לאורך רוב המאה ה־20 אזרחי העולם האזינו, כל אחד במדינתו, לתחנת רדיו אחת, הם קראו עיתון אחד ואז צפו במהדורת חדשות שהוצגה ברשת טלוויזיה אחת, אולי שתיים.
נוף המדיה החד־ערוצי הזה השתנה במהירות לקראת סוף שנות ה־80: ריבוי של ערוצי טלוויזיה, ריבוי של תחנות רדיו ובעיקר הופעת האינטרנט – הובילו לטלטלה של ממש באופן שבו אנשים קיבלו מידע, עיכלו ופענחו אותו.
חלק מחוקרי התקשורת הביטו במהפכה התקשורתית ונחרדו. הם הצביעו על השיח הרדוד, על הנטייה של פוליטיקאים לדבר בסאונד־בייטס ריקים, על העדפת הסנסציוניות ועל האופן שבו אמצעי התקשורת משתמשים בכל טריק אפשרי כדי למשוך את תשומת לב הצרכנים.
אבל חוקרי תקשורת אחרים טענו שריבוי כלי התקשורת, ריבוי ערוצי הטלוויזיה ואתרי האינטרנט, שמובילים בתורם לריבוי נקודות מבט, מבורך. אחרי הכל, מי מתגעגע לימים בהם בישראל היה ערוץ טלוויזיה אחד שכל אזרחי המדינה היו תלויים בו ובשיגיונותיו? אף שיש יתרונות ל"מדורת השבט", יש לה גם חסרונות: היעדר גיוון חברתי, היעדר גיוון של דעות ובעיקר מחסור בנקודות מבט מתחרות.
הטכנולוגיה, האינטרנט והתפתחויות מאוחרות יותר כמו הרשתות החברתיות, הן התרופה לחד־הממדיות הזו. באינטרנט, כך היה נהוג לומר, כל אחד הוא תחנת שידור; כל אחד יכול לפרסם את דעותיו, להציג את נקודת מבטו, לפרוש את "האמת שלו".
מעבר לערכים שטמונים בדמוקרטיזציה – כל דמוקרטיזציה, גם של מקורות מידע – יש לריבוי נקודות המבט, שבתורו מוביל לריבוי נרטיבים, יתרון נוסף: מהרגע שאתה מבין שאתה לא לבד בעולם, שאתה לא מרכז העולם, מהרגע שאתה נחשף לאנשים נוספים, שמצוידים בדעות שונות ובמטען חברתי ותרבותי שונה שבאמצעותו הם משקיפים על העולם, אתה מתחיל לגלות סובלנות כלפי נקודות מבט אחרות.
טענה מהסוג הזה הציג הפילוסוף האיטלקי ג'יאני ואטימו בספרו "החברה השקופה" מ־1989, אבל הוא לא היה היחיד. הופעתן של טכנולוגיות חדשות מלווה כמעט תמיד בפרץ של אופטימיות, בתקווה שדברים ישתנו לטובה, שבעזרת הטכנולוגיה בני האדם יתקרבו זה אל זה וישתפו פעולה. תחזיות דומות נשמעו כשהרדיו בא לעולם, ואז הטלגרף, ואז השידור הלווייני.
בימים אלו אנחנו עדים לקריסתה של התזה הזו אל תוך עצמה. אחרי מתקפת הטרור של ה־7 באוקטובר הופצו ברחבי העולם מראות, קולות ועדויות מצולמות של הטבח הנורא. אי אפשר כעת להתכחש לזוועה, אי אפשר לבטל את התמונות שמראות כיצד חיות אדם טובחות באנשים חסרי הגנה, אי אפשר להגן על מי שחוטף תינוקות יחד עם בני משפחתם.
אי אפשר? באמת?
זמן קצר לאחר שהתמונות שודרו, זמן קצר אחרי שהעדים החלו לספר על מאורעות השבת השחורה, הופיעו האנשים שאמרו "שמעתי אבל לא השתכנעתי. נראה לי שזה לא קרה". אתה מציג בפניהם סרטונים והם אומרים "לא, זה נראה מבוים", אתה מפגיש אותם עם המציאות כפי שתועדה על ידי הרוצחים עצמם, והם טוענים "זו רק חלק מהתמונה. חמור מכך, זו תעמולה, פשוט תעמולה". איך אמר רוג'ר ווטרס? "הישראלים המציאו סיפורים על עריפת ראשים".
הטענות הבלתי נסבלות האלו מצביעות על התמוטטותה של התזה שקבעה שריבוי דעות, ריבוי נקודות מבט, ריבוי מצלמות, קולות, נרטיבים – ריבוי של כל דבר – יוביל לסובלנות וקבלת האחר. תחת זאת, אותו ריבוי ממש, זה שבא לידי ביטוי באינסוף עמודי אינסטגרם וחשבונות טיקטוק, באינסוף ערוצי יוטיוב וחשבונות טוויטר – מספק את התשתית לדחיית האמת, כל אמת.
אם יש כל כך הרבה נקודות מבט, איך אפשר להכריע מי צודק? המציאות מורכבת ויש לה פנים לכאן ולכאן ולכן אין לנו אלא להודות שאין אמת אחת: לכל אחד האמת שלו, לכל אחד נקודת מבט. גם לרוג'ר ווטרס.
תוסיפו לזה את התפתחותה של מדיה סינתטית שנשענת על בוטים, על פייקים ועל חוסר יכולת להבחין בין האמיתי לזיוף המוחלט, וקיבלתם מתכון ל"ביקורתיות דה לה שמאטע", ביקורתיות שלכאורה היא אינטליגנטית ועמוקה, אבל בפועל היא גלגול עיניים מתחסד שמספק צידוק לכל פעולה או עמדה.
"אם לך יש את האמת שלך ולי יש את שלי, הרי שלא ניתן להכריע מהי האמת ומה באמת קרה. אי אפשר לסמוך על הסרטונים שלך, אי אפשר לסמוך על העדויות שלך – נכון שהיום אי אפשר לסמוך על כלום? אז זהו. בוא נסכים שהאמת נמצאת איפשהו באמצע".
למרות התקווה שריבוי הנרטיבים שמתאפשר, בין השאר, באמצעות האינטרנט והטכנולוגיה הדיגיטלית, יתורגם לסובלנות ולהכרת האחר, הריבוי נהפך לדגל שבו מתעטפים מי שמכחישים כל דבר – גם את הזוועות שהם רואים במו עיניהם. אחרי הכל, הזוועות האלו? הן רק נרטיב אחד. הנה נרטיב אחר. והנה עוד אחד.
(מגזין TheMarker, פורסם ב-12.12.2023)
כתיבת תגובה