בשבועות האחרונים אני עסוק בפרויקט שקשור במספרים. מספרים הם הפשטה, הם ייצוג של משהו אחר. המספר 1,400 הוא ייצוג. המספר 239 הוא ייצוג. אבל מה קורה כאשר ממירים את המספרים האלו למשהו אחר, נניח, זמן?
כאשר אדם נרצח באירוע בטחוני מקדישים לסיפור חייו משהו כמו 5 דקות במהדורת טלוויזיה. 5 דקות שאמורות לסכם חיים שלמים הם כלום – ממש שום דבר, אבל בטלוויזיה אין זמן. נותנים לך 5 דקות.
אז כמה זמן היינו יושבים מול המסך ושומעים על חייהם של 1,400 אנשים שנרצחו בשבת השחורה? כמה זמן היינו יושבים מול עוד סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור עד שכל הסיפורים היו מסופרים, עד שהיה נגמר הזמן? 116 שעות ו-40 דקות שהם 4 ימים, 20 שעות ו-40 דקות.
היינו צריכים לשבת 4 ימים 20 שעות ו-40 דקות רצופות מול המסך כדי לשמוע על חייהם, אהבותיהם, פועלם, משפחתם, חבריהם, תחביביהם ומעשיהם של 1,400 אנשים שנרצחו בשבת השחורה.
היינו צריכים להוסיף עוד כמעט 20 שעות נוספות רק כדי לשמוע על חייהם של החטופים. היינו צריכים להתיישב ב-12 בצהריים מול הטלוויזיה ולקום ממנה רק ב-8 בבוקר ביום שלמחרת, ורק אז היינו מכירים את חייהם של כל 239 בני אדם שנחטפו, לכל אחד מהם הקדישו 5 דקות בלבד.
את המחדל הזה, את האירוע הזה, את הדבר הבלתי נתפס הזה חושב בנימין נתניהו, חושבת ממשלת הימין מלא-על-מלא הנוכחית, חושבים 64 האפסים שיושבים על הכיסאות שלהם ובוזזים את קופת המדינה – את הדבר הזה הם חושבים שהם יוכלו לשרוד כאילו שום דבר לא קרה.
כתיבת תגובה