שכתוב העבר

אהוד קינן מספר בלמהנט על מיזם ובסטר של חנן כהן. וכך חנן מספר:

“זה התחיל מתסכול שלי. כשהפעלתי לקראת הבחירות את אתר פוליטי – תמיכה אקטיבית במפלגת העבודה’, ולא הייתה שום התייחסות בעיתונות הממוסדת לכתיבה העצמאית ברשת”. הוא מספר ל-ynet. “כשניסיתי לדבר עם עיתונאים, ואני מוכר וידוע ולא צריך להציג את עצמי, הם התעקשו שאין שם סיפור”.

עכשיו, כשהבחירות נגמרו, אני יכול לספר שחנן ביקש שאתקשר אליו בדיוק בשביל העניין הזה: קידום אתר פוליטי ב”ידיעות אחרונות”. אני הייתי אחד מהעיתונאים שהתעקשו ש”אין שם סיפור”. עד כאן הכל נכון. מה שלא נכון, מה שהוא סילוף מוחלט של האמת, הוא שהסיבה שחשבתי ש”אין סיפור” קשורה בדרך כלשהי לעובדת היותו של חנן “כותב עצמאי ברשת”.

הסיבה היחידה שאמרתי לחנן ש”אין סיפור” היא שהעובדה שהוא פתח אתר אינטרנט שקורא להצביע עבור מפלגת העבודה – היא לכשעצמה – אינה סיפור. אז מה אם הוא פתח? למה זה מעניין את הקוראים של “ידיעות” או של “מעריב”? כי מה? כי חנן חושב שזה מעניין? כי חנן חושב שזה חשוב? מבחינה עיתונאית זהו מקרה מובהק של נון-סטורי. אדם פותח אתר אינטרנט ובו הוא מפרסם מניפסטים מגויסים וחסרי בושה לטובת מפלגה X, תעמולה בוטה ואגרסיבית וכעת הוא מצפה שאמצעי התקשורת ינהרו לדווח על האירוע המרגש? האם המדיה צריכה גם לדווח על אתר של זרגיג בן-זרג שפתח אתר שקורא להצביע עבור מרזל? או אולי חנן חושב שבגלל שהוא “חנן כהן” כולנו צריכים להצדיע?

מצד אחד חנן רוצה שיתייחסו אל הכותבים ברשת כאל כותבים מן השורה אבל מצד שני, כאשר אותם כותבים (כלומר חנן) מבצעים פעולה חסרת עניין ממשי לציבור הקוראים, וכאשר המדיה מפעילה את השיקול היחיד שהיא מכירה (האם יש סיפור או אין סיפור) הוא מתלונן שהם לא מקבלים יחס מועדף.

הניסיון להציג את האין-דיווח על האתר של חנן כנובע מיוהרה של “המדיה הממוסדת” (כפי שחנן מכנה אותה) על פני “המדיה החדשה שאין לה ביטוי הולם”, הוא ניסיון שקרי. התקווה היחידה שלי היא שאהוד קינן לא הבין נכון או לא ציטט נכון את חנן. כל אפשרות אחרת היא שחנן בחר לשכתב את העבר ממניעי קידום עצמי.

עדכון: נכנסתי לוובסטר כי פתאום הסתבר לי שהמון אנשים מגיעים לפה ואני לא מבין למה. חנן עשה שם יופי של עבודה – לפחות מהפעם האחרונה שאני ביקרתי שם. שאפו.

29 מחשבות על “שכתוב העבר

  1. יובל, אתה ודאי יודע שמציג ה(נונ)אייטם בטוח שמדובר בסיפור הכי מעניין, ולא מבין מדוע העיתונאים לא ממהרים לנעוץ בו את שיניהם.

  2. ישנם כל כך הרבה נון-אישו בידיעות שנוגעות לאינטרנט, ש’פוליטי’ נראית לי כאישו מסוים. קטן, אך מסוים. האם האתר הוריאלי אודות אולמרט היה בעל סיפור שונה? כמדומני שהוא הוזכר במספר היקרויות.

