ואז הם החלו להגן עליו

ביממה האחרונה קרה מה שחששתי שיקרה: יותר ויותר כותבים החלו להגן על עמנואל רוזן. אני כותב "חששתי" כיוון שאני לא מתרשם שעמנואל רוזן הוא אדם שראוי להגנה ובכל זאת רבים, כמוני, מוצאים עצמם נדחקים אל הפינה הזו.

במשך שלושה ימים הסתובב לי בראש הטקסט שבסופו של דבר פרסמתי ב"העין השביעית". זו הפעם השלישית שנאלצתי לכתוב טקסט שכזה.

הפעם הראשונה היתה כאשר חשתי שהתחקיר החשוב של קלמן ליבסקינד על מי שהיה המועמד לתפקיד הרמטכ"ל, הפך למסע הצלב שאליו התגייסו כמה מבכירי כותבי "מעריב". וכך כתבתי:

"מעריב", במרדפו אחר הישג תדמיתי, לא רק "מפנה את תשומת לבנו", אלא הופך את גלנט למאפיונר תוך שהוא דורש מכל העוסקים בפרשה להתיישר על-פי אמות המידה של ליבסקינד-את-כספית. מי שלא עושה זאת סופג מנה של בוז ולעג תוך שהוא הופך למושחת (אהוד ברק), ליצן (עו"ד דובי ויסגלס) או סתם טמבל (השופט טירקל). זו אינה עיתונות חוקרת – זו עיתונות מגויסת, המתנהגת כמו ילד מפונק וחסר סבלנות, משתמשת בתחקיר כקרדום לחפור בו, עיתונות שמנהלת קמפיין אגרסיבי, ארסי ותוקפני במטרה להשיג כמה נקודות במגרש השיווקי.

הפעם השניה היתה שלושה חודשים לאחר מכן, כאשר חנה בית-הלחמי יצאה למסע ציד נגד איש תקשורת שנטען כלפיו שתקף צעירה. בית הלחמי טענה שהיא "מאמינה באמונה שלמה לאלמונית שהתלוננה" ועו"ד רוני אלוני-סדובניק פרסמה טקסט בו כתבה שהיא כותבת על האמיצות ש"מנסות להצית את זיק התעניינותנו באונס האכזרי שביצע איש אחד ידוע, מוכר ומקושר ביותר, באשה כואבת ומרוסקת, אמיצה אך אנונימית ובלתי מתוקשרת". על התלונה המדוברת הוטל בזמנו צו איסור פרסום ובסופו של דבר, לאחר חקירה משטרתית מקיפה, הוחלט שלא להגיש כל כתב אישום.

כתבתי אז:

אין פלא שתוך כמה ימים נחרץ גורלו של אדם בזירת הגלדיאטורים של דעת הקהל המקוונת; לחסד או לשבט, אגודל למעלה או למטה. כך מתפתחת לה באינטרנט מנטליות של אספסוף, של לינץ'. אין צורך להאזין לצדדים, אין צורך בהליך משפטי. כל שצריך הוא חבל ועץ.

המקרה של רוזן שונה. יש נגדו, כך אני מבין, עשרות עדויות על התנהגות ש"דוחה" היא המילה הכי עדינה שמתארת אותה. מאידך, בניגוד למקרה של אותו איש תקשורת, נכון לשעת כתיבת שורות אלו, טרם הוגשה תלונה אחת. כל זה לא הפריע להדס שטייף, כתבת המשטרה של גלי צה"ל, לעמוד על במה ולהכריז שהאיש אנס.

אתם יודעים מה, יתכן שבסופו של דבר נגלה שהוא אנס. זו אופציה. אבל זה לא התפקיד של שטייף לקבוע את זה, זה פשוט לא התפקיד שלה. למעשה, זה לא התפקיד של אף עיתונאי.

בטקסט שלי ניסיתי להסביר, כמיטב יכולתי ויתכן שנכשלתי, ששטייף עושה נזק למטרה החשובה שבגינה התקומם תא העיתונאיות. הטרדה מינית במקום עבודה היא עניין מכוער ולעתים פלילי. העובדה שגבר בעל עמדה חזקה מוצא לנכון לנצל את עמדתו כדי להשיג טובות הנאה מיניות, היא לא פחות מעניין מטונף. טוב שהסיפור הזה יצא, טוב שתא העיתונאיות הציף אותו וטוב שכעת עושים סדר, עם עמנואל רוזן ובכלל.

