד של הדמוקרטיה לבין עקרונות יסוד של יהדות, יש להעדיף את הדמוקרטיה. ראה, לדוגמא, את קביעת ביהמ"ש העליון בבג"צ 1665/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, טרם פורסם, שם הועדף שלטון החוק על ציווי אלהי כלשהו (למעט דעתו החולקת של כב' השופט גרוניס).
הרעיון של אנונימיות הוא גם מושרש עמוק בדמוקרטיה (לאו דווקא היסטורית, אלא מתודולוגית) – כך לדוגמא הצבעה בבחירות היא חשאית ושוויונית – כמו הרשת; כך לדוגמא, כולם שווים בפני החוק ללא שם וללא עבר. האנונימיות מאפשרת שוויון, ולא עבריינות.
הרעיון של אנונימיות מיושם באינטרנט בצורה מושלמת, וכשפוגעים באופי האנונימי של הרשת עשויים לצור מצב בו הכלי היחיד החף מצנזורה ומדעות קדומות יכחד לנו.
איתמר, גם אם אתה צודק (ויתכן שאתה צודק) – האפשרות שהמיעוט של המקרים יעשה טוב לחברה, לתרבות, למלחמה בשחיתות, בפשע – במשהו – מצדיקה את קיומה של האנונימיות כערך בפני עצמו.
אל תשכח שרק בישראל כולם רגילים שבכל רגע נתון אפשר לחפש עליך, לפשפש לך בתיק, לדרוש ממך תעודת זהות. בארה"ב מתחרפנים מעצם המחשבה שתהיה לך *תעודת* *זהות*. הזכות לפרטיות ואנונימיות פשוט לא מוכרת כאן כזכות יסוד שדי מבוססת בכל מדינה מערבית מתוקנת.
אוקיי, אז יש לנו שני ויכוחים, שאחד מהם אינו ממש ויכוח.
נתחיל מהאחד מהם:
עבירה על החוק היא עבירה על החוק, ואין זה משנה, מבחינתי, אם עובר העבירה הוא אנונימי, אריאל שרון או השופטת כהן. אם כוונתך לומר שאסור לפגוע בזכות לאנונימיות, כל עוד האנונימי לא עבר על החוק, אז אין לי בעיה גדולה עם זה. עם זאת, אני חושב שאתה מוותר, כדי כך, על ויכוח מעניין יותר – הטעם שבאנונימיות ברשת.
אגב, באשר לשוויון בפני החוק, נדמה לי שיש צורך במידה רבה של דימיון כדי לקרוא לכך זכות לאנונימיות. עיקרון השוויון בפני החוק אינו תוצאה של חוסר בזהות, אלא קיים *למרות* זהותו של אדם.
לטעמי, מדינת ישראל יכולה בהחלט לוותר על אופיה היהודי, יהא זה אשר יהא, מבלי לוותר במיל על אופיה הדמוקרטי. ההפך, למרבה הזוועה, נכון אף הוא. ישראל יכולה להיות מדינה יהודית מבלי שתהא דמוקרטית. למעשה, רוב היהודים, כך נראה, חפצים בכך. כך או כך, אני לא מוצא בשלילת אופיה היהודי-דמוקרטי של מדינת ישראל לא עבירה על חוק ולא עבירה על הטעם הטוב. להפך, אם כבר.
אגב, אתה באמת מאמין שרעיון האנונימיות מיושם באינטרנט בצורה מושלמת? באיזה מובן?
יובל,
אני בעד אנונימיות ברשת, אבל אין לי שום כוונה להעלות אותה על נס. אישית, אני מעדיף לרוב לדבר עם אנשים, שיש להם האומץ להזדהות. כתבתי על זה פעם (בניוזלטר של חיים ברשת): הזיכרון של הרשת מפחיד. אני כותב לך עכשיו, ועוד שנה אני יכול למצוא את זה. עוד שנה יכול להיות שאתחרט. אבל אני כותב עכשיו בשמי המלא בדיוק כדי שאני לא אכתוב משהו שארצה להתחרט עליו מאוחר יותר. האנונימיות מסירה חלק מהמגבלות הללו, אולם גולשים רבים מאוד, אולי מרביתם, לא מנצלים את החופש הזה לטובה.
