חבורת עיתונאים בלוגרים כתבה בפיקסלי ליבה את חוקי כתיבת הבלוג. מדובר באוסף מעניין למדי של עצות ואמירות, ביניהן מיותרות ("כתיבת בלוג לא היא לא כתיבת עבודת מחקר"), וחלקן חביבות יותר. אהבתי במיוחד את העצות של אלק ראסל:
"1. התכונן למתקפה חריפה.
2. התכונן להתקיף חזרה".
העצות האלה נכונות בעיניי (אם כי לא מחדשות דבר למי שנמצא בבלוגספירה כמה דקות טובות) בעיקר כי הן מורידות את הכותבים לקרקע המציאות. עיתונאים שבמקרה הטוב היו נחשפים לחצי מכתב למערכת, ובמקרה הרע היו שומעים מהשכנה למטה ביקורת כמעט בונה, פתאום פוגשים את הקהל שלהם (וגם כאלה שלא קראו אותם בעבר) ושומעים ממנו בדיוק מה לא בסדר בכתיבה שלהם, כולל הכל ועוד קצת. זה קשה, זה פוגע, זה מחשל, וזה לפעמים מייאש, אבל כך זה עובד.
האם יש דרך להמלט מכך? לא בטוח. יש מרחק קצר למדי בין ביקורת לגיטימית ("הפוסט הזה חלש, ציפיתי ליותר") לטירלול מאסיבי ("אתה כותב זוועה, מעמוד מודעות האבל נהניתי יותר"), מרחק שבעלי בלוגים מצליחים מכירים היטב. האנונימיות היחסית של המגיבים מאפשרת חופש פעולה יקר, חופש שלפעמים עולה לבעלי הבלוג בבריאות. מעניין אותי לדעת כמה אחוזים מתוך הבלוגרים אומרים "נשבר לי מהזוהמה הזו", לוקחים את המקלדת והולכים הביתה בגלל תגובות כאלה.
(תגובות ”חרא של פוסט, מעמוד מודעות האבל נהניתי יותר“ יוחזרו לשולח)
כתיבת תגובה