התגובות לטור שלי היו… ובכן, הנה כמה מהן: אורי ברייטמן הסביר לי שזו "לא העת" למתוח ביקורת על שטייף ושאני מחמיץ את הסיפור (הסיפור הוא המתלוננות, כמובן). הוא דחק בי לקבל את שטייף "כמו שהיא". אלינור דוידוב הסבירה לי שכתבתי טקסט מזלזל ולאחר מכן ציינה שאני מזלזל גם בה. טלי חירותי-סובר דרשה ממני להשיל את נעליי מעל רגליי כאשר אני מעז לכתוב על שטייף (כזו היא שטייף – סנה בוער). תגובה מנומקת במיוחד הגיעה בפוסט אחר מרן יניב-הרשטיין שהסביר שאסור היה לי לפרסם את הטקסט שלי – כי אני גבר. מסתבר שלגברים אסור להתבטא בעניין. בכלל. המשותף לכל התגובות האלו היא הטענה שאין להתעסק בסגנון אלא במהות, אין להתעסק בקנקן אלא במה שבתוכו, אין להתעסק בשטייף אלא ברוזן.

קשה שלא לחוש תדהמה מכך שעיתונאיות ועיתונאים שעוסקים במקצוע שכל כולו נוגע לאמנות העברת המסר, לא מבינים שלדרך העברת המסר יש חשיבות ושהדרך של שטייף היא הרסנית. התגובה, כצפוי, לא איחרה לבוא: מפקד גלי צה"ל אסר על שטייף להתראיין, פיני אסקל ("וואלה") כתב ששטייף היא "אסון לדמוקרטיה" ודורון אביגד ("גלובס") כתב ש"לפנינו מופע טרור". לא רק גברים כתבו. יעל פז-מלמד ("מעריב"), לדוגמה, כתבה כי "ההתנהלות המחפירה בהשלכת ההאשמות לאוויר רק גורמת נזק". אלו רק כמה טקסטים שהתפרסמו ביממה האחרונה, רק בחלק בגופי התקשורת הגדולים.

לאחר שפרסמתי את הטקסט שלי הגיעו לסלולרי שלי כמה סמסים מעיתונאים וגם עיתונאיות שהודו לי על שכתבתי את הטור הזה. כולם ציינו בפניי שהם מצאו את עצמם, בעל כורחם ממש, ניצבים בפינה של רוזן. לזה בדיוק התכוונתי כאשר כתבתי: "דווקא האופן ששטייף מטפלת בו גורם לי למהר להתייצב, כמעט באופן אינסטינקטיבי, לטובתו של רוזן. ואני לא רוצה בכך!". אני באמת לא רוצה בכך – אני מניח שגם פיני אסקל, דורון אביגד ויעל פז-מלמד ואותם עיתונאים שדיברו איתי, לא רוצים בכך. למעשה, אני ממש משוכנע בכך.

אז למה הם, למה אני, למה אנחנו כתבנו את מה שכתבנו? אני לא יכול לדבר בשם האחרים אז אדבר בשמי. הסיבה כפולה.

ראשית, יש דבר כזה שנקרא "אתיקה". משום מה, המילה הזו נשכחה לגמרי בשבוע האחרון, ממש נזרקה לפח האשפה. עיתונאים לא משוחררים מהאתיקה שלהם רק כי הם כועסים, רק כי הם נתקלו בדושבאג, רק כי הם רוצים לראות את הנבל סובל. עיתונאים הם אנשי מקצוע וככאלו הם אמונים על נורמות, כללים וחוקים שמייצרים מסגרת עבודה ששומרת גם על כבודו של הנבל ובעיקר על כבודם ועל כבוד המקצוע שלהם.

