רפאל פוגל, מפרסם היום בטוש טור שייכנס בלי שום בעיה לפנתאון הטורים המפחידים של השנה. בטור שלו, ממחזר פוגל עשרות טורים שנכתבו בעבר ושמעבירים בלי פילטרים מיוחדים את מה שמספרות להן חברות סטארט-אפ שמפתחות כלים להגנה מפני גניבת מידע.
התזה פשוטה: כולם מתגוננים מפני פריצות מבחוץ אבל העובד, הו העובד, הוא זה שינקנק את הארגון. כי העובד "השמנמן והממורמר" (כפי שפוגל מכנה אותו, שכן אם הוא רזה הוא לא יכול להיות ממורמר ואם הוא ממורמר אזי הוא ודאי שמן. אלא אם כן קוראים לו תום) יבוא עם דיסקאונקי ויגנוב אתכם מבלי שאפילו תשימו לב.
כמובן שיש בסיפורי האימה האלו גם שמץ של אמת. גניבת מידע מתרחשת גם מתוך הארגון. אבל הסאבטקסט של הטקסט של פוגל, שכאילו ונכתב בהשראת סרטי הפילם נואר האפלים (והגרועים במיוחד), הוא שבעצם העובד הוא אויב. לכן צריך לעקוב אחר, לשמור על כל צעד שלו, לחשוד בו, להתייחס אליו כאל סוס טרויאני ולא כאל נכס, לראות בו אשם עד שיוכח אחרת.
במובן הזה הטקסט של פוגל הוא לא רק ממוחזר – הוא גם אלים בצורה יוצאת דופן.
עדכון: הקוראת "ליאורה" נחלצת לעזרתו של פוגל ומציעה שיטה פשוטה ובדוקה למנוע את גניבת המידע מהארגון:
פתרון פשוט – בדיקת פוליגראף תקופתית לכל העובדים
בדיוק כמו שנערכת בחברות ממשלתיות ובחברות בטחוניות בדיקת פוליגראף תקופתית אפשר לערוך בדיקה כזו אחת לחודש או כמה חודשים לכל עובד בכל חברה שמעוניינת בכך. מעבר לזה אם ימקמו מצלמות וידאו בבניין החברה וידאגו שיהיה כיסוי מלא של המצלמות על כל שטחי המשרדים לא תיהיה בעיה.
ואני אומר, עזבו אתכם משטויות. פשוט תירו בעובדים. חוסך זמן.
ואת זה אומר מי שמתייחס לעבדיו בגלוב כאל…?
אני אשאיר לתמר ומוסיף לתגבב את היחס שהם מקבלים.
העובדים גונבים, האישה נואפת, הילדים משקרים, השכנים משמיצים, החברים בני-זונות, המשטרה חרא, הממשלה חרטא — ורק אני אחלה.
אחלה, לא?
נהפוך הוא.
כל כך התרשמתי מהטקסט של פוגל שהחלטתי לירות במקום בכל עובד שמגיע לקונצרן עם דיסקאונקי בחפציו.
חוסך זמן.
רגע, מי כותב את ה'תור של דויד'? אתה, יובלנו?
ברור. מכיוון שיש לי המון זמן, אני עושה גם את זה.
אני גם נגיד בנק ישראל.
על הדרך.
נראה לי האבטיפוס של העובד השמנמן הממורמר הוא זה של דניס מפארק היורה (ניומן מסיינפלד, בשבילכם), ואתם זוכרים מה היה הסוף שלו, לא?
כתוספת, אני יכול לומר לך שמרבית הגניבות של כרטיסי אשראי נעשות ע"י אנשים בסביבה הקרובה , או לפחות הפיזית, של הקורבן.
כל השימושים לרעה שראיתי (כמנהל של מערכות סליקה) מצדיקים את הסטאטיסטיקה הזו. חשוב יותר להיזהר מילדים, אחים קטנים ומוכרים בתחנות דלק מאשר מכל רוגלה, אכזרית ככל שתהיה.
מזל שבקונצרן מותקנת תוכנת Concern Anti-Stealing 2.0.
