אני מנהל מערכת יחסים מורכבת עם אמזון. אני לקוח של החברה עוד מסוף שנות התשעים. המוצר הראשון שקניתי באמזון היה ב-19 בנובמבר 1999. זה היה ספר, כמובן. מאז קניתי שם עשרות רבות של מוצרים שנעו מספרים ועד ברגים, מצעצועים ועד מושבים לאופניים. אבל ברור לי לגמרי שהחלק שלי בסיפור הוא רק חלק אחד. החלק השני הוא החלק של העובדים.

בשנים האחרונות פורסמו אינספור כתבות וגם לא מעט ספרים שמתארים את תנאי העבודה באמזון (אחד מהם הוא Hired: Six Months Undercover in Low-Wage Britain, אחר הוא The Warehouse: Workers and Robots at Amazon וגם Seasonal Associate הוא ספר די מטלטל) והם כולם מציירים תמונה קשה, בלשון המעטה.

זו הסיבה שכאשר נתקלתי בטקסט של engadget שחושף מסמך פנימי של אמזון מתחילת 2022 לפיו קצב תחלופת העובדים בחברה עולה לה 8 מיליארד דולר מדי שנה, לא ממש הופתעתי. רק לשם המחשה, הרווח הנקי של החברה בשנת 2021 עמד על 33 מיליארד דולר כלומר הסכום הזה של 8 מיליארד דולר, מייצג כרבע מכלל הרווח הנקי שלה.

מהדוח הפנימי עולה שעובדים מתפטרים (שמכונים בשפה האמזונית התאגידית Regretted attrition) בשיעור כפול בהשוואה לעובדים מפוטרים (unregretted attrition). עוד עולה מהדוח הזה שרק אחד מכל שלושה עובדים נשאר באמזון יותר מתשעים יום. חשבו על זה לרגע: החברה מגייסת שלושה עובדים בינואר ורק אחד מהם נשאר עד אפריל.

תגידו, "ודאי מדובר על עובדי המחסנים, אלו שעל פי תחקיר של הניו-יורק טיימס עוזבים בקצב של 3% בשבוע". ובכן, מהמסמך עולה ששיעור המתפטרים באמזון גבוה בכל שכבות הארגון, גם בשכבה הנמוכה ביותר וגם בקרב סגני נשיא.

יתכן שזו הסיבה שלפני כמה חודשים, במסמך פנימי אחר של אמזון, נטען שעד לשנת 2024 יהיו מקומות בארה"ב שבהם אמזון כבר לא תוכל לשכור עובדים פשוט מכיוון ש… היא שכרה את כולם ואז פיטרה את רובם ולא נשאר אף אחד שיעבוד עבור החברה.

מדי פעם אני מזכיר את ניל פוסטמן, אחד הכותבים האהובים עליי בעולם כולו ומי שנתן לי את ההשראה – כמו גם את המסגרת התיאורטית – לכתיבת הספר הרביעי שלי, "קוד סמוי". אני כותב עליו פעם נוספת כי נתקלתי בציוץ שהיה גורם לפוסטמן לחייך – והיה לו חיוך נהדר.

פוסטמן כתב ספרים רבים, שלושה מהם תורגמו לעברית: "טכנופולין", "אבדן הילדות" ו"בידור עד מוות" (הוצאת ספרית פועלים, תרגם: אמיר צוקרמן), ספר שבו הוא עסק, בעיקר, באופן שבו הטלוויזיה השפיעה ושינתה את אמריקה; את הפוליטיקה שלה, את הרפואה, את הדת, את החינוך – את הדרך שבה האמריקאים תופשים את העולם.

ממש באמצע הספר, פוסטמן כותב כך: "מהי טלוויזיה? אילו סוגים של שיחות היא מאפשרת? אילו נטיות אינטלקטואליות היא מעודדת? איזה סוג של תרבות היא יוצרת?" תשובתו, שמגיעה בהמשך היא זו:

אין להקל ראש בעובדה שעל מסך הטלוויזיה, בידור הוא המטפורה לכל שיח… בבתי המשפט, בכיתות, בחדרי ניתוח, בחדרי ישיבות, בכנסיות ואפילו במטוסים, אמריקנים אינם מדברים עוד זה עם זה, אלא מבדרים זה את זה.

