נוגה ריטמן כותבת בערוץ ניו-אייג' (אני חושב שהגיע הזמן להמציא שם מוצלח יותר לערוץ הזה) כיצד חיפשה משמעות לחייה הריקים ומצאה אותה ב"דרך השאמן" (פינת ז'בוטינסקי, ממש מול העירייה). וכך כותבת הגברת עם המשמעות:
השאמאנים של המאיה חקרו את החיים סביבם, הפיזיים והאנרגטיים. במימד האנרגטי הם גילו שהיקום כולו עשוי מרשת אנרגטית של חוטי אור (…) הם גילו גם שכל אדם מחובר בעזרת קורים מן הטבור לכל דבר ואדם ביקום – כל עץ, אבן, חיה, גל, גרגר חול וכוכב.
כלומר מתוך הטבור שלנו יוצאים המוני קורים אנרגטיים של אור המחברים אותנו לכל דבר ביקום. או במילים אחרות: אנחנו מחוברים להכל והכל מחובר אלינו.
(…) כאמור, הקורים הם בעצם קורים של תקשורת, ובעזרתם אנו מחוברים כל הזמן לכל מה שקורה. לכן כאשר קבוצה גדולה של אנשים מתכנסת ועושה התכוונות משותפת לריפוי ומשתמשת באופן מודע בקורי האור, ניתן לשלוח ריפוי לכל רחבי הפלנטה, וליצור שינוי של ממש בעולם.
הנה תיאוריה שברור שהיא שגויה לחלוטין. הרי מחקר אוסטרלי מצא של-58.1% מהגברים ו-41.9% מהנשים יש בטבור מוך. מה שאומר שאם קרני האור רוצות להתקשר עם אנשים אחרים כדי לשלוח ריפוי לכל רחבי הפלנטה, הן נתקעות במוך, מתערבבות ומתקמטות. לשמאנים היתה מילה מיוחדת לקרן אור טבורית מקומטת: "בעאאעאראעסה" שמאוחר יותר קוצרה והפכה ל"בעאסה".
ריטמן תגלה, בדרך הקשה כמובן, שהמורה המדהימה שלה, "אבן אדומה מנוקדת" (נשבע לכם, זה כתוב בטקסט, אני לא ממציא), הסתירה ממנה את העובדה שכל קרני האור שיוצאים מהטבור שלה מקומטים. הו, הייאוש.
כתיבת תגובה