הדס שטייף ואלו שיוצאים להגנתה, כורתים את העץ שממנו הם מתפרנסים. הקוראים אינם מטומטמים. הם רואים כיצד שטייף פועלת והם שואלים את עצמם האם אפשר לסמוך על דיווחיה ועל דיווחיהם של שאר העיתונאים. לא צריך חושים מיוחדים כדי להבין שההתבטאויות של שטייף אינן מהוות דיווח עיתונאי סטנדרטי אלא משהו אחר לגמרי. תאמרו "כן, אבל עמנואל התחיל! הוא המטריד כאן, הוא הנבל, אין סיבה שננהג בו במידת הרחמים – הרי הוא לא ריחם על קורבנותיו". יתכן, ואני מתרשם שזה גם נכון, אבל לשם כך המציאו את המשטרה, התביעה, שופטים ובית משפט. תפקידו של העיתונאי הוא להביא את המידע לציבור, לחשוף מידע סמוי מן העין, להציגו לעיני כל. תפקידו אינו לכרוך את החבל סביב צווארו של מושא הסיקור שלו ואז לבעוט בכיסא שעליו הוא עומד.

ושנית, ולא פחות חשוב מכך, אנשים מתקוממים כאשר הם רואים לינץ' ואין זה משנה במי עושים את הלינץ'. תחושת הצדק הפנימית שלהם מתקוממת נוכח המון שטוף הזעם שעושה שפטים באדם, יהיה המנוול שבמנוולים. שטייף מנהלת לינץ' ציבורי במנוול שככל הנראה הסתיימה הקריירה שלו ויתכן שיבלה בבתי משפט ואף בכלא. הלינץ' הזה לא רק מיותר הוא מרתיע, הוא דוחה. אני נרתע מאנשים שעומדים עם לפיד בוער ביד וזעקות "תבעטו בו! תסרסו אותו! תגמרו אותו!" בגרונם. אולי הם יקבלו את מבוקשם אבל אותי הם הפסידו.

חבל לי. זה מאבק שהייתי רוצה לקחת בו חלק כי הוא מתכתב באופן מדויק עם תפיסת העולם שלי, עם הערכים שלי אבל לא תתפסו אותי משתף פעולה עם אנשים שסבורים שלינץ' הוא עניין לגיטימי, ושכאשר מעירים להם על כך הם כועסים על שמפריעים להם באמצע.

נכתבו 27 תגובות לפוסט “ואז הם החלו להגן עליו”

  1. בריא:

    להקת coil השוותה את העתונות למלכה האדומה מעליזה בארץ הפלאות שכל מה שהיא אמרה שלוש פעמים נחשב נכון

  2. בירנית גורן:

    אני בכלל לא מבינה מה הקשר כאן לאתיקה עיתונאית. הדס שטייף לא מתנהלת בפרשה זו בתוקף תפקידה ככתבת פלילים, וגם לא כעיתונאית. היא מתפקדת כאיזו ישות לא ברורה, ראש גוף לא ברור, שלקחה על עצמה סמכויות של חוקרת ושופטת. אינני יודעת מי הסמיך אותה לכך, והאופן המתלהם שבו היא התנהלה השבוע מבחיל. זה לא מעורר בי שום חשק להגן על עמנואל רוזן, אבל זה בהחלט לא מעורר בי שום רצון לתמוך בשטייף או בגוף שאותו היא מייצגת.

  3. בירנית גורן:

    אגב, מאד ממליצה לקרוא את המאמר המעולה של חיים רביה בנושא הזה.

  4. ניימן:

    כתבת יפה. אני לא יודע אם אי פעם יפתח הציבור הישראלי אמות מידה שיפוטיות של דמוקרטיה, אבל אין ספק שטקסט כזה הוא צעד יפה בכיוון. כבוד.

  5. מושון:

    הטקסט שלך בעין השביעית הוא מהמוצדקים.

  6. אורי ברייטמן:

    כמה חבל שהמאמר שגוי – נכון לכתיבת שורות אלו, הוגשו תלונות במשטרה נגד רוזן. זה פורסם בשער של 'ידיעות אחרונות'. כל מי שקצת מכיר את עמנואל רוזן, ידע שזה יגיע. אז הגיע הזמן לעדכן גם את הפוסט – בהחלט הוגשו תלונות ע"י נשים שנפגעו, בהחלט יש חקירה, ובהחלט יהיה משפט.

  7. יובל:

    ובגלל שהוגשו התלונות כל הטקסט שגוי. וואלה.

  8. משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    אורי ברייטמן (6) – איזה טקסט אתה קראת?
    שמת לב אולי שהפואנטה של המאמר פה היא לא סביב רוזן אלא סביב הכתיבה עליו?