  3. יובל, יש רק בעיה אחת במה שאתה כותב. אתה לא היחידי שאמר לי שאין סיפור. וה”אין סיפור” לא היה רק האתר שלי אלא כל הכתיבה העצמאית הפוליטית. כתבו על אתר “פוליטינט” כשהוא קם ואז שתיקה. כתבו על אתרי המפלגות ועל בלוגים של פוליטיקאים אבל לא על בלוגים של לא-פוליטיקאים.

    אתה יותר וותיק ממני בעיתונות ואתה בטח יודע בעצמך ש”יש סיפור” או “אין סיפור” קשור לפוליטיקה של העיתונות לא פחות מאשר לשיקולי עריכה “אובייקטיביים”. ע”ע ולווט.

    ה”סיפור” היחידי שהצליח להיכנס לעיתונות הממוסדת היא “עמיר פרץ בלי שפם” שיותר מכל דבר אחר מצביע על שיקולים קצת עקומים של העיתונות הממוסדת.

  4. איתי:

    1. אין לי מושג לגבי איזה אתר אודות אולמרט אתה מדבר.
    2. אני לא אחראי על כל “ידיעות” אני אחראי על הפינה שלי. ובפינה שלי אני משתדל לא להכניס נון-אישו. מטורף, אני יודע.

  5. חנן, זה שאני לא היחיד שאמר שאין סיפור לא אומר שהשיקולים של כל אלו שאמרו לך שאין סיפור הם שיקולים שגויים או נגועים. אולי פשוט כולם חושבים שאין סיפור? זה לא יתכן? אתה בעצמך אומר שכתבו על אתר פוליטיני כשהוא קם ואז שתיקה. אני לא מבין, הייתי אמור ללוות אותו מידי שבוע? לעדכן את הקוראים שלי באשר למתרחש בו? אני לא מבין מה אתה רוצה.

    כמובן שיש סיפור או אין סיפור קשור לפוליטיקה של העיתונות אבל תהרוג אותי אם אני מבין מה הקשר בין “פוליטיקה של העיתונות” להבין האין-סיפור שהצעת לי?

    אכן, מצער לשמוע שהדבר היחיד שהצליח להיכנס היה עמיר פרץ בלי שפם, זה בהחלט מלמד על הרמה הירודה של השיקולים העיתונאים אבל גם אם כל העיתונים בארץ היו מתחנכים לאורו של ג’וזף פוליצר, גם אז לא היית מצליח לשכנע אותי שהקמת האתר שלך היא סיפור שצריך לעניין מישהו בעיתונות הממוסדת.

    אני חוזר ושואל שאלה ששאלתי קודם – אז מה אם הקמת אתר שתומך במפלגת העבודה?
    אז – מה ???

  6. ליתר דיוק (הסטורי) דווקא פוליצר היה הראשון לפרסם את תמונת השפם.

    “התחרות העזה שנערכה באותה התקופה בין עיתוניו של פוליצר לבין רשת העיתונים של ויליאם רנדולף הרסט, סימנה את ראשית “העיתונות הצהובה” בארצות הברית.”
    מתוך ויקיפדיה

    http://tinyurl.com/ff4u2

  7. יש פה צביעות רצינית. במיוחד בעיתון ידיעות אחרונות. אני לא מדבר על יובל דרור, כי גם לדעתי האישית אין סיפור, אבל ידיד שלי, שחולה פוליטיקה, לא ידע דבר על אתר של חנן כהן, כי אף אחד בעיתון הנפוץ במדינה לא סיפר לו את זה. היום הוא גילה את זה בכתבה ב ynet.

    ה”אין סיפור” או ה”יש סיפור” נקבע בישראל לפי הגחמות של עורכים בידיעות אחרונות. אם גולש קיצץ את השפם את אמיר פרץ או צייר צלב קרס על האף של מפכ”ל המשטרה, וכל זה באתר נידח שלא מעניין את המדינה, אז לעיתון של המדינה “יש סיפור” ביד, שבהמשך הופך לחקירת משטרה, העמדה לדין וזיכוי. ה”אין סיפור” הפך ל”יש סיפור”.

    ידיעות אחרונות כן היה צריך לקחת את האתר של חנן כהן ולספר לקוראים שלו על המיזם של חנן. חנן עשה טעות ופנה לאדם הלא נכון כדי לדחוף סיפור.