ואגב כך, אני לא בטוח שהזכות לפרטיות חופפת לזכות לאנונימיות. עם זאת, לא חשבתי על זה מספיק.
כמובן שרעיון האנונימיות לא מיושם בצורה מושלמת באינטרנט, רחוק מכך. צו קטן מבית משפט ואני מגיע אליך הביתה תוך 10 דקות לאחר שחייבתי את ספקית האינטרנט שלך לתת לי את כל הפרטים עליך. איזו פרטיות ואיזה נעליים.
אבל כאשר פרופסור מחובד יוצא נגד הקונספט של כתיבה אנונימית בסיסית, אני מתחיל להתרגז.
אני חושב שלא הובנתי כראוי. אני מסכים איתך לגמרי. אני בעד הזכות לאנונימיות. אני פשוט מסרב להתלהב ממנה יותר מדי. ראיתי יותר מדי טרולים.
נתחיל מהראשון: השאלה הגדולה היא תמיד האם מותר להשתמש באמצעים לא דמוקרטיים כדי לאכוף את הדמוקרטיה (תשובה: לא). השאלה בעצם (ויש לי בעיה עם הגדרתך של השופטת כהן עבריינית לאחר שבית הדין המיוחד קבע שלא ביצעה בזדון את שעשתה) הטעם באנונימיות הוא לייתר כל מיני עבירות שאינן פוגעות עד כדי מה בכך באדם פלוני; במיוחד עבירות של לשון הרע. הזכות לאנונימיות היא זכות חשובה. קיימת זכות כזו, שהיא נגזרת מהזכות לפרטיות. השאלה היא מדוע לא להיות אנונימי? מדוע יש צורך בשיום וכינוי לכל אדם? האם בכך אנו יכולים לגבש דעה קדומה עליו? לא נראה לי שיש טעם אחר בחוסר אנונימיות אלא בכדי להשתמש בידע קודם – ולכן, באינטרנט, כשהמידע חפשי ותחרות שוררת בין הכותבים, הכותב הטוב הוא שינצח ולא הכותב בעל השם הטוב. הרעיון לאנונימיות ברשת נובע מהאופי הדמוקרטי שלה. לכל אדם יש זכות להתבטא ולכל אדם יש זכות לשמוע את חבריו. האופי של הרשת הוא מבוזר ומאפשר לאדם לצור ולומר כרצונו, אף אם דברים אלו פוגעים בצורה מינורית כזו או אחרת בפרט אחר.
השוויון בפני החוק הוא תוצאה של האנונימיות – כך נבחנים תלמידים באקדמיה לפי מספרי זהות ולא לפי שמות, כדי למנוע את הדעה הקדומה, כך נבדקים אנשים בצורה אובייקטיבית. ללא אנונימיות אין באמת חופש מידע. חוסר האנונימיות גם יאפשר לרשויות (או לגופים מסחריים) לנהל מעקב אחרי הפרט, שכן יוכלו לאסוף מידע על הרגלי הגלישה שלו ולפי זה לפגוע בפרטיותו יתר על המידה.
לעניין האופי היהודי-דמוקרטי של המדינה, הייתי שמח אם הייתי יכול להסכים איתך. אני נגד לאומנות וגם יש לי בעיות עם היבטים מסוימים של לאומיות. אולם, יש צורך בגיבוש אתוס משותף לאומה בשביל לאפשר הצדק לשלטון בה. האתוס היהודי שהביאנו לישראל "לאחר 200 שנות גלות וכו'" הוא שמאפשר לנו לעמוד יחד נגד אויב(ים) משותפים. אנו מוגדרים על ידי מה שאיננו.
רעיון האנונימיות _יכול להיות_ מושלם ברשת, אבל הוא לעולם לא יהיה בגלל אנשים אחרים שיעדיפו את זכותם הכלכלית. כך לדוגמא, רשתות מבוזרות כמו ביטורנט, היו יכולות להיות בית גידול נהדר לאנונימיות, על ידי העברת קבצים אנונימית, אבל עדיין בוחרים הרגולטורים לאסוף מידע בכדי להגן על הקניין של בעלי ההון בעניין זה.
אינטרנט שיהיה נטול כל אלו יוכל להיות אינטרנט אמיתי, פתוח לכל וחינוכי.