  9. מיכל רון:

    כנראה שעימנואל רוזן הוא טיפוס נורא, מן הסוג הדוחה ביותר של גברים כוחניים ונצלניים. בהחלט מתחיל לצוץ פרצופו האמיתי של יקום מקביל, מאיים ומעורר תהיות וזעם. בו בזמן, גם כשאדם פשע והוכרז ע"י בית המשפט כפושע, לינצ' הוא בעייתי ובעיני ברברי כעונש מוות. גם אם "מגיע לו" – זה לא מתפקידנו כחברה "לספק את הסחורה". ההתנהגות הזו היא נגזרת של יצרים בלתי נשלטים לנקמה. כך נולד זן חדש של "לוחמת" עיתונאית: א מ ש ט י י ף.

  10. חנן א' קסנר:

    קשקשת , במחילה.

    לעומת פרשת קצב ע"ר הוא אתרוג. אתה חושב שאתה לא נגרר אחרי חבריך העיתונאים המגוננים על בן טובים, בסגנון האונס בקיבוצים ושאר תופעות בני הטובים, כי אתה טיפ-טיפה מעביר ביקורת

    לא יודע איפה היית בפרשת קצב, לא הזכרת כאן. אבל משום מה אני לא רואה כתבות שער צבעוניות עם תמונתה המטושטשת של "א'" המסכנה והסברים למה כל מי שלא מתייצב לצידה אחת דינו.. ממש כמו אז הדיון הצודק וההגון נדחק לטקובקים ולפייסבוק, שכדרכם מדברים בהתלהמות

    מה אתה טוען? שבגלל שהטוקבקים והפייסבוק מתלהמים אז העיתונות בתשלום צריכה "לאזן" ע"י טיוח, מ-מ-ש כמו בכל השנים עם קיבוצניקים וקצינים בכירים? "שמע, בגלל שיש אפליה מתקנת והרבה קצינים אתיופים, אז בהפוך על הפוך החלטנו לשים ע-ו-ד רמטכ"ל אשכנזי שהוא במקרה גם מושחת". עוד אתרוג

    (אין לי משהו נגד רמטכ"לים אשכנזים, סתם מטאפורה)
    נגררת למיינסטרים, פשוט נגררת לאט, אתה מתנצל. "זה לא את זה אני"

  11. מויטי:

    אקדים ואומר שאני מסכים עם הקונספט של דברך ויותר מכך. גם אם במקום הדס שטייף הייתה זו האמא תרזה שמובילה את "המאבק" הייתי טוען שהדרך הזו אינה ראויה בלשון המעטה, שכן היא מעוררת שאלות ותהיות באשר למניע וחושפת אובססיה לא בריאה שיש כדי לגרום לאנשים בכלל ולאנשי תקשורת בפרט להרתע מלהביע את עצמם בעניין המהותי.
    כמובן שיש בה גם כדי להסית את הדיון מהמהות ומהמטרה הרצויה.
    במקרה של הדס שטייף הדבר אף חמור שבעתיים לאור העובדה שיש בעברה יותר ממקרה אחד שבו היא עשתה ממש, אבל ממש ממש את ההיפך הגמור. הציבור ברובו הגדול אינו מודע לדברים או אינו זוכר או אולי לא קושר בינהם אבל אני מניח שהחברים בבראנז'ה – לפחות רובם – יודעים גם יודעים, זוכרים גם זוכרים, וקושרים גם קושרים.
    אני מדבר כמובן על הפרשה המכונה "פרשת בר לב". ניצב בדימוס אורי בר לב שקשריה איתו היו ידועים (לפחות לרוב כתבי הפלילים)ושלא פעם נטען שהוא מסייע לה ומעדיף אותה על פני אחרים רק בזכות הקשר שלו איתה או שלה איתו.
    כזכור, אותו ניצב אורי ברלב נחשד בהטרדה מינית (על פניו בוטה יותר מחיזור אובסיסבי)ומי אם לא הדס שטייף הייתה זו שהזדרזה להגן עליו וזאת בלשון המעטה. "הכל בלוף, שמועות שאינטרסנטים מפיצים כדי להביא למינוי מקורבים". לא חלפו 24 שעות ואורלי אינס התייצבה במשרדי מח"ש ומסרה עדות מפורטת על מעשיו של בר לב.
    למרות שפרטי העדות של אינס פורסמו במהלך סוף השבוע, ביום ראשון העיתונאית המשיכה להכתיב לעורכיה את הקו הבא: המעשים המתוארים בעדות של אינס אינם הולמים את אופיו ודמותו של הקצין בר לב. שאלות ברוח זו שאלו עורכי גוף התקשורת וכתביו מרואיינים שונים, ובעיקר את אלה שביקשו לתמוך באינס שהפכה לאוייב כלי התקשורת בגלל הדימוי "הנקי" של בר לב.
    יותר ממקרה אחד, כבר אמרתי?
    גם אם הכל יתברר כנכון וגם אם יסתבר שהאיש הוא מטרידן סידרתי, לוקה בנפשו, סוטה מין ואפילו אנס…שגרם לסבל רב, לצער רב ולנזק בלתי הפיך ופגע קשות בכל אישה שזזה סביבו לאורך השנים, גם אז תיוותר עננת האובססיביות של הדס שטייף מרחפת מעל הפרשה ומותירה סימני שאלה רבים בקרב רבים שכנראה יוותרו ללא תשובה.