    לדעתי האישית, חנן צריך לקחת קורס שילמד אותו איך דוחפים סיפור לעיתון גם כשהסיפור לא ממש מעניין. אם ניקח את הדוגמה של חנן, לדעתי הוא היה צריך ליצור פרופוקציה קטנה באתר שלו, כדי שמישהו יכתוב עליו. דוגמה לפרובוקציה? לצייר על קיר בשכונה צלב קרס על הפרצוף של עמיר פרץ, לצלם ולפרסם באתר. כמובן למחוק את הקשקוש מהקיר מיד לאחר הצילום. תאמינו לי, אחרי דבר כזה ועוד במערכת בחירות, העיתונאים של ידיעות אחרונות היו רודפים אחרי חנן כדי שייתן להם בלעדיות על הידיעה הפוליטית “החמה” הזאת.

  8. הלמו, סלח לי, אבל זו לא עיתונות.
    אולי מבחינתך המטרה מקדשת את כל האמצעים, ואין בעיה להמציא חדשות במקום לדווח עליהן, אבל מבחינתי, ואני סבורה שעוד אנשים חושבים כמוני, מדובר בהזנייה וזלזול במדיה, בקוראים ובעצמך.

  9. כאמור הלמו, אני לא עורך ידיעות אחרונות (ואפילו אין לי יומרות כאלו. טוב, נו – כרגע). אצלך תמיד הסיפורים עוברים דרך פרובוקציה על גבול החוקי. אחר כך כשאתה מגיע לחקירה במשטרה אתה טוען שהשוטרים רודפים אחריך.

    עדיין לא הבנתי למה אתה חושב שהאין סיפור של חנן ראוי שיסופר בידיעות אחרונות (ועזוב לרגע את ידיעות אחרונות – בכל עיתון אחר במדינה – הארץ, מעריב, גלובס) – רק כי החבר שלך לא שמע על האתר שלו? הוא לא שמע גם על עוד 35 אלף אתרים ישראלים אחרים. האם על כולם אני צריך לכתוב?

    בקיצור, די, די כבר עם השטויות

  10. יובל,
    אני טוען שהמשטרה לא צריכה להתערב בחופש הביטוי. בפרט באינטרנט.
    תתכבד המשטרה ותתפוס פושעים שנמצאים ברחובות, ותעזוב אותנו הגולשים במנוחה.
    שיעזבו אנשים כמוני במנוחה.

    מילא, היו במשטרה עוצרים גולשים באופן חוקי, אבל גם את זה הם לא עושים. שוטרים מזייפים צווים חופשי רק כדי לתפוס את הגולש שכתב/צייר/הגיב דבר שטות.

  11. ראשית, בוא לא ניכנס למקרה הפרטי שלך שעוד יעסיק אנתרופולוגים בעוד כמה מאות שנים.

    לגופו של עניין, חופש הביטוי הוא לא חופש מוחלט ובטח לא חופש ללא גבולות. יש גבולות לחופש הביטוי וזה שאתה עדיין לא יודע את זה, זו בעיה שלך.

    שנית, גם “אותנו הגולשים” יכולים לעשות דברים לא חוקיים וכאשר “אותנו הגולשים” עושים דברים לא חוקיים, תתכבד המשטרה ותנקנק אותם (וכאמור אני לא נכנס לסיפורי הצווים המזויפים).

    ושלישית, אולי כבר תענה לי על השאלה? (אני אצטט את עצמי – אולי זה יעזור לך):

    “עדיין לא הבנתי למה אתה חושב שהאין סיפור של חנן ראוי שיסופר בידיעות אחרונות (ועזוב לרגע את ידיעות אחרונות – בכל עיתון אחר במדינה – הארץ, מעריב, גלובס) – רק כי החבר שלך לא שמע על האתר שלו? הוא לא שמע גם על עוד 35 אלף אתרים ישראלים אחרים. האם על כולם אני צריך לכתוב?”

  12. אני לא מדבר על המקרה הפרטי שלי. יש מקרים אחרים דומים (למשל: מקרה אינדימדיה ישראל).