2.0 זה פאסה. Anti-Stealing Vista זה מה שהולך היום. עד שהתוכנה פועלת העובד מתייאש ועובר לעבוד במקום אחר…
עובדים הם האויב מספר אחד של הארגון בפרט ושל הכלכלה בכלל. פרטים אצל רוגל.
יובל, זה ההבדל בין גלוב לטור עיתונאי. פוגל הלך וראיין ועשה עבודה עיתונאית. אתה, בשתי דקות מצאתי מטרה והשתלחת, מבלי ממש להסביר מדוע בעצם הבעיה היא לא העובד. לפחות היית מציג נתונים שסותרים את המאמר. נדמה לי שחיפשת הסבר סוציולוגי בסב-טקסט של התופעה – בעוד פוגל פשוט נתן לעבודה העיתונאית לדבר . בין עצלות (והשחתת מילים באמצעות המקלדת בשתי דקות) לבין מישהו שטורח ועובד, ועל ידי כך מנסה להציג טיעון כלשהו – אני בוחר באופציה השניה.
משה- ואני חושב שאין שום קשר בין ההשתלחות המילולית של פוגל, שנובעת מעודף התלהבות מהמצגת שהראו לו אנשי הסטארט-אפ, לבין כתיבה עיתונאית.
נדמה לי משה, שלא קוראים לך משה.
אבל נעזוב את זה שאתה מתחבא מאחורי כינוי כמו איזה ילד קטן. לגופו של עניין, לוקח לי הרבה פחות משתי דקות למצוא מטרה ולהשתלח בה. תן קצת קרדיט.
וחוץ מזה, אם לטקסט של פוגל אתה קורא עבודה עיתונאית, אז שאלוהים ישמור עלינו מעיתונאים.
עבודתו של הציפור מתבססת על מה שנקרא 'כתיבה אסוציאטיבית'. כל קשר לעיתונאות פרופר מקרי בהחלט, אממה שנחמד לראות איך אצלו כל משפט הוליד משפט. התלהבות הנעורים. ובשביל להיות זהבי של הארץ הביאו אותו
אני חושב שלא צריך להתייחס כאן לצד המקצועי של הטור כי הרי ברור שמדובר בממבו ג'מבו של אוסף מצגות שראה פסאודו-עיתונאי. מה שחשוב כאן זו הקריאה לעזרה של פוגל. בדרכו הארוכה מאוד מאוד הוא מנסה לרמוז לנו כי הוא לא מרוצה ממשקלו וממקום עבודתו, וזומם לזלול את הענבים של הטוש ולבסוף לנגב את העסיס בדש חולצתו.
תתעורר פוגל ובמקום להאמין לשטויות שאוניגמה מפמפמים לך, תשאל אותם מה הם יעשו כשויסטה תציע את כל ההגבלות האלה כחלק ממערכת ההפעלה. אה, ובתור עיתונאי כלכלי מהדרג הראשון אולי כדאי לתהות על המודל הכלכלי שלהם אם הם מציעים את המוצר בחינם?
ציטוט:
13. יובל:
חמישי, 08 ביוני 2006 בשעה 13:19
נדמה לי משה, שלא קוראים לך משה.
+++
יובל, אפשר כבר לקרוא לך דוד?
אני רוצה להתייחס לנקודה חריפה הרבה יותר. במשך חצי שעה הייתי נטולת גלוב, גלובלס כמו שפילוסופים מסוימים היו מוסיפים. לא היה לי גלוב, ולעומת זו בלוגים אחרים עבדו יפה. לדעתי מדובר בהשתלטות עוינת של גורמים פנים אירגוניים (ואני לא אמרתי מוסיף).
הפסיכולוג – כפיים על הניתוח הפסיכולוגי המהוקצע.
יובל – אל תגיד נגיד.
היכונו לגליון של מחר, האויב האמיתי: המעבד
או כמו שחברות הסרטים/תקליטים/תוכנה מציגות לאחרונה –
האויב האמיתי: אתה!