ראה לדוגמא את מיזם ויקיפדיה, שם בעצם המידע הוא אנונימי לכאורה.
אגב, אני במקומך הייתי מעלה קצף על טענה אחרת של שוקן, שהבלוגים יהיו חזית העיתונות בעתיד הנראה לעין. בתופים ובנבואות.
אה, והכי חשוב.
נראה אתכם משיגים צו תוך 10 דקות.
אני מנסה להשיג אחד כזה עכשיו בנוגע לתביעה של חבר שאני מסייע לו. אין אפשרות כזו.
ליהונתן,
זה נהיה קצת ארוך, אז ברשותך אחלק את העסק לסעיפים:
א. השופטת כהן – אני לא מכיר לעומק את פרטי המקרה, אבל מריח רע למדי. מבחינתי, קבל את זה כדוגמא גרועה.
ב. אני לא מבין את פירוש הביטוי "לייתר עבירות". למה הכוונה?
ג. אני מסכים שהזכות לאנונימיות היא זכות חשובה. אני מסכים גם שיש לה שימושים נהדרים. עם זאת, יש לשמו של אדם טעם לא רק בגיבוש "דיעה קדומה" עליו, כדבריך, אלא גם, פשוט, לשם גיבוש דיעה. ישנן שתי דרכים עיקריות להילחם באד הומינם – העלמת הזהות (הזכות לאנונימיות) והתייחסות לטענות. העולם אינו ויכוח רטורי בין שני צדדים, ולעתים חשוב לדעת באילו עמדות החזיק הצד קודם לכן. אני *רוצה* לדעת שלבנת קיצצה בתקציבי המועצה להשכלה גבוהה, כאשר היא קוראת, עם זכייתו של פרופ' אומן בפרס נובל, להזרים למועצה תקציבים. חשוב שאדע זאת.
איזה עוד טעם יכול להיות לשמו של אדם? כמו שכתבתי ליובל, אמירת דברים בשמך היא אמצעי נהדר לשמירה על טעם טוב. אנשים נוטים להימנע מלפגוע בשמם הם. באשר לשמם הטוב של אחרים, הם נוטים לגלות יותר רשלנות.
ואם לומר את האמת, הייתי שמח לו יכול הייתי, כיום, לחזור לכל הפורומים שכתבתי בהם פעם, ולחתום שם בשמי האמיתי והמלא. יש משהו יפה באמת בלראות את הדמות שיש לך ברשת, את מגוון הקישורים שמרכיבים את האיתמר הוירטואלי.
ד. שוויון בפני החוק – אתה מבלבל בין אמצעי לבין מטרה. שוויון בפני החוק הוא ערך יסוד בדמוקרטיה, ואנונימיות יכולה להיות אחד האמצעים להגיע לערך זה. עם זאת, אנונימיות אינה ערך, אחרת לא היו לנו תעודות זהות, למשל. ושוב, נדמה לי שיש כאן בלבול בין הזכות לפרטיות לבין הזכות לאנונימיות. הן אינן שוות, וודאי שאינן שוות מעמד. הזכות לפרטיות היא אחת מזכויות האדם, ואנונימיות (וגם אז, אנונימיות במידה) היא אמצעי להגשים זכות זו.
ה. האופי היהודי – שום דבר לא מוגדר רק על פי מה שהוא לא. אני איני אישה, אבל זה לא אומר שאני תפוז. אני מסכים, אנו זקוקים לאתוס משותף, חבל רק שהאתוס שבחרנו בו הוא אתוס אתני, ולא אתוס דמוקרטי.
ו. לעניין ויקיפדיה – יצא לי לכתוב שם לא מעט ( תחת השם Ravell), והערכים שם אינם אנונימיים כלל. אתה יכול להיכנס להיסטוריית העריכה, ולראות מי ערך מה. אם תשים לב, רוב דפי המשתמש של הויקיפדים מלאים בערכים שהם כתבו. הם גאים במה שהם עשו, ולא רואים צורך להסתיר את זה.
ב. יש עבירות שפשוט לא כדאי ולא צריך לחקור – עבירות של מה בכך (de minimis) שלא גרמו לנזק של ממש.