    חופש הביטוי הוא לא חופש מוחלט שמדובר לעניינים שבין אדם וחברו. כאשר חופש הביטוי הוא בין אדם למדינה, החופש הזה צריך להיות מופר במקרים קיצוניים ביותר (למשל קריאה לרצח). אסור שהמשטרה תעצור גולש (גם עיכוב זה מעצר וגם החרמת מחשב היא לא קלה) רק בגלל שכתב משהו בפורום או בטוקבק. בשביל זה יש הליכים אזרחיים שאותם יכול לעשות הנפגע.

    לגבי חנן:
    יש 35,000 אתרים ישראלים שעושים מה שחנן עשה? כמה אתרים בישראל עשו מה שחנן עשה, וריכזו אינדקס של ידיעות פוליטיות באתר אחד? לא הרבה.

    בכל מערכת בחירות בישראל סיקרו אתרים שעשו משהו שקשור לבחירות. אני עברתי ארבע מערכות בחירות באינטרנט כשהעיתונות סיקרה אתרים בנושא (גם כמה אתרים שלי). אולי לעיתונות באמת נמאס מסיקור אתרי אינטרנט. זה באמת מיצה את עצמו. במערכת הבחירות הזו כנראה ויתרו…

  13. יובל, בלי קשר לאתר שלי או של אחרים, ברור לך שאתה נמצא בצד מובחן של המתח עיתונות ממוסדת-כתיבה עצמאית? אפילו שיש לך בלוג. נכון? שם נמצאת הפרנסה שלך. זה המקצוע שלך. עיתונאי. זו המערכת שבה אתה פועל.

    אתה לא יכול להיות בשני המקומות. אתה לא יכול לספר לעצמך את שני הסיפורים במקביל.

    עוד רגע אני עוזב את האינטרנט ליומיים ולכן לא אוכל להמשיך את השיחה. אז אני אשאיר אותכם קצת בלעדי.

    תתנהגו יפה.

  14. אני הראשון שישמחל סיקור של העיתונות על יצרני צוכן עצמאיים אבל רק כשהם בעלי עניין לציבור. סיקור של האתר של חנן יכל להיעשות במסגרת סיקור רחב של בלוגים פוליטיים לקראת הבחירות וזה היה יכול להיות סיפור מעניין. ההתייחסות של העיתונות לתוכן העצמאי לא מספיק רחבה בגלל שאין מספיק תוכן איכותי וקשה להפריד את המוץ מהתבן (ע”ע ההפוסט של פיגו) ולא צריך לבוא בטענות ליובל ולשאר העיתונאים שלא מצאו לנכון להרחיב על אתר אחד ספציפי וסקטוריאלי, במיוחד כאשר הוא לא מהווה יותר מתעמולה (חנן, אני יודע שתערער על קביעתי זו). כל כתבה על השפעתם של בלוגים על מערכת הבחירות הייתה מייצרת השפעה יש מאין ולא מדווחת על תופעה (שלא ממש קיימת עדיין בניגוד למתרחש בארה”ב). אני הייתי שמח לראות את התקשורת מיייצרת באזז סביב הנושא אך אני יכול להבין היטב שלייצר סיפור כשהוא (עדיין) לא קיים אינה דרך התנהלות נאותה לעיתונים (או לפחות עיתונאים) שמכבדים את עצמם.

  15. חנן עזוב אותך משטויות, אין מתח בין הכותבים העצמאים ברשת ובין העיתונות הממוסדת, לא באמת. 1. רוב כותבי הבלוגים המוצלחים כבר כותבים בעיתונות
    2. הבלוגים בד”כ לא מדווחים על חדשות אלא מעצימים סיפורים שדווחו במקום אחר (כך לדוגמא את הדיווח של גוגל על הכנסות הרבעון הראשון היום – פרסום ראשוני בעיתונות וים של דיווחי משנה בבלוגים)
    אני עדיין לא הצלחתי לקרוא תשובה לשאלה של יובל למה אתה חושב שהאתר שבנית היה ראוי לסיקור חדשותי, יש תקווה שנזכה לתשובה?

  16. אני לא מאמין שקידום בעיתון הראשי יהיה קיים אבל.. מדי שבוע מצורפים לעיתונאים מדורי מחשבים\עסקים , יהיה נחמד אם יהיו שם גם בלוגים מומלצים בנוסף לרשימת אתרים מומלצים בסוף.