אכן, התשובה של פוסטמן ברורה: טלוויזיה לוקחת כל דבר והופכת אותו לבידור. שעשועונים טלוויזיוניים הם בידור, אין בכך ספק, אבל גם תכנית ראיונות בהן צועקים האחד על השני הם בידור (מישהו אמר "אופירה וברקו"?), גם מלחמה, כאשר היא מוצגת בטלוויזיה, הופכת לסוג של בידור ("הנה מאחוריי יוצא טיל מכיפת ברזל ו… ו… פגיעה! מדהים!!"). כל מה שהטלוויזיה נוגעת בו הופך לבידור. זו הסיבה שפוליטיקאים מסוימים נחשבים ל"טלוויזיוניים" ופוליטיקאים אחרים נתפסים "יבשים" ו"לא מעניינים". זה לא שהם לא מעניינים – הם פשוט לא מבדרים (וכן, יש גם פוליטיקאים שללא קשר לשאלת הטלוויזיה – הם לא מעניינים).

הסיבה שנזכרתי בכל זה היא בגלל ציוץ שפרסם כתב חדשות 12, יאיר שרקי.

היש צורך בהסבר נוסף?

כתב רציני, יאיר שרקי, לוקח כתב רציני אחר, מוחמד מג'אדלה, לאכול טשולנט ורגל קרושה בבני ברק. הנה תמונה. בקרוב תשודר גם הכתבה במהדורה. בואו לצפות.

זו, אגב, בדיוק הסיבה שהפסקתי לצפות במהדורות החדשות. יש בטלוויזיה תכניות הרבה יותר מבדרות מהן. אם אתה בעניין של בידור, למה להסתפק בתחליף?

לפני כמה ימים צפיתי (פעם נוספת) בסרטו של אלפרד היצ'קוק, "חלון אחורי". הסרט הזה נחשב לאחד הסרטים החשובים של היצ'קוק ומשחקים בו ג'יימס סטיוארט – ששיחק בשלושה סרטים נוספים של היצ'קוק ("החבל", "האיש שידע יותר מדי" ו"ורטיגו") וגרייס קלי ששיחקה בשני סרטים נוספים שלו ("אליבי" ו"לתפוס גנב").

העלילה של הסרט מספרת על צלם עיתונות ששבר את הרגל ולכן הוא מרותק לכסא גלגלים, יושב בבית שלו ומשקיף דרך החלון על השכנים שלו. בתוך זמן קצר הוא מגיע למסקנה שאחד השכנים שלו רצח את אשתו. מכאן והלאה, הוא, החברה שלו (ליסה) והאחות שבאה לטפל בו (סטלה), מנסים לפענח את הרצח.

זה סרט היצ'קוקי קלאסי אם כי בעיניי יש לו סרטים מוצלחים יותר אבל מה שתפס אותי לאורך הצפייה המחודשת בסרט היא העובדה שהטכנולוגיות הכי מתקדמות שמופיעות בו הן עדשה של מצלמת סטילס ומשקפת.

הסרט צולם בראשית שנות החמישים ויצא לאקרנים בשנת 1954. הסיבה שצלם העיתונות, ג'ף, יכול להביט דרך החלון שלו אל תוך הבתים של שכניו היא שגם החלונות שלהם פתוחים והחלונות שלהם פתוחים כי חם – יותר מ-30 מעלות צלזיוס.

זה היה הרגע שבו הבנתי שהיום אי אפשר היה לעשות סרט כזה, לא באמת. קודם כל, בקייצים בניו-יורק יש היום הרבה יותר מ-30 מעלות צלזיוס (!Hello global warming) אבל מעטים פותחים חלונות. במקום זה הם סוגרים חלונות ונכנסים למזגן. ב"חלון אחורי" אין אפילו מאווררים ושניים מהשכנים ישנים במרפסת החיצונית שלהם מתחת לכיפת השמיים.

כאשר ליסה מתגנבת לבית הריק של השכן הרוצח, ג'ף לא יכול להזהיר אותה שהשכן חוזר כיוון שאין לה טלפון סלולרי. כל שרואים הוא את פניו המתייסרות. אמצעי התקשורת היחיד שמופיע בסרט הוא טלפון קווי שבו ג'ף משתמש כדי להתקשר לחבר שלו, בלש המשטרה, וגם כדי להטריד את השכן. הוא מוצא את מספר הטלפון של השכן בספר טלפונים. בסרט מוזכרת גם גלויה שהתקבלה (לכאורה) מאשתו של השכן, גלויה שמוכיחה (לכאורה) שהיא הגיעה בשלום ליעדה.

אין בסרט מכשיר רדיו ועל טלוויזיה אין בכלל על מה לדבר. אולי זו הסיבה שהדבר היחיד שג'ף יכול לעשות כדי להעביר את הזמן הוא להביט דרך החלון שלו ולצפות בחלונות של שכניו כאילו היו סרטים שונים – האחד סרט דרמה, השני מתח, השלישי מוזיקלי וכן הלאה. כאשר השכן הרוצח מגיע להתעמת עם ג'ף ומאיים לפגוע בו, ג'ף מתגונן באמצעות… הפלאש של המצלמה שלו. הוא מחליף במהירות נורות פלאש (!) ואז מבזיק אותן לכיוונו של השכן ההמום.

פחות משבעים שנה חלפו מאז שהסרט הוקרן לראשונה אבל מבחינה טכנולוגית הסרט הזה, שמציג את החיים היומיומיים של תושבי שכונה אחת בניו-יורק, כאילו ונלקח מעידן טכנולוגי כל כך קדום עד שהיום הוא נראה מוזר והזוי.

אתמול נפגשתי עם כל הסטודנטים שלי בפעם האחרונה. היה להם מבחן, האחרון בסמסטר א', בקורס שלי, ולכן יצא לי לראות אותם, את כולם, בפעם האחרונה. למועד ב' יגיעו – כך אני מקווה – רק מעטים מהם.

רגע לפני שהבחינה החלה ניגשו אליי שתי סטודנטיות והגישו לי קופסה. בתוך הקופסה היה ספרון, ספרון שהן הדפיסו במיוחד ובתוכו אינסוף משפטים שאמרתי במהלך השנה ושהודפסו על רקע ובסגנון "ציטוטי השראה". הם קראו לספר "משפטיובל".

לאורך השנים קיבלתי כמה וכמה מזכרות, מתנות קטנות, תמונות ושלטים מסטודנטים אבל אני מתקשה לחשוב על מתנת פרידה מתוקה יותר, מרגשת יותר ומצחיקה יותר מהספרון הזה.

חלק מהציטוטים המופיעים בספרון מוכרים לי היטב, אחרים הזכירו לי נשכחות ואחרים ממש לא מוכרים לי ואין לי מושג מתי ובאיזה הקשר הם נאמרו. כל הציטוטים מצביעים על העובדה שאני מדבר בשיעורים כמו מלח אירי שיכור ושכבר בשיעור הראשון הסטודנטים מבינים שלהיכנס לכיתה שלי זה קצת כמו בונבוניירה; אתה אף פעם לא יודע מה תקבל.

זה לא במקרה – זה בכוונה. לאורך השנים ניסיתי לנטוע בסטודנטים את התחושה שבכל פעם שהם חושבים שהם מבינים מה קורה כאן, אני מערבב הכל. התוצאה היא שיעור שהוא חצי הרצאה וחצי הופעה מאולתרת שמבוססת על "החומרים" שהסטודנטים מביאים. זו הסיבה שחלק מהציטוטים שנמצאים בספרון גובלים בהזיה – שלא לדבר על כך שהם בלתי "אקדמיים" בעליל.

כמשפטים שנתלשו מההקשר הם קצת מוזרים וכמו שאפשר לנחש, סביב כל ציטוט יש עולם ומלואו. חלק מהציטוטים נאמרו במסגרת הסבר לנושא שאני מלמד (נניח כשאני מלמד את "גישת המאבק" בקורס "יסודות החשיבה החברתית"), חלק קשורים בדוגמאות שאני מביא שמטרתן להעביר נקודה וציטוטים אחרים נאמרו כתוצאה משיח שהתפתח בכיתה.

הספרון נפתח עם הקדשה אישית של שתי הסטודנטיות. אותה אני שומר לעצמי. אבל יש בתוכו עשרות רבות של ציטוטים. סרקתי רק קומץ מתוכם. חלקם גסים מדי.

צריך להבין, הציטוטים האלו נלקחו ברובם מקורס שניתן בסמסטר הראשון, בשנה הראשונה של סטודנטים לתואר ראשון. לפעמים, זה השיעור הראשון או השני שלהם באקדמיה. הם נכנסים לכיתה ופתאום הם נתקלים באחד כמוני. זו חוויה כל כך מצחיקה שאני פעם לא מתעייף ממנה. העובדה שחלק ניכר מהשיעורים מתרחשים כשאני והכיתה מתפוצצים מצחוק (למעט השיעור שבו אני קופץ על שולחן המרצה ומקרקר כתרנגול – גם זה קורה אחת לסמסטר, כל סמסטר), מלמדת, שכנראה, גם הם לא מתעייפים ממנה.

למה אני מלמד כך? האנתרופולוג אשלי מונטגו (Ashley Montagu) כתב "בהוראה, המסר הוא המתודה להעברת חומר הלימוד ולא חומר הלימוד עצמו", והוסיף שחינוך "אינו תלוי בהעברת הידע אלא באופן שבו הידע מועבר על ידי המורה" (כמו שאפשר להבין, מרשל מק'לוהן הושפע ממנה).

אני חושב שהוא צודק. זו הסיבה, כך אני מאמין, ש"אין חומר משעמם – יש מורה משעמם", כלומר יש מורה שהמתודה שבה הוא משתמש להעברת החומר משעממת, שהדרך שבה הוא מעביר את הידע לא מעניינת. מכאן שזו אחריותו של המורה להיות מעניין – זה חלק בלתי נפרד מהתפקיד שלו. אני מתייחס לאחריות הזו ברצינות.

כשאני מסתכל על הציטוטים האלו אני מבין שיש משהו עצוב, כמעט טרגי (אם כי לא צריך להיסחף) שלא אוכל להמשיך וליהנות כך עם סטודנטים. מצד שני, לא יכולתי לבחור אחרת, לא באמת. אולי יום אחד אסביר למה.

תודה לכל הסטודנטים והסטודנטיות שלי בבית הספר לתקשורת על 13 שנים נפלאות. תודה גם לסטודנטים היותר ותיקים שלי, מאוניברסיטת תל-אביב, בר-אילן, בן-גוריון ומקומות אחרים. מתגעגע אליכם/ן. גם אל הקרציות מביניכם/ן.

יש סרט, נכון יותר, קטעים מתוך סרט דוקומנטרי, שנהגתי להציג באחד השיעורים בסמינר המצטיינים שהעברתי בשנים האחרונות. זה הסרט של גודפרי רג'יו שאותו הפיק פרנסיס פורד קופולה, Koyaanisqatsi.

הסרט הוקרן לראשונה בשנת 1982 והוא יוצא דופן כמעט מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת. אין בו דיאלוגים בכלל, אין בו מילה אחת – יש בו רק דימויים ויזואליים כשברקע נשמעת מוזיקה, שגם לה אין מילים. על פי רוב כשאני שומע תיאור מהסוג הזה אני בדרך כלל מוותר על החוויה – אין לי המון סבלנות לניסויים קולנועיים משונים – אבל הסרט הזה הוא הרבה מעבר לניסוי בקולנוע.

הוא נפתח בשוטים ארוכים של עולם הטבע – נהרות, עננים, מדבריות – ובהדרגה הוא מראה כיצד בני האדם השתלטו על כדור הארץ, ניצלו את המשאבים שלו והפכו את העולם שלהם לעולם שיצא מכלל איזון (זו המשמעות של המילה Koyaanisqatsi בשפת ההופי).

נזכרתי בסרט הזה כאשר צפיתי בסרט אחר, Ascention.

גם הסרט הזה הוא סרט דוקומנטרי ועדיין יש ביניהם הבדלים. ב-Ascention יש אנשים מדברים והוא לא עוסק בכל כדור הארץ אלא מתרכז רק במדינה אחת, סין. ועדיין, יש בו וייב דומה. יש בו שוטים מתמשכים, שלעתים נראים חסרי פשר (הם לא), שבהם רואים סינים כשהם עובדים. סינים שעובדים במפעל לייצור טלפונים, במפעל לבדים, במפעל שמייצר בובות מין. יש בו סינים שלומדים איך להיות שומרי ראש, איך להיות משפיעני רשת.

הסרט מתחיל מלמטה. הצופים מוזמנים להכיר את סין מהמעמד הנמוך ביותר, אלו שעומדים ברחוב ומחפשים עבודה באיזשהו מפעל, אם אפשר בכזה שאפשר לעבוד בו בישיבה, בתמורה ל-2-3 דולר לשעה, ונגמר עם משפחה שאוכלת במסעדה צרפתית ואב המסעדה אומר: "אולי אנחנו צריכים להביא לפה את המשרת שלנו כדי שילמד להכין את הקינוח הזה".

בניגוד לכותרת של הפוסט, לא תצאו מהסרט כשאתם מבינים את סין. למעשה, לאחר הצפייה בו הבנתי עד כמה אי אפשר להבין את סין, לא באמצעות סרט אחד ואולי אפילו בכלל. זו, בעיניי, התובנה האמיתית של הסרט. אני לא בטוח שהסינים מבינים את כל סין, אני לא בטוח שאפילו הם יכולים להכיל את הריבוי העצום שמתקיים בה. והם סינים!

ובכל זאת, הנה כמה תובנות שלי לאחר הצפייה בסרט.

1. החברה הסינית היא חברה מעמדית בצורה קיצונית. אולטרה-עניים בצד אחד ואולטרה-עשירים בצד השני. כיוון שמדובר בסין מדובר בקבוצות גדולות בשני קצוות הספקטרום, אם כי, כמובן, יש פי שנדריבריליון יותר אולטרה-עניים.
2. יחסי העבודה במעמדות הנמוכים מזכירים את מה שהתרחש במאה ה-19. בסצנה אחת שתי עובדות מדברות והאחת אומרת לשנייה שהעובדים רבים ביניהם מי יקנה לבוס ארוחת צהריים והסיבה לכך היא שהוא זה שמחליט כמה עבדת בפועל. כלומר, יכול להיות שעבדת חמישה ימים בשבוע האחרון אבל אם הבוס שלך החליט שעבדת רק ארבעה, תקבל שכר רק עבור ארבעה ימים בלבד. פלא שהם ממהרים לקנות לו צהריים?
3. החברה הסינית עברה בתוך זמן קצר מחברה קומוניסטית וכלכלה מתוכננת, לחברה קפיטליסטית ותרבות הצריכה. זה לא "סתם" קפיטליזם; זה קפיטליזם אכזרי, קיצוני ומסויט שדוחף את הסינים לעבוד ללא הפסקה רק כדי לשרוד.
4. העבודה במפעלים ובתאגידים הגדולים היא אירוע פשיסטי לכל דבר. בסצנה אחת נראים עובדים כשהם לובשים מדים וצועדים במצעדים כמו-צבאיים בחצר המפעל כאשר מנהל "אגף מיזוג אוויר" בוחן אותם (בעיניי זה הקטע המדהים ביותר בכל הסרט).
5. יש עובדים, למשל בתחום האירוח, שעוברים הדרכות ושיעורים בהם מלמדים אותם מה צריך להיות גובה היד שלהם כאשר הם מנופפים לשלום וכמה חזק צריך להיות החיבוק שהם מעניקים. שוב דבר לא נשאר ליד המקרה.
6. מצלמות נמצאות בכל מקום ובכל פינה. בחלק מהמקרים זו המדינה שמצלמת אותך ובחלק אחר זה אתה שמצלם את האחרים שמצלמים אותך בחזרה.
7. זה לא נאמר בשום חלק בסרט אבל ניתן להבין שהערך העליון בסין הוא יציבות חברתית. זו מדינה כל כך גדולה וכל כך מגוונת, היא משתרעת על פני שטח כל כך גדול שבתוכו יש פערים כל כך גדולים, שכמעט כל אירוע שאפשר להעלות על הדעת נועד לשרת את המטרה הגדולה הזו: לשמור על היציבות. נדמה שזו הסיבה שכולם נדחפים (באגרסיביות) לשמור על הכללים ולשנן את אותן המנטרות ובעיקר להתנהג באופן קונפורמיסטי להחריד. על אף שנדמה לי שזה יהיה יומרני להסיק מסקנות מצפייה בסרט, אני מתרשם ש"אינדיבידואליזם" או "הגשמה עצמית" הם מותרות עבור חלק גדול מהסינים. הם לא חושבים במונחים האלו, זה לא מה שמעסיק אותם והם לא מנסים לגעת בזה.
8. הדבר העיקרי שחסר בסרט הוא הצצה לתוך המרחב הביתי. אין בסרט אפילו סצנה אחת שבה רואים סינים כשהם בבית. רואים אותם רק כשהם בעבודה, בכנסים, בשיעורים, במסעדות, בבריכה. זה חבל כיוון שהסרט לא עונה על השאלה האם ועד כמה ההתנהגות במרחב הציבורי שונה בהשוואה למרחב הביתי, זה שאינו נאלץ להתמודד עם העין הבוחנת תמיד של המנהלים, של העמיתים, של המדינה.

הסרט יצא לאקרנים ב-2021. חבל שנתקלתי בו רק עכשיו. הייתי מציג כמה קטעים ממנו לסטודנטים שלי שאותם לימדתי קורס ב"חשיבה חברתית".