ג. יש להבדיל בין פונקציונרים שחשוב לדעת את ההיסטוריה שלהם, לבין דעות סתמיות או אולי אפילו להחלטות שלטוניות שצריכים את דוֹגְמַת השלטון (לשם כך, בין היתר, יש יתרון בכינוי אנשי בטחון בראשי תיבות). במקרים מסוימים, העדר אדם שחתם על ההחלטה נותנת לו את הכח (כך, לדוגמא – בג"צ 415 המגורשים שחתום על ידי שופטי ביהמש העליון ללא ציון מי כתב את ההחלטה, ואף בג"צ ההתנתקות שכתוב כמקשה אחת). אפילו לתנ"ך אין מחבר ידוע, וכך נוצר שלטקסטים עם אווירה מכוננת יש צורך באחידות\אנונימיות.
ד. שוויון בפני החוק הוא ערך, כשם שהזכות לפרטיות היא ערך. האנונימיות היא אמצעי לערך זה. אגב, גם הדמוקרטיה עצמה היא אמצעי ולא ערך.
ה. עדיף שלא היה אתוס אתני, אבל העדר אתוס אתני בעצם גורם לאבדן ההצדק לקיומה של מדינת ישראל.
ו. יש אפשרות לכתוב בצורה אנונימית, ואף אז מפרסמים.
ב. וואלה. טוב לדעת.
ג. או. עכשיו אתה מדבר על התחום שלי – טקסטים. שתי הדוגמאות שהבאת בעייתיות במידת מה. במקרה של בג"צ המגורשים ובג"צ ההתנתקות, אתה עדיין יודע שמדובר בהחלטה של שופטי בג"צ האנונימיות אינה מוחלטת. אני יכול רק להניח שהסיבה שפסקי הדין הללו אינם חתומים בשמות פרטיים היא כדי להעניק להם את חותם הסמכות של בג"צ בכללותו, ושלא ניתן יהיה לשייך את פסק הדין לשופט זה או אחר. כאמור, ידוע ומוסכם עלי שיש טעם באנונימיות. איני מתווכח על זה. אני כן מתווכח עם הטענה היא כזה שוס גדול. היא לא. יש בה יתרונות, ויש בה חסרונות. בכל הנוגע לרשת, החסרונות רבים וגלויים לעין.
באשר לתנ"כ, אתה נכנס כאן לשדה מוקשים מפוקפק מאוד. דווקא הוויכוח על זהותו של כותב התנ"כ הוא אחד הוויכוחים המשמעותיים ביותר באשר לסמכותו של הטקסט. אם התנ"כ נכתב על ידי אלוהים, לא זו בלבד שהוא נעשה לסמכותי ותקף יותר, אפשר גם לקרוא אותו אחרת (כך, למשל, חז"ל מניחים שהתנ"כ מוצפן, ולכן אסטרטגיות קריאה מסוימות נעשות תקפות. למשל? גזירה שווה). אם, מצד שני, אתה מניח שהתנ"כ נכתב ע"י אדם, הוא מאבד בהרבה מסמכותו. אחד הוויכוחים המרכזיים בביקורת המקרא הוא הוויכוח על זהות המחבר (או על זהות המחברים וזהות העורך).
ד. אם כן, אנו מסכימים.
ה. זה פשוט לא נכון. ישראל קיימת, וזו עובדה. אינך חייב לנמק את קיומך כאן בקשר של היהודים לארצם, מהסיבה הפשוטה שמרבית היהודים אינם נמצאים בישראל, ומעטים בלבד מסכימים לגבי השאלה מהו יהודי. ישראל אינה זקוקה ליהדות כדי להצדיק את קיומה. אם כבר, קיומה של ישראל כמדינה אתנוקרטית הוא זה ששולל את ההצדקות להיותנו כאן.
ו. אכן כך, אבל שים לב שתרומות אנונימיות נבחנות בשבע עיניים, והוויקיפדים מנסים נואשות לעודד אנונימיים להזדהות. רוב מוחלט של המשחיתים היו אנונימיים (מלבד שלושה מקרים שאני יודע עליהם), ואני מאמין שהדינמיקה הזו תישאר כך גם בעתיד.
איתמר בקשר לטענה שלו על הבלוגים כחזית העיתונות: היא כל כך מופרכת שלא חשבתי שכדאי לבזבז עליה פיקסלים.
🙂