  17. את ידיעות אחרונות בהחלט לא מענין אתר עצמאי, ובטח ובטח אתר שתומך במפלגת העבודה. ידיעות אחרונות, יחד עם YNET, מעריב וערוץ 2, תמכו באופן משמעותי בקדימה. לאורך מערכת הבחירות הם גם הכפישו את הליכוד, והתעלמו או לגלגו במפלגת העבודה.

    יש פה שני ענינים:

    1. ההתעלמות מהבלוגוספירה וכתיבה עצמאית, כפי שהתבטא בראיון שדודי גולדמן נתן לאיריס יער אדלבאום:

    http://www.notes.co.il/iris/18007.asp

    2. התמיכה של התקשורת בקדימה:

    http://elections.walla.co.il/?w=/1/870052

    האתר של חנן כהן היה בהחלט ראוי לאזכור במהלך מערכת הבחירות.
    האתר הוא אתר תעמולה למפלגת העבודה. זה נעשה באופן הכי גלוי. כמו כן, האתר הביא הרבה מאוד מאמרים מנומקים הטוענים טענות ענינייות.
    אני לא חושב שהאתר ראוי לכתבת שער, אך בהחלט היה ראוי לאזכור, ולו קטן.

  18. אחד אחד:

    הלמו: יש גם מעט מאוד אנשים שלחבר שלהם קוראים מוטי שעזב אותם בדיוק כאשר התחילה המסיבה ואז אמרתי להם “אבל מוטי, למה אתה לא כועס עליי? בגלל שונטל?”. יש מעט מאוד אנשים כאלו. אולי נדווח על הסיפור של מוטי, חברתו ושונטל? אה, אבל אתה אומר זה לא מעניין? מי קובע מה מעניין? אה, העיתונאי קובע מה מעניין? יופי. אז כעיתונאי אני קובע שאיסוף ערימה של תעמולה באתר אחד לא מעניינת. אבל ממש לא מעניינת.

    חנן: אין שום מתח. אני עיתונאי. נקודה. אני לא עיתונאי ובלוגר. אני עיתונאי. כן, אני גם כותב כאן אבל זה לא המקצוע שלי. בגלל זה אני חושב שהכינוי שעידו קינן השתמש בו כאן (“העיתונאי והבלוגר יובל דרור”) הוא מגוחך. לא שאני מתבייש בכך שאני כותב גלוב, אבל זה לא המקצוע שלי. זה כמו שיגידו “העיתונאי וחובב הפיצות” או “העיתונאי ושחקן הסקווש” ואולי גם “העיתונאי והדוקטורנט”, “העיתונאי והסופר”, “העיתונאי והמרצה”, “העיתונאי והשרברב”. מכאן חנן שאין מתח. אני עיתונאי. לכן אני לא “מספר לעצמי שני סיפורים”. יש רק סיפור אחד שאני מכיר כאיש מקצוע והוא הסיפור העיתונאי. את הרף הזה בדיוק, את רף הסיפור העיתונאי, אתה לא עברת.

    רוגל: גם אני מחכה לתשובה.

    יוחאי (וגם חנן לצורך העניין): אני רוצה להדהים אתכם – דודי גולדמן לא מייצג את כל עיתונאי המחשבים במדינה. הניסיון לתלות בגולדמן את כל צרותכם הוא פשוט מגוחך. יוחאי, מגוחך עוד יותר הניסיון לטעון שלא דיווחו על האתר של חנן בגלל שהוא תמך בעבודה ולא בקדימה. אני מתחייב כאן שגם אם האתר היה תומך בסבתא שלי הוא לא היה נכנס לעיתון.

    אדר: נכון, ולתוך הדיווח השתרברב שכתוב המציאות שאין לי עניין לקחת בו חלק.

    חרמון: אני לא יודע כמו איזה “אחד הגולשים” אתה נשמע כאן, אבל אתה וודאי מזכיר לי את הפוסט הזה.

  19. הציטוט של חנן מדויק לחלוטין, כמובן. עצם הדיווח על ובסטר מושך את השטיח מתחת לטיעון הקלוש ממילא שלו, כאילו אנחנו מעדיפים להתייחס רק לעניינים איזוטריים כמו עמיר פרץ ללא שפם. פירוט העובדות מדויק לחלוטין – חנן פנה לעיתונות, חשב שדוכן התעמולה הפוליטי שלו מרתק, ואם לדבר רק בשם עצמי, הגעתי למסקנה שאין סיפור.

