בספטמבר 2013 פרסמו שני חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד תחזית בנוגע להסתברות שבעלי מקצוע שונים יאבדו את מקום עבודתם לטובת מערכות בינה מלאכותית. חלף עשור וחלק מהתחזיות נראות מדויקות. לדוגמה, השניים טענו שקיימת הסתברות של 99% שעד 2035 אנשי ונשות הטלמרקטינג יאלצו לחפש קריירה חדשה מאחר שמכונות יתפסו את מקומם. הם העריכו בהסתברות של 97% שקופאים יאבדו את מקום עבודתם. אבל לצד התחזיות האלו נרשמו כמה פספוסים מחרידים ונדמה שהבולט שבהם נוגע לעבודתם של פסיכולוגים ומטפלים. במקור הם צפו הסתברות אפסית של 0.4% שפסיכולוגים ומטפלים יאבדו את עבודתם, אבל בהדרגה אנחנו מבינים שהמצב כנראה שונה לחלוטין.
צריך להדגיש: לפני עשור כמעט אף אחד לא חזה את הופעתה של הבינה המלאכותית היוצרת, זו שמסוגלת לעכל מיליארדי מילים, לנתח אותם ואז לכתוב ולהתבטא בצורה כמו־אנושית, אבל זה בדיוק מה שקרה. מהפכת הבינה המלאכותית שבתוכה אנחנו חיים היא מהפכה שמבוססת על שפה, ולכן מקצועות שמבוססים על כתיבה או דיבור מאוימים על ידי הטכנולוגיה החדשה, בין אם אלה אנשי טלמרקטינג שמדברים עם לקוחות ובין אם אלה מתכנתים שכותבים קוד, שגם הוא סוג של שפה.
ועדיין, על פניו העובדה שאנשים פונים ל"בוטים מטפלים", היא די מדהימה. אחרי כל, מהו מפגש טיפולי אם לא מפגש המבוסס על קשר אנושי שבו אדם חושף את הנפש שלו, את חולשותיו וכאביו בפני אדם אחר שיודע להכיל את הכאב הזה – לא רק בשל הכשרתו הארוכה, אלא גם בשל העובדה שגם הוא אדם ומתוקף כך גם הוא התמודד עם אובדן, עם אכזבה, עם סבל ותסכול. האם אנשים יפנו למכונות, לבוטים סטטיסטיים כדי לקבל עזרה נפשית, ייעוץ ותמיכה רגשית? הרי זה נשמע כמו פרק מ"מראה שחורה". האמנם?
בשנים האחרונות העולם המערבי מתמודד עם שתי בעיות בתחום בריאות הנפש. הראשונה היא מגפת בדידות רחבת היקף. דו"ח שפרסם משרד הבריאות האמריקאי ב־2023 (זהירות, קובץ PDF) קבע שבדידות מגבירה את הסיכון למוות בטרם עת בכ־26%, ויש לה אפקט דומה לעישון של עד 15 סיגריות ביום. בדידות קשורה לסיכון מוגבר ללקות במחלות לב או בשבץ מוחי, לסיכון מוגבר לסבול מחרדה, דיכאון ודמנציה, ומה שנכון בארצות הברית נכון גם במדינות נוספות בעולם.
אחת הדרכים להתמודד עם בדידות היא לפנות לעזרה, לטיפול רגשי או נפשי, לטיפול טיפול קוגניטיבי־התנהגותי (CBT) או לטיפול מסוג אחר. אלא שאז נתקלים בבעיה השנייה: מחסור במטפלים.
פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית בישראל פרסם במאי 2024 נתונים לפיהם מפרוץ המלחמה דיווחו 92% מהפסיכולוגים על עלייה משמעותית במספר הפניות לטיפול. זאת, בשעה שמספר המטפלים אינו עולה באותה המהירות, בלשון המעטה.
הצורך בעזרה, שחריף במיוחד במדינות שבהן מערכות בריאות הנפש סובלות מתת־תקצוב והזנחה, דוחף רבים להתנסות באפליקציות ושירותים שמציעים "חברים" ו"חברות", "מטפלים" ו"מטפלות" שמבוססים על מודלי הבינה המלאכותית. השירותים האלו, שחלקם ניתנים חינם וחלקם בעלות שהיא שבריר מעלות טיפול אנושי, מאפשרים ליווי שזמין 24 שעות ביממה.
ה"מטפלים" וה"מטפלות" מנתחים את ההודעות שנשלחות אליהם ואז הם עונים באופן מיידי. זה לא חייב להיות מבוסס על טקסט; אפשר לנהל שיחת טלפון של ממש, שיחה מבוססת סאונד. הצד השני נשמע כמו אדם אמיתי ולא כמו מכונה: הוא יכול להיות מצויד בהומור ובאירוניה, באמפטיה ובעצות מועילות – המטופל יכול להגדיר את "תכונות האופי" של המטפל.
אין שם אדם בצד השני, אלא רק ערימה של אלגוריתמים; אבל אם האינטראקציה היא טובה ומועילה, אם המטופל מרגיש שעזרו לו והוא חווה הקלה, מה אכפת לו מי ומה נמצא בצד השני?
כמובן שיש לזה צדדים פחות סימפטיים: האם האפליקציות האלו שומרות על הפרטיות של האנשים או שמא המידע האישי נמכר לגורמים שלישיים? האם הן יידעו לזהות מקריים גבוליים, האם הן יידעו להזעיק עזרה במקרה שדברים מידרדרים?
חלק מהפסיכולוגים שאיתם דיברתי מצביעים על יתרון אחד, בולט וברור, שיש לבני האדם על פני המכונה: יש לנו גוף. כשאני מתכתב או מדבר עם המכונה היא לא רואה אותי זז בחוסר נוחות, היא לא רואה אותי מזיע, מסמיק או רועד. