ברונו לאטור מת

לפני כמה שנים נקלעתי כמעט במקרה לבית קברות בברלין וגיליתי שקבור בו הרברט מרקוזה לו הקדשתי כמה שיעורים בסמינר המצטיינים שאותו העברתי. למעשה זה בית קברות של אנשי תרבות נוספים. גם פרידריך הגל קבור בו, גם ברטולט ברכט. כשסיפרתי את הסיפור הזה לסטודנטים שלי אמרתי להם "כל הסילבוס שלנו קבור שם!". כולנו צחקנו.

זה מצחיק כי האנשים האלו, מרקוזה, הגל, ברכט, הם אנשים שחיו ומתו לפני תקופתנו אבל מה עושים עם אנשים שהם חלק מהסילבוס, שהם נכס צאן-ברזל אינטלקטואלי, אנשים שהקדשת להם פרק בסקירת הספרות בעבודת הדוקטורט שלך. מה עושים כאשר יצא לך לשמוע אותם בכנס, בהרצאה, מה עושים כאשר הם מתים? זה כבר פחות מצחיק ויותר שובר-לב.

ברונו לאטור היה סוציולוג, אנתרופולוג ופילוסוף צרפתי ורק במהלך סוף השבוע האחרון גיליתי שהוא מת לפני כשבועיים. הוא אחד האנשים החשובים בדיסציפלינה שבה התאהבתי, שנקראת "מדע, טכנולוגיה וחברה", ולמרות שכמעט ולא השתמשתי בתיאוריה שלו בעבודת הדוקטורט שלי, אי אפשר היה שלא להתפעל מהמקוריות שלה, מהתנופה והתעוזה שלה ומההשפעה האינטלקטואלית שלה.

ברונו לאטור (1947-2022)

לאטור ושותפיו פיתחו גישה המכונה Actor-Network Theory או בקיצור ANT, שממוטטת את ההפרדה בין "סוכנים אנושיים" ל"סוכנים לא אנושיים". תחת זאת, טען לאטור, העולם מורכב מרשתות שבתוכן פועלים במשותף סוכנים מכל מיני סוגים.

בעבודת הדוקטורט שלי כתבתי:

בספרו על לואי פסטר, התייחס לאטור אל מצעי תרביות הבקטריות ואל החוואים (אותם היה צריך לשכנע כי יש צורך בתהליך הפיסטור) כשחקנים בעלי השפעה שווה. (מישל) קאלון תיאר את הדרך בה ניסו דייגים ומדענים לביית צדפות ובמהלכו נותחו הסוכנים האנושיים לצד הצדפות והשחפים תוך דגש על שימוש באותו מילון מונחים. במקרה אחר הכניס (מייקל) לואו לרשימת השחקנים הרלוונטיים את "האוקיינוס", "זרמי המים" ו"הרוח".

העבודות האלו זכו לביקורות נוקבות. רבים טענו שהמתודה של לאטור בלתי יעילה, מבלבלת ושגויה ושהיא מעניקה לסוכנים טכנולוגיים או "לא-אנושיים" מעמד אונטולוגי הדומה למעמד שניתן להם בדטרמיניזם הטכנולוגי.

אם לומר את האמת, גם אני מצאתי את ANT כתיאוריה שקשה להבין אותה או ליישם אותה. היא נראתה לי יותר כתרגיל אינטלקטואלי מאשר משהו שניתן להשתמש בו. לזכותו של לאטור ייאמר שהוא עצמו כתב ש-ANT אינה מוצלחת כמסגרת תיאורטית. "מלכותי תמורת מסגרת תיאורטית! מאוד מרגש", הוא מצטט את עצמו באחד מספריו – האהוב עליי ביותר – בשיחה (דמיונית, כך נדמה לי) שניהל עם סטודנט מיואש. "אני מבין את המצוקה שלך אבל לא, ANT היא חסרת תועלת לשם כך".

גם הניסיון ללמד אותה קשה – הן למי שמלמד אותה והן למי שמנסה להבין אותה. זה לא בגלל שהתיאוריה עצמה קשה אלא בגלל שנקודת המוצא שלה שוברת מוסכמות רבות שאנחנו מתייחסים אליהן כמובנות מאליהן.

הנה דוגמה מוצלחת שמוצגת במאמר שהופיע ב-AEON, ממנו למדתי שלאטור מת.