    לקראת הבחירות פירסמנו יותר מ-15 כתבות רק בערוץ המחשבים, חלקן עסקו בהרחבה באתרים עצמאיים וחוץ מפלגתיים. אני לא מומחה לרגשות קיפוח, ואם חנן רוצה להרגיש מקופח, שיהיה לו בכיף. אבל מכל האנשים בעולם, הוא האחרון שצריך להתלונן על מחסור בחשיפה של “כותבים עצמאיים”. חנן רוצה לארגן את הבלוגוספירה שמשוועת למנוע-מטא, וזו יוזמה מבורכת, אך שלא יאשים את התקשורת בצרות שלה. זה פשוט לא רציני להציע לעיתונות סיפורים, ליהנות מאלה שהיא מכסה ולהתקיף אותה בגלל שחלק היא דוחה. הטיעון הזה הוא פשוט, איך אומרים, לא רלוונטי.

  20. כמעט כל כתבה שאני קורא בעיתונות המודפסת על בלוגים מעייפת ומשעממת אותי. כנ”ל לגבי כתבות על טוקבקים, או פלט שיחות SMS של אביטל דיקר. אף פעם לא גזרתי חתיכה מ”קפטן אינטרנט” והדפסתי את תוכנה בשורת הכתובות, ואני מאמין שרוב קוראי הבלוגים הם כמוני. המידע שקשור לאתרים חדשים מגיע אלי דרך הרשת או מפה לאוזן, לצרוך אותו דרך נייר נראה פשוט לא רלוונטי. אז אפשר לטעון שצריך לעורר מודעות לבלוגים, אבל לדעתי 0 סיכוי שהעיתונות המודפסת תגרום לנהג מונית, שמקסימום משתמש באימייל ורגיל לפתוח את הבוקר עם מדור הספורט, להיכנס לבלוג הפוליטי של חנן, או בכלל להתרגש מזה שהוא קיים.

  21. אני מסכים שהאתר של חנן כהן כשלעצמו לא היה ממש מעניין, אני גם מסכים עם הלמו שפרובוקציה כן הייתה מכניסה את האתר (אני אישית, חשבת לפני שהלמו העלה את עניין צלבי הקרס על משהו כמו פריצה לאתר, חסימת האתר או משהו כזה, אבל אולי זה כי אני מרובע)

    בכל זאת יש לי הערה קטנה.
    כתבת “וכאשר המדיה מפעילה את השיקול היחיד שהיא מכירה (האם יש סיפור או אין סיפור)”.
    זה אולי היה נכון אם היינו בעולם אידיאלי.
    בפועל, ישנם עוד שיקולים שאינם יש סיפור אין סיפור. למשל של קרבה למו”ל, לעורך שיכולה להביא לחשיפת סיפור או מניעת חשיפתו (היה למשל את העניין של הציטוט שלא פורסם בניו יורק טיימס הרבה זמן, רק כי חששו שזה יפגע בממשל ובבטחון המדינה. וזה כמובן לא המקרה היחיד).

    מה גם ש”סיפור” או לא, זה עניין די סובייקטיבי ונקבע על פי הטעם של אותם עיתונאים, שלפחות על פי כמה מחקרים שקראתי בנושא, לא בהכרח יודעים להגדיר מה הופך ידיעה לסיפור או לא.

  22. אלעד, עד אשר תמצא שיטה טובה יותר, העיתונאים (לפחות בעיתון) הם אלו שקובעים מה סיפור ומה לא. הקביעה היא לא שרירותית ויש מאחוריה היגיון. אפשר להתווכח עם ההיגיון הזה ולעתים קרובות ראוי להתווכח. המקרה של האתר של חנן הוא לא אחד מהמקרים האלו.

  23. אמרתי שהמקרה של האתר של חנן לא שווה ויכוח.

    אבל אמרתי בדיוק ההיפך מכך שהקביעה מה סיפור ומה לא היא שרירותית.
    ההיגיון שעומד מאחורי הדברים הרבה פעמים הוא כלכלי-מסחרי וסתם שיקולי אגו של כל מיני אנשים. זה בהחלט לא שרירותי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: