במהלך סוף השבוע התקוממו רבים על ניסוח הפתיח בידיעה של אלי סניור, כתב הפלילים של "ידיעות אחרונות" שעסק בילדה בת ה-15 שנאנסה ברחובות. הסיבה לכעס היא שהניסוח רומז שלילדה יש חלק במה שאירע לה, שהיא היתה יכולה למנוע את האונס אם רק היתה בוחרת לצעוק ולהתנגד אך מכיוון שלא עשתה זאת, נאנסה.
כותב הידיעה מיהר להתכחש לפתיח. לטענתו, אין לו כל חלק בניסוח המשפט שפתח את הידיעה שהוא עצמו חתום עליה. ב"ידיעות אחרונות" מיהרו לגבות אותו והיום בבוקר מפרסם העיתון התנצלות חריגה.
על כך אני מבקש להעיר שתי הערות.
אחרי שעבדתי כמעט חמש שנים ב"הארץ" התחלתי לעבוד ב"ידיעות אחרונות" וכבר בימים הראשונים היה מי שהסביר לי את אחד ההבדלים הגדולים בין העיתונים (מנקודת המבט של העיתונאים עצמם): "הארץ הוא עיתון של כתבים", הסביר לי אותו אדם. "ידיעות אחרונות הוא עיתון של עורכים".
המשמעות של המשפט הזה היא שלעורכי הידיעות/כתבות יש הרבה יותר כוח מאשר מי שכתב אותם. לא פעם ולא פעמיים כתב ששלח בערב את הידיעה, קם בבוקר לגלות שהיא הפכה למשהו אחר לגמרי. בין לבין אף אחד לא טורח לעדכן אותו שהחתימו אותו על יצירתו של העורך שלנצח נותר מאחורי הקלעים ובלתי מוכר לציבור.
אינני יודע אם זה מה שקרה גם במקרה הזה – נוסח ההתנצלות והטענות של סניור מרמזות שזה אכן מה שקרה – אבל מה שבטוח הוא שמנקודת הראות של מי שכותב את הטקסט במקור, הסיטואציה הזו היא בלתי נסבלת ואני עדיין מתקשה להבין מה ההיגיון המקצועי שעומד מאחוריה. אחת האפשרויות היא שיש בעיתון ניסיון ליצור "קול", כלומר סגנון זהה. מה שמוביל אותי אל ההערה השניה. היא נוגעת לסגנון של הפתיח.
כאמור, היו מי שראו בסגנון ובתוכן של הפתיח ניסיון להאשים את הקורבן. אני מזהה בו משהו אחר לגמרי. אני מזהה בו את חנוך דאום וסמדר שיר. לפני כשנה פרסמתי טקסט ב"העין השביעית" בו הצגתי את הדרך שבה דאום ושיר כתבו על שני הילדים שהושלכו מגג בניין בצפון תל-אביב על ידי אביהם.
דאום, כתבתי, כותב אל שני הילדים כאילו הוא בן משפחה קרוב (למרות שמעולם לא פגש את הילדים) ושיר יורה שורה של שאלות שכנראה מופנות, בהיעדר כתובת אחרת, אל בורא עולם ("האם ביקשו בלבם שהשנה אמא ואבא יחזרו לחיות ביחד, כמו פעם? האם בגילם הצעיר איבדו את התמימות והבינו שהחלום הזה כבר לא יוגשם?). קראתי לסגנון הזה "הפורנוגרפיה של המוות".
הפתיח המסריח שמופיע בידיעה של אלי סניור הוא לא יותר מחיקוי, שפצור, שכלול, שעתוק, שיפור של המקור. הוא ניסיון לייצר קרבה מזויפת (דאום) אל הקורבן בשילוב של שאלות רטוריות (שיר) שנועדו להגביר את האימה אצל הקורא. רצה הגורל והפעם הסגנון אינו מופנה כלפי אדם מת אלא כלפי אדם חי ולא כלפי מי שנרצחו אלא כלפי מי שנאנסה.
הקונטקסט עושה לפעמים את ההבדל – אחרי הכל פורנוגרפיה של מוות היא לא פורנוגרפיה של אונס – אבל אין לי ספק שלפחות בהתחלה, אף אחד ב"ידיעות אחרונות" לא הבין מה הבעיה. אחרי הכל, זו המכונה והיא עבדה חלק כל כך הרבה שנים, אז מה פתאום כולם קופצים? הסירו דאגה מלבכם; באסון הבא נראה שוב את "בכירי" כותבי הטורים ב"ידיעות אחרונות" סופקים ידיהם אל השמיים וזועקים "איפה אתה, אלוהים?! איפה?!" ואז נכנסים אל התחתונים של הקורבנות ומדברים בשם אמפתיות מסחרית מזויפת.
כתיבת תגובה