רואה שחורות, יתברך שמו, שלח לי קישור לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות לפיסת נוסטלגיה מהממת. מדובר בכתבה שהתפרסמה ב-The Atlantic Monthly ביולי 1982 ואשר נכתבה על ידי ג'יימס פלווס (Fallows). פלווס מספר על חוויה ששינתה את חייו: הוא קנה מחשב. המחשב המדובר הוא SOL-20, אותו מגדיר רואה שחורות כ"חוליה חסרה בין המסוף למחשב" (אפשר לראות אותו בפעולה כאן. את המחשב, לא את רואה שחורות).
מה שמרתק בכתבה הוא האופן האנתרופולוגי שבו מתאר פלווס את חווית השימוש במחשב בתקופה שבה נדיר למצוא מחשבים ביתיים בהם השתמשו למטרות עבודה (בניגוד למטרות בידור ומשחקים, כאלו כבר יש). מבחינה סגנונית, בוודאי בראייה לאחור, הדבר מזכיר חוקר שבטים שנתקל בפעם הראשונה בשבט שמעולם לא תואר על ידי האדם הלבן והוא עושה כמיטב יכולתו להסביר לקורא את מנהגיו המשונים. התוצאה היא תיאור מהסוג הזה:
When I sit down to write a letter or start the first draft of an article, I simply type on the keyboard and the words appear on the screen. For six months, I found it awkward to compose first drafts on the computer. Now I can hardly do it any other way. It is faster to type this way than with a normal typewriter, because you don't need to stop at the end of the line for a carriage return (the computer automatically "wraps" the words onto the next line when you reach the right-hand margin), and you never come to the end of the page, because the material on the screen keeps sliding up to make room for each new line. It is also more satisfying to the soul, because each maimed and misconceived passage can be made to vanish instantly, by the word or by the paragraph, leaving a pristine green field on which to make the next attempt.
בהמשך מתאר פלווס את החומרה של המחשב (יש במחשב שלו זיכרון של 48 קילובייט, אבל אל דאגה, הוא יכול לשדרג ל-64 קילובייט), את האופן שבו הוא מאחסן מאמרים (כל הזין בתקליטונים), את האופן שבו הוא מדפיס את המאמרים שהוא כותב, לא לפני שהוא מכניס אטמי אוזניים לאוזניו לפני שהמדפסת מתחילה לעבוד ועוד.
ילידי שנות השבעים, כמוני, ששיחקו עם המיקרו-מחשבים של שנות השמונים (קומודור, דרגון, ספקטרום, טקסס-אינסטרומנט ואחרים), יזדהו בקלות עם התיאורים של פלווס. כולם זוכרים את התסכול שהיה כרוך בטעינת משחק מקלטת אודיו אל המחשב, את מסכי הטלוויזיה ששימשו כמסכי מחשב (ומאוחר יותר את המסכים הירוקים הייעודיים), את ההתלהבות מלכתוב שורות קוד בבייסיק (התלהבות שגם אותה פלווס מתאר) וכן הלאה.
קריאת הכתבה הסופר-מגניבה הזו, העלתה אצלי כמה מחשבות.
ראשית, היא הזכירה לי שבסך הכל אנחנו ברי מזל. ילידי שנות השבעים נדפקו כמעט מכל הכיוונים בהתחשב שהעשור החשוב ביותר בחייהם, שנות השמונים, היה העשור המגוחך ביותר במאה העשרים – אין מילה אחרת לתאר אותו חוץ מ"מגוחך" – ואולם הם הרגישו על בשרם ובקצות האצבעות שלהם, את שתי ההתפתחויות הטכנולוגיות המרכזיות של סוף המאה העשרים: הופעתו של המחשב האישי ומאוחר יותר התפוצצות האינטרנט.
שנית, היא הזכירה לי באיזו מהירות מתפתחת הטכנולוגיה. כל מי שהתעסק כתחביב עם מחשבים באותה התקופה יכול לדפדף בזיכרונו את ההתקדמות הטכנולוגית לה הוא היה עד: מצבעי שחור לבן, לירוק, ל-16 צבעים, 256 צבעים ועד ימינו. מ-32 קילובייט זיכרון (זה מה שהיה בדרגון שלי) ועד ג'יגות של זיכרון, ממעבדים זוחלים למעבדים מרובי ליבות, מצלילים מתכתיים לצלילי סראוונד, מפונג וקרטקה ועד מציאות רבודה.
ולבסוף, היא גרמה לי לחשוב איזה טקסט יקראו הילדים שלנו עוד שלושים שנה ויביטו בו במבט לאחור כתיאור אנתרופולוגי משעשע של מה שבתקופתם (כלומר בעוד שלושים שנה) יראה טבעי לגמרי. אני מהמר, בין השאר, על מדפסות תלת-ממדיות. התעשייה הזו נראית לגמרי כמו תעשיית ה-PC בשנות השבעים: חבורה של גיקים מתעסקים בטכנולוגיה איטית, יקרה ומאוד בסיסית, אבל אין לי ספק שהיא תיראה אחרת לגמרי ב-2045.
חג שמח.
כתיבת תגובה