  12. גיל:

    הוגשו כבר תלונות , ובטוח שיוגשו עוד , אל לנו להקל ראש בנושא . לא סתם אין חוק התיישנות במקרים אלו , יש קושי רב לנפגעות להתלונן . ויש קלות בלתי נסבלת לאיש ציבור כמוהו ( גם כתב חשוב הוא איש ציבור לטעמי ) להטריד מינית מילולית או לא מילולית עיתונאיות ובכלל נשים אחרות מי שמכיר את התופעה מקרוב וטיפל לא אחת בנפגעות אני יודע שהסטטיסטיקה של אחת מ5 מוטרדת מינית נכונה , ויש פנים לקורבנות ושמות .
    הדיבור על העבריין אכן מסיט את הדיון מהסוגיה החשובה התופעה הנוראה הזו שבמקרים רבים התוקפים יוצאים ללא פגע בשל חשש של המתלוננות להתלונן ולשלם על כך בפרסום בהכפשת שמן , ובאיבוד מקום עבודתן ( אם מדובר בפגיעה והטרדה במקום העבודה ) .
    הערכתי את האיש ככתב . אני נגעל ממנו כאדם ממה שפורסם עליו גם על ידי הנפגעות וגם על ידי גדי סוכניק .
    ככל שהפרשה הזו תסתיים מהר יותר ויענש על פי מה שימצא חייב בדין ויעלם מחיינו כך טוב יותר .

  13. אמיר:

    אני מאד מאד מסכים איתך.
    רק דבר אחד: לדעתי רוב הציבור *לא* יראה בעיה בכתיבה הנ״ל של שטייף, והמוניטין שלה לא יפגע בעיניו. לדעתי הם גם לא ירתעו מלינצ׳ים.

  14. יהודה קונפורטס:

    פוסט אמיץ לא פחות מהאומץ שגילו אלו שחשפו את הסיפור. העצוב הוא לא שעיתונאים לא שומרים על כללי אתיקה. העצוב הוא שיותר מדי אנשים כותבים דעות, ידיעות, קובעים עובדות, צולבים את רוזן, מבלי שהם יודעים את כל העובדות באמת. כי את העובדות באמת יש רק גורם אחד שיכול לגלות: המשטרה ובית המשפט. אז במקום להירגע ולהניח למשטרה לעבוד, עושים הכתבים את מה שהם יודעים הכי טוב לעשות: לחפד הדלפות מהחקירה, להכפיש עוד יותר שמו של רוזן וגם על הדרך לגרוםנזק למתלוננות, העיקר כדי לצאת עם הסיפור. בניגוד לסיפורי הטרדות קודמים יש בסיפור כאן יותר מדי סימני שאלה. למשל אחת המתלוננות, שמציגה את עצמה כבחורה דתיה, שעבדה עם רוזן בתנתקות, סיפרה על חיזוריו אחריה. לא יפה, דוחה, לא מוסרי. אבל בשלב מסויים היא אמרה לו שיעוף ממנה, ועל פי הכתוב לא ראינו שהוא המשיך. אילו המשיך אפשר להגיד שהוא ניסה לאנוס או לפגוע. האם משלוח מסרונים גסים ומציקים היא תחת ההגדרה של הטרדה? עם כל הכבוד לעיתונאיות ולעיתונאים, זה עניין משפטי גרידא שרק הרכב שופטים מלומד יוכל להכריע בו. אז יש לי הצעה: בואו נכריז על הפסקת אש בגיזרת רוזן, נאפשר למשטרה לעבוד ונסתפק בדיווחים המתחייבים. את כל התחמושת שאגרנו כדי לצלוב את רוזן נשמור לסוף הבדיקה המשטרתית, אם יורשע ויועמד לדין, יהיה לכולנו מספיק זמן לממש את האמוציות שלנו. עוד קצת סבלנות חברים, וכל מי שחושב שהוא צריך להיחלץ לעזרתו של רוזן שלא יתבייש, אם באמת הוא יודע עובדות אחרות או חושב שעושים לו עוול. מי שלא יודע בוחר פשוט לשתוק, וזה מה שאני אעשה מרגע זה.יאללה לסקופ הפלילי הבא, לא חסרים כאלו כל יום.

  15. נועם:

    מאוד אוהב לקרוא ולשמוע אותך. הטקסט שכתבת כאן הוא מהמוצדקים. שאפו.

  16. הפרולטר:

    יובל,
    טקסט אמיץ וראוי שכל מי שמתעסק בנושא יקרא אותו (וגם כטקסט לקורס בביהס לתקשורת – אבל כבר סימנתי כמה כאלו שלך וזה כבר די מוגזם ;-)

    מיכל (9): עצם השימוש במגדר (״… גברים כוחניים ונצלנים״) הוא טעות ומסית את הדיון – ראוי שתרשמי (וירשמו): ״אנשים כוחניים ונצלניים״ … ואז גם הגברת שטייף והתנהלותה יתכנסו תחת הכותרת ותקבל את מקומה הראוי!

  17. שושי:

    אני עם דורנר. התהליך שעוברות המתלוננות במשטרה קשה ומרתיע ולא מספיק מותאם למציאות. למי שהוכפש יש אפשרות להגיש תביעת דיבה. יתכן שחלק או אף כל המעשים שדווחו אינם בתחום הפלילי. זו לא סיבה להתעלם מהם ולשיר "הוא זכאי, הוא זכאי". נכון, עמנואל רוזן הוא בחזקת זכאי, אבל לא מלוא כל הארץ משפט – יש גם תחום ציבורי.

  18. אירית:

    שושי – מישהו אמר אחרת? האם יש מישהו, יובל או מישהו בתגובות, שצעק "הוא זכאי, הוא זכאי"?
    זו בדיוק הבעיה שעליה מצביע יובל. הוא מדבר על האופן שבו שטייף מנהיגה את הלינץ' ואת אומרת אבל לא צריך להתעלם ממה שהוא עשה ולשיר "הוא זכאי".
    מישהו אמר שזה מה שצריך לעשות? האם אין אמצע בין לינץ' לבין "הוא זכאי"? האם שיח ציבורי רציני לא נמצא באמצע הזה?

  19. רון:

    מסכים לחלוטין. צריך שיהיה גם קול שפוי בג'ונגל הנהמות שהתפתח אצלנו. אבל אני לא בטוח שכל הנושא היה מתחיל לקבל טיפול לולא האגרסיביות ומסע הצלב של שטייף ושותפותיה.

  20. ניצן:

    המהומה התקשורתית מסיטה דוברים וכותבים רבים מדי מהעניין העיקרי והחמור (ואולי זה במכוון…?)-
    ערוץ 10 ומקומות עבודה אחרים, אינם חושבים שאקלים של הטרדות מיניות בעבודה הינו דבר לא ראוי. עובדה – הם העסיקו את עמנואל רוזן לאחר שפוטר מערוץ 2 מהסיבות הידועות.
    מקום עבודה כזה ראוי לחרם צרכנים כלפיו.