על פי לאטור לעובדות מדעיות יש "קריירה". למשל, בשלב מסוים אזבסט נחשב חומר בטוח, בלתי מזיק, יציב ושאינו נדלק ומשום כך היה חומר מבוקש בעולם הבנייה; הוא הפך לחלק מהעולם שלנו. אבל עובדת היותו חומר בטוח התנגשה עם עובדות חדשות שהגיעו מעולם הרפואה ושהראו את הקשר בינו ובין סוג מסוים של סרטן. תעשיות שמייצרת אזבסט נתבעו ואז בבית המשפט העובדות השונות התגוששו עד שבסופו של דבר עובדה אחת ניצחה וקורבנות האזבסט זכו לפיצויים. האזבסט הודר מהעולם.

הדוגמה הזו ממחישה לא רק איך "עובדות באות לעולם" ומה התפקיד של פוליטיקה וכוח בתוך התהליך המדעי שמציג את עצמו כתהליך ניטרלי ואובייקטיבי שבמהלכו עובדות "מתגלות" (בעוד שבפועל הוא תהליך דינאמי שבו עובדות משתנות, נבנות ומובנות) אלא גם שבתהליך לקחו חלק הרבה מאוד אנשים, ארגונים ומערכות וגם האזבסט עצמו; הוא היה אחד השחקנים.

אני יודע, זה נשמע מוזר, ANT היא תיאוריה מעט מוזרה ולימים לאטור עצמו יטען שהבעיה עם Actor-Network Theory היא המילה Actor, המילה Network והמקף שמחבר ביניהן. ועדיין, היא רחוקה מלהיות חסרת תועלת. כחלק מפיתוח התיאוריה, פותח מילון מונחים חדשים – שבעיניי היה מאוד שימושי – ביחס לאופן שבו דברים מתרחשים בשדה ההבניה החברתית.

ברונו לאטור היה תיאורטיקן יוצא דופן ורב תחומי ובאופן מעט מוזר – בכל זאת, זה לא שהכרנו – הידיעה על מותו, ממש העציבה אותי.

לאמזון נגמרים העובדים

אני מנהל מערכת יחסים מורכבת עם אמזון. אני לקוח של החברה עוד מסוף שנות התשעים. המוצר הראשון שקניתי באמזון היה ב-19 בנובמבר 1999. זה היה ספר, כמובן. מאז קניתי שם עשרות רבות של מוצרים שנעו מספרים ועד ברגים, מצעצועים ועד מושבים לאופניים. אבל ברור לי לגמרי שהחלק שלי בסיפור הוא רק חלק אחד. החלק השני הוא החלק של העובדים.

בשנים האחרונות פורסמו אינספור כתבות וגם לא מעט ספרים שמתארים את תנאי העבודה באמזון (אחד מהם הוא Hired: Six Months Undercover in Low-Wage Britain, אחר הוא The Warehouse: Workers and Robots at Amazon וגם Seasonal Associate הוא ספר די מטלטל) והם כולם מציירים תמונה קשה, בלשון המעטה.

זו הסיבה שכאשר נתקלתי בטקסט של engadget שחושף מסמך פנימי של אמזון מתחילת 2022 לפיו קצב תחלופת העובדים בחברה עולה לה 8 מיליארד דולר מדי שנה, לא ממש הופתעתי. רק לשם המחשה, הרווח הנקי של החברה בשנת 2021 עמד על 33 מיליארד דולר כלומר הסכום הזה של 8 מיליארד דולר, מייצג כרבע מכלל הרווח הנקי שלה.

מהדוח הפנימי עולה שעובדים מתפטרים (שמכונים בשפה האמזונית התאגידית Regretted attrition) בשיעור כפול בהשוואה לעובדים מפוטרים (unregretted attrition). עוד עולה מהדוח הזה שרק אחד מכל שלושה עובדים נשאר באמזון יותר מתשעים יום. חשבו על זה לרגע: החברה מגייסת שלושה עובדים בינואר ורק אחד מהם נשאר עד אפריל.

תגידו, "ודאי מדובר על עובדי המחסנים, אלו שעל פי תחקיר של הניו-יורק טיימס עוזבים בקצב של 3% בשבוע". ובכן, מהמסמך עולה ששיעור המתפטרים באמזון גבוה בכל שכבות הארגון, גם בשכבה הנמוכה ביותר וגם בקרב סגני נשיא.

יתכן שזו הסיבה שלפני כמה חודשים, במסמך פנימי אחר של אמזון, נטען שעד לשנת 2024 יהיו מקומות בארה"ב שבהם אמזון כבר לא תוכל לשכור עובדים פשוט מכיוון ש… היא שכרה את כולם ואז פיטרה את רובם ולא נשאר אף אחד שיעבוד עבור החברה.

פוסטמן צדק

מדי פעם אני מזכיר את ניל פוסטמן, אחד הכותבים האהובים עליי בעולם כולו ומי שנתן לי את ההשראה – כמו גם את המסגרת התיאורטית – לכתיבת הספר הרביעי שלי, "קוד סמוי". אני כותב עליו פעם נוספת כי נתקלתי בציוץ שהיה גורם לפוסטמן לחייך – והיה לו חיוך נהדר.

פוסטמן כתב ספרים רבים, שלושה מהם תורגמו לעברית: "טכנופולין", "אבדן הילדות" ו"בידור עד מוות" (הוצאת ספרית פועלים, תרגם: אמיר צוקרמן), ספר שבו הוא עסק, בעיקר, באופן שבו הטלוויזיה השפיעה ושינתה את אמריקה; את הפוליטיקה שלה, את הרפואה, את הדת, את החינוך – את הדרך שבה האמריקאים תופשים את העולם.

ממש באמצע הספר, פוסטמן כותב כך: "מהי טלוויזיה? אילו סוגים של שיחות היא מאפשרת? אילו נטיות אינטלקטואליות היא מעודדת? איזה סוג של תרבות היא יוצרת?" תשובתו, שמגיעה בהמשך היא זו:

אין להקל ראש בעובדה שעל מסך הטלוויזיה, בידור הוא המטפורה לכל שיח… בבתי המשפט, בכיתות, בחדרי ניתוח, בחדרי ישיבות, בכנסיות ואפילו במטוסים, אמריקנים אינם מדברים עוד זה עם זה, אלא מבדרים זה את זה.

אכן, התשובה של פוסטמן ברורה: טלוויזיה לוקחת כל דבר והופכת אותו לבידור. שעשועונים טלוויזיוניים הם בידור, אין בכך ספק, אבל גם תכנית ראיונות בהן צועקים האחד על השני הם בידור (מישהו אמר "אופירה וברקו"?), גם מלחמה, כאשר היא מוצגת בטלוויזיה, הופכת לסוג של בידור ("הנה מאחוריי יוצא טיל מכיפת ברזל ו… ו… פגיעה! מדהים!!"). כל מה שהטלוויזיה נוגעת בו הופך לבידור. זו הסיבה שפוליטיקאים מסוימים נחשבים ל"טלוויזיוניים" ופוליטיקאים אחרים נתפסים "יבשים" ו"לא מעניינים". זה לא שהם לא מעניינים – הם פשוט לא מבדרים (וכן, יש גם פוליטיקאים שללא קשר לשאלת הטלוויזיה – הם לא מעניינים).

הסיבה שנזכרתי בכל זה היא בגלל ציוץ שפרסם כתב חדשות 12, יאיר שרקי.

היש צורך בהסבר נוסף?

כתב רציני, יאיר שרקי, לוקח כתב רציני אחר, מוחמד מג'אדלה, לאכול טשולנט ורגל קרושה בבני ברק. הנה תמונה. בקרוב תשודר גם הכתבה במהדורה. בואו לצפות.

זו, אגב, בדיוק הסיבה שהפסקתי לצפות במהדורות החדשות. יש בטלוויזיה תכניות הרבה יותר מבדרות מהן. אם אתה בעניין של בידור, למה להסתפק בתחליף?

חלון אחורי לעידן טכנולוגי אחר

לפני כמה ימים צפיתי (פעם נוספת) בסרטו של אלפרד היצ'קוק, "חלון אחורי". הסרט הזה נחשב לאחד הסרטים החשובים של היצ'קוק ומשחקים בו ג'יימס סטיוארט – ששיחק בשלושה סרטים נוספים של היצ'קוק ("החבל", "האיש שידע יותר מדי" ו"ורטיגו") וגרייס קלי ששיחקה בשני סרטים נוספים שלו ("אליבי" ו"לתפוס גנב").

העלילה של הסרט מספרת על צלם עיתונות ששבר את הרגל ולכן הוא מרותק לכסא גלגלים, יושב בבית שלו ומשקיף דרך החלון על השכנים שלו. בתוך זמן קצר הוא מגיע למסקנה שאחד השכנים שלו רצח את אשתו. מכאן והלאה, הוא, החברה שלו (ליסה) והאחות שבאה לטפל בו (סטלה), מנסים לפענח את הרצח.

זה סרט היצ'קוקי קלאסי אם כי בעיניי יש לו סרטים מוצלחים יותר אבל מה שתפס אותי לאורך הצפייה המחודשת בסרט היא העובדה שהטכנולוגיות הכי מתקדמות שמופיעות בו הן עדשה של מצלמת סטילס ומשקפת.

הסרט צולם בראשית שנות החמישים ויצא לאקרנים בשנת 1954. הסיבה שצלם העיתונות, ג'ף, יכול להביט דרך החלון שלו אל תוך הבתים של שכניו היא שגם החלונות שלהם פתוחים והחלונות שלהם פתוחים כי חם – יותר מ-30 מעלות צלזיוס.

זה היה הרגע שבו הבנתי שהיום אי אפשר היה לעשות סרט כזה, לא באמת. קודם כל, בקייצים בניו-יורק יש היום הרבה יותר מ-30 מעלות צלזיוס (!Hello global warming) אבל מעטים פותחים חלונות. במקום זה הם סוגרים חלונות ונכנסים למזגן. ב"חלון אחורי" אין אפילו מאווררים ושניים מהשכנים ישנים במרפסת החיצונית שלהם מתחת לכיפת השמיים.

כאשר ליסה מתגנבת לבית הריק של השכן הרוצח, ג'ף לא יכול להזהיר אותה שהשכן חוזר כיוון שאין לה טלפון סלולרי. כל שרואים הוא את פניו המתייסרות. אמצעי התקשורת היחיד שמופיע בסרט הוא טלפון קווי שבו ג'ף משתמש כדי להתקשר לחבר שלו, בלש המשטרה, וגם כדי להטריד את השכן. הוא מוצא את מספר הטלפון של השכן בספר טלפונים. בסרט מוזכרת גם גלויה שהתקבלה (לכאורה) מאשתו של השכן, גלויה שמוכיחה (לכאורה) שהיא הגיעה בשלום ליעדה.

אין בסרט מכשיר רדיו ועל טלוויזיה אין בכלל על מה לדבר. אולי זו הסיבה שהדבר היחיד שג'ף יכול לעשות כדי להעביר את הזמן הוא להביט דרך החלון שלו ולצפות בחלונות של שכניו כאילו היו סרטים שונים – האחד סרט דרמה, השני מתח, השלישי מוזיקלי וכן הלאה. כאשר השכן הרוצח מגיע להתעמת עם ג'ף ומאיים לפגוע בו, ג'ף מתגונן באמצעות… הפלאש של המצלמה שלו. הוא מחליף במהירות נורות פלאש (!) ואז מבזיק אותן לכיוונו של השכן ההמום.

פחות משבעים שנה חלפו מאז שהסרט הוקרן לראשונה אבל מבחינה טכנולוגית הסרט הזה, שמציג את החיים היומיומיים של תושבי שכונה אחת בניו-יורק, כאילו ונלקח מעידן טכנולוגי כל כך קדום עד שהיום הוא נראה מוזר והזוי.

משפטיובל

אתמול נפגשתי עם כל הסטודנטים שלי בפעם האחרונה. היה להם מבחן, האחרון בסמסטר א', בקורס שלי, ולכן יצא לי לראות אותם, את כולם, בפעם האחרונה. למועד ב' יגיעו – כך אני מקווה – רק מעטים מהם.

רגע לפני שהבחינה החלה ניגשו אליי שתי סטודנטיות והגישו לי קופסה. בתוך הקופסה היה ספרון, ספרון שהן הדפיסו במיוחד ובתוכו אינסוף משפטים שאמרתי במהלך השנה ושהודפסו על רקע ובסגנון "ציטוטי השראה". הם קראו לספר "משפטיובל".

לאורך השנים קיבלתי כמה וכמה מזכרות, מתנות קטנות, תמונות ושלטים מסטודנטים אבל אני מתקשה לחשוב על מתנת פרידה מתוקה יותר, מרגשת יותר ומצחיקה יותר מהספרון הזה.

