הטור של אירית רוזנבלום, מנכ"לית ארגון "משפחה חדשה" הותיר אותי עם תחושה של פריכית אורז; תחושה שנלעסו כל-כך הרבה מלים בדרך, כדי להגיע למסקנה כה לא מספקת.
חלקו הראשון של הטור עוסק במקרה הנורא בו אבא חרדי חשוד בהריגת בנו התינוק, ותגובת הרחוב החרדי לנושא. בחלקו השני של הטור מצוין כי לא מדובר במקרה בודד, וכי "כאשר נרצחה אישה באור יהודה לעיני ילדיה, לא התבייש שכן לומר שגם אם היה שומע את צעקותיה, לא היה מתערב, כי זה לא עניין שלו". עד כאן דברים שכבר נכתבו בעבר, ואני לא חולקת על חשיבות הנושא. אלימות במשפחה היא עניין נורא, וכבר ברור שהתופעה קיימת בכל שכבות החברה. מה שהשאיר אותי תמהה הוא הפתרון של רוזנבלום.
"מה שדרוש זו תוכנית לאומית למאבק באלימות במשפחה"
כמו "התוכנית הלאומית למלחמה בתאונות הדרכים", בה אנשים חתמו על הסכם (עם עצמם?) בו הם מבטיחים לנהוג כמו בני אדם, כך גם עכשיו. מה שצריך כדי למנוע מגברים להשליך את ילדיהם על הרצפה ולדרוך עליהם, זו תוכנית לאומית, בה תתכנס ועדה (או שתיים), תדון בנושא, תדבר במלים גבוהות שיהפכו לאחר מכן לפרוספקטים שיחולקו בקופות חולים ולקומוניקטים שימויילו לעיתונות, ותגייס משרד פרסום שיעלה קמפיין עצום ויקר, בו יראו נשים עם פנס בעין וילדים חבולים. אנשים יחתמו על מסמך שמכריז על תמיכתם באי אלימות, הציבור יתחייב לא לשתוק כשהוא שומע אשה צורחת "הוא הורג אותי", השוטרים יתחייבו לטפל בכל תלונה של אשה לפני שהיא נרצחת, בתי המשפט יתחייבו להרחיק בעלים מכים מנשותיהם לפני שהם מגיעים עם סכין לביקור, ובאופן כללי – יהיה נורא טוב במדינה, ואהבת לרעך כמוך ולא דקרת את אם ילדייך.
זה פשוט לא נראה רציני. יום לאומי כזה לא יגרום לנשים לפנות למשטרה: נשים מוכות לא מתלוננות על אלימות, כי הן מפחדות – מפחדות ממה שהבעל שלהן יעשה להן כשהן חוזרות מהמשטרה, פוחדות ממה יגידו השכנים, פוחדות עד מוות. יום כזה לא יגרום למשטרה להפסיק לשלוח גברים מכים אחרי תחקור קצר בתחנה הביתה, הישר לאשה שהתלוננה עליהם ויום לאומי כזה לא יגרום לבתי המשפט להחמיר בעונשם. "יום לאומי" כזה הוא פלסטר קטן על פצע שותת דם.
כתיבת תגובה