  21. שושי:

    אירית (18): ודאי שעדיף היה שיח ציבורי רציני עם השלכות אופרטיביות. היתה הזדמנות לכאורה לקיים אותו במשך כמה שנים, אך החברה שלנו היתה כנראה חלשה מדי בשביל זה. באין הפרעה משמעותית, הבעיה התמידה והלחץ הצטבר עד לפיצוץ. צפוי.
    לא חרשתי את כל מה שנמסר. הבנתי שזרם הפרסומים סחף גם רכילות לא רלוונטית. חבל.

  22. גם זה יעבור:

    עוד שבועיים רוב האנשים ישכחו מהעיניין. גם כל המגיבים הניסערים יוציאו את הקיטור שלהם וישכחו מזה. ממליץ לע.ר. לקחת בינתיים חופש במקום בלי עיתונים..
    בינתיים המערכת של המשטרה הפרקליטות והשופטים תיקח תזמן שלה ועוד 8 שנים יסתיים המשפט כנראה באיזו תוצאה פרווה.
    רוב הסעיפים יימחקו כי יש התיישנות על שליחת סמסים והטרדות טלפוניות ולהיות חזיר לכאורה זה לא עבירה פלילית.

  23. סיגל:

    שני דברים שמעצבנים אותי בנושא הזה:
    אחד הוא הקישור בין הטרדה מינית ועניין העבירה הפלילית. נהפכנו למין מקום מגעיל שבו אם עשו לך משהו שאי אפשר להתלונן עליו במשטרה או שלא תוגש עליו בסוף תביעה – כאילו לא עשו לך דבר. במקום לצאת נגד האוירה שמאפשרת התנהלות כזו באין מפריע, האנשים שרואים ולא עושים דבר, הנורמאליות של התנהגות כזו, הכל נמדד ברמת הפליליות. עוד נגיע בסוף למצב שהחקירה תסתיים, והמשטרה או הפרקליטות או השד יודע מי, יחליטו שאין מקום להגיש כתב אישום. מייד העניין יהפוך לזיכוי ציבורי, והאיש יחזור לתפקידיו ומן הסתם להתנהגותו.
    אז אין קשר בין הטרדה מינית, אוירת טרור במקום עבודה, לגיטימציה לדיבור מיני במקום עבודה ובין פליליות. אפילו שיש חוק כנגד התנהגות כזו. הנורמה צריכה לנבוע ולהשמר על ידי הציבור והעובדים, לא רק על ידי המשטרה.
    והדבר השני שהטריף אותי השבוע היה לשמוע את מגישי התכניות ברדיו מדברים על הנשים הנפגעות כעל "הצעירות" שהוטרדו. זה דיבור מתנשא ולא מכבד. גם נשים בנות 50 מוטרדות. תאמינו לי, בעצם ימים אלה. הכינוי הזה "צעירות" יוצר אסוציאציה של "לבוש חושפני" ושאר כאלה. אחד לפני "שרמוטות", ובכלל הזמינו עליהן את כל העניין. נשים, הן נשים, הן נשים. לא משנה הגיל או התרגיל, תמיד יהיה שם איזה גבר שיחשוב שמותר לו לכתוב להן בצ'אט בעניני עבודה "את סקסית", ולא להבין למה את לא חושבת שזו מחמאה…

  24. ע.אסף:

    "הגולם קם על יוצרו".לתקשורת בארץ יש כח מופרז "הדם עלה לה לראש " וזאת לא מהיום אלא לפני שנים. בבסיסה היא פועלת על פי אג'נדה פוליטית כוחנית.היא פועלת באופן שיטתי לסילוק מהדרך של כל מה שאינו תואם את האג'נדה שלה היא מסמנת ,מאשימה ,מטילה דופי ושוטפת את המוח של הציבור באופן שיטתי ואיש אינו יכול לעשות דבר.אזכיר כאן רק פרשה "רחוקה" אחת פרשת הרפז.למי שכבר שכח,בן לילה הפך גלנט לטמא ומושחת ובלתי ראוי.לעומתו אשכנזי הרמטכ"ל הוצג כשה תמים ישר ותמים הנרדף ע:י ברק. (אותה תקשורת הציגה בזמנו את ברק כ "עילוי"שיושיע את ישראל מידי נתניהו ולמעשה הביאה לבחירתו), בקיצור התקשורת התגייסה כולה לצד אשכנזי וכנגד גלנט. וכל זאת מסיבה אחת .לפעול כנגד ברק שהעז לחבור לנתניהו שנוא נפשם.למעט ישראל היום ,אין "אופוזיציה " לתקשורת בארץ .כותרות העיתונים ומהדורות החדשות העיקריות ברבים מן המקרים' הן למעשה שילוב של האג'נדה ומשאלת הלב של העיתונאי, בתוספת הפרטים החדשותיים שנבחרו להדגשה על ידי העיתונאי .הכל כדי להשיג את הרושם הנדרש להדגשת אותה אג'נדה.בקיצור מונופול התקשורת לעניות דעתי הוא חזק וגדול מכל מונופול אחר בארצנו הקטנטונת.והשפעת המונופול הזה היא מטעה והרסנית..