חלק מהציטוטים המופיעים בספרון מוכרים לי היטב, אחרים הזכירו לי נשכחות ואחרים ממש לא מוכרים לי ואין לי מושג מתי ובאיזה הקשר הם נאמרו. כל הציטוטים מצביעים על העובדה שאני מדבר בשיעורים כמו מלח אירי שיכור ושכבר בשיעור הראשון הסטודנטים מבינים שלהיכנס לכיתה שלי זה קצת כמו בונבוניירה; אתה אף פעם לא יודע מה תקבל.

זה לא במקרה – זה בכוונה. לאורך השנים ניסיתי לנטוע בסטודנטים את התחושה שבכל פעם שהם חושבים שהם מבינים מה קורה כאן, אני מערבב הכל. התוצאה היא שיעור שהוא חצי הרצאה וחצי הופעה מאולתרת שמבוססת על "החומרים" שהסטודנטים מביאים. זו הסיבה שחלק מהציטוטים שנמצאים בספרון גובלים בהזיה – שלא לדבר על כך שהם בלתי "אקדמיים" בעליל.

כמשפטים שנתלשו מההקשר הם קצת מוזרים וכמו שאפשר לנחש, סביב כל ציטוט יש עולם ומלואו. חלק מהציטוטים נאמרו במסגרת הסבר לנושא שאני מלמד (נניח כשאני מלמד את "גישת המאבק" בקורס "יסודות החשיבה החברתית"), חלק קשורים בדוגמאות שאני מביא שמטרתן להעביר נקודה וציטוטים אחרים נאמרו כתוצאה משיח שהתפתח בכיתה.

הספרון נפתח עם הקדשה אישית של שתי הסטודנטיות. אותה אני שומר לעצמי. אבל יש בתוכו עשרות רבות של ציטוטים. סרקתי רק קומץ מתוכם. חלקם גסים מדי.

צריך להבין, הציטוטים האלו נלקחו ברובם מקורס שניתן בסמסטר הראשון, בשנה הראשונה של סטודנטים לתואר ראשון. לפעמים, זה השיעור הראשון או השני שלהם באקדמיה. הם נכנסים לכיתה ופתאום הם נתקלים באחד כמוני. זו חוויה כל כך מצחיקה שאני פעם לא מתעייף ממנה. העובדה שחלק ניכר מהשיעורים מתרחשים כשאני והכיתה מתפוצצים מצחוק (למעט השיעור שבו אני קופץ על שולחן המרצה ומקרקר כתרנגול – גם זה קורה אחת לסמסטר, כל סמסטר), מלמדת, שכנראה, גם הם לא מתעייפים ממנה.

למה אני מלמד כך? האנתרופולוג אשלי מונטגו (Ashley Montagu) כתב "בהוראה, המסר הוא המתודה להעברת חומר הלימוד ולא חומר הלימוד עצמו", והוסיף שחינוך "אינו תלוי בהעברת הידע אלא באופן שבו הידע מועבר על ידי המורה" (כמו שאפשר להבין, מרשל מק'לוהן הושפע ממנה).

אני חושב שהוא צודק. זו הסיבה, כך אני מאמין, ש"אין חומר משעמם – יש מורה משעמם", כלומר יש מורה שהמתודה שבה הוא משתמש להעברת החומר משעממת, שהדרך שבה הוא מעביר את הידע לא מעניינת. מכאן שזו אחריותו של המורה להיות מעניין – זה חלק בלתי נפרד מהתפקיד שלו. אני מתייחס לאחריות הזו ברצינות.

כשאני מסתכל על הציטוטים האלו אני מבין שיש משהו עצוב, כמעט טרגי (אם כי לא צריך להיסחף) שלא אוכל להמשיך וליהנות כך עם סטודנטים. מצד שני, לא יכולתי לבחור אחרת, לא באמת. אולי יום אחד אסביר למה.

תודה לכל הסטודנטים והסטודנטיות שלי בבית הספר לתקשורת על 13 שנים נפלאות. תודה גם לסטודנטים היותר ותיקים שלי, מאוניברסיטת תל-אביב, בר-אילן, בן-גוריון ומקומות אחרים. מתגעגע אליכם/ן. גם אל הקרציות מביניכם/ן.