מחר בחשיפה ראשונה- סאטרטאפ ישראלי מדהים פיתח מערכת יחודית ומדהימה לניהול הרשת הפנים אירגונית. כל הדפסה של מסמך תדליק נורות אזהרה אצל האדמין, הכנסה של DOK תדליק צקלקה במשרד הCEO.
נו… אז מה סיכמנו? פוכגל היה ונותר עיתונאי צמרת, מהזן המשובח ביותר.. צחוקים איתו. לא נורא.. אולי עכשיו הירוק של הטוש יצליח לטשטש את השטויות שפוגל כותב. האיש היה עיתונאי צמרת עוד במקומו הקודם. לפחות עכשיו הבמה שנותנים לו להפגין את חוסר ההבנה שלו מכובדת יותר
אני רוצה להדגיש שהביקורת שלי היא לא על כל גוף העבודות של פוגל פשוט מכיוון שאינני מכיר אותו מספיק בשביל להעביר עליו ביקורת. לכן אינני יודע אם הוא עיתונאי טוב, רע או בינוני וממילא זה לא תפקידי לומר.
אני מתייחס לטקסט הזה בלבד וחושב שהוא בעייתי בצורה דרמטית. הוא כתוב ללא טיפת ביקורת על המסר שהוא מעביר ונראה כאילו הוא נכתב מטעם "התאחדות החברות שמפתחות מוצרים שמגנים על הארגון מגניבת מידע שנגנב על ידי העובדים".
רכילות מהשטח: רפאל פוגל למד באותו התיכון כמוני, ואז הכינוי שלו היה "רפי קאדפי". אין בזה להעיד על האיכות שלו בתור עיתונאי, יש בזה להעיד על רמת הפופולאריות שלו בתיכון.
אולי בגלל שאני לא מכיר את הכתב אני לא מבין על מה יצא הקצף של כולם פה. אמנם מדובר בהמון מילים שנשפכו לשווא, ואת הנקודה הבנו כבר בפסקה הראשונה, אבל בסה"כ צודק הפוגל כשהוא אומר שהגישה למידע מבפנים היא נקודת התורפה הגדולה ביותר של כל ארגון מבחינת אבטחת מידע, ובשביל זה לא צריך שום מצגת.
עמיתי עמית,
חושבתני שרבים מהמגיבים פה אוכלים חרא ממעסיקים,
ציינו כבר פוליגרפים, תעודות יושר מהמשטרה,
רוגלות במחשב, פשפשים בקורקבן ומה לא, ועל לא עוול.
בשעה שמועמר מציע להעניש את השמנמנים עוד לפני שהם בכלל עשו משהו.
אולי כשדורכים עליך בלי סיבה,
זה המתכון הבטוח ביותר למרמר את העובד הטוב ביותר, ולתת לו סיבה להתנקם?
ע"ע הכיבוש.
א: ג. נראה לי ממורמר.
ב: הוא גם אכל כמה ערגליות בהרמת כוסית.
בוא נפוצץ אותו.
א: ואיך בבית?
ב: ככה.
א: מוחמד? בוא שנייה.
עמית, אני מסכים עם סינדרום.
ראשית, קצפי לא יצא על שום דבר. אני בכלל לא מאמין בקצף.
אני מעביר ביקורת על כך שהטקסט מאמץ באופן מוחלט ונלהב את האידיאולוגיה של חברות מסחריות שמפתחות פתרונות שאמורות למנוע גניבה מהסוג שהוא מתאר. בעוד שמדובר בבעיה אמיתית, חוסר הביקורת בטקסט על סוג הארגון ויחסי העבודה שנוצרים בתוך מקום שמאמץ לליבו את האידיאולוגיה הזו זועק לשמיים.
אפשר להציג את הבעיה (וכאמור היא קיימת) אך גם לשאול כמה שאלות נדרשות על המשמעות של הפתרונות ושל תפיסת העולם שהיא מציגה. בקיצור, טקסט קצת יותר מאוזן היה פותר את הבעיה שאני מצביע עליה.
כמה מחברי הטובים מהוים איום על ארגונים.