  25. חופש ביטוי:

    I am an Israeli. As such, none of my rights depend on a showing of need. I am a free man who has the right to define and pursue my happiness in any peaceful way I see fit. The government does not grant me rights. I was born free. The legitimate role of government is to act as my agent to protect my rights, which exist independent of government. Israelies do not beg the government for rights nor are they required to demonstrate a "need" for rights.

    I cherish lots of my rights for which I can't demonstrate any need.
    I don't need the right to say highly offensive things to another person. Although I generally don't try to offend other people, I cherish my right to do so. I also cherish, and would aggressively defend, your right to say highly offensive things to me. Defending the rights of people to say things most people agree with is entirely unimpressive. Liberty must always be defended at the edge.

  26. אורי ברייטמן:

    הנה, חלפו להם כמה חודשים – והמשטרה המליצה להגיש כתב אישום נגד עמנואל רוזן. המשטרה טוענת כי סיימה את החקירה ויש תשתית ראייתית להוכחת עבירות של הטרדה מינית.

    ומה כל זה אומר?

    שהמשטרה בדקה את המקרה ועשתה את עבודתה. הדס שטייף היא לא הסיפור. זה לא ממש מעניין אם הדס שטייף הרגישה שרוזן הוא עבריין מין סדרתי (היא צודקת, לדעתי). זה גם לא מעניין שתא העיתונאיות הפעיל קמפיין משלו. מותר לתא העיתונאיות לעשות את זה. מודל "העיתונאי האובייקטיבי" לא קיים במציאות – בפועל העיתונאים הם בני-אדם, ולא רק שהם עושים טעויות, יש להם דעות. והדעות שלהם גורמות להם לנהל מאבקים ציבוריים משלהם, וזה לגמרי מותר.

    איפה אסור לעיתונאים לנהל קמפיינים? במדינות טוטאליטריות. שם יורים בכל עיתונאי שמנסה ללכת נגד העדר. והעדר, אם לא שמתם לב, לגמרי הלך עם ההטרדות של עמנואל רוזן. שהרי הוא "רק מחזר אובססיבי", וכל גבר יגיד לכם ש"כבר אי אפשר לחזר במדינה הזאת". בולשיט: רוזן היה חייב להיעצר בשלב זה או אחר.

    מה אני בעצם מנסה לומר? אף אחד לא דוחף את יובל בכוח לעמדת הסניגור של הרוזן המטריד. הוא ממש לא חייב להגן על אדם שהוגשו נגדו תלונות במשטרה. מה צריך לעשות עיתונאי בעל מצפון ברגעים כאלו? להבין מי הקורבן האמיתי (הנשים החלשות והמוחלשות שתמיד נדפקות בסוף), ולעשות כל מה שצריך לעשות כדי להעניש את העבריין ולהגן על הקורבן. הנשים זקוקות להגנה כי הן באמת חלשות, אין להן כוח תקשורתי ואין להם יכולת כלכלית או פיזית להתמודד עם גברים בעלי-עוצמה כמו עמנואל רוזן.

    אין כאן שום לינץ'. יש כאן ניסיון נואש להתמודד עם המצב האיום שנגרם למספר רב של נשים, שמצאו עצמן מוטרדות על ידי גבר חסר מעצורים. עכשיו הגיע עת הצדק, ומי שטוען ל"אתיקה" צריך לזכור שאין שום דבר "אתי" בהטרדת נשים תמימות.

  27. א.:

    עברו עוד כמה חודשים ובמרץ 2014 הודיעה הפרקליטות כי תיק החקירה נגד רוזן נסגר מחוסר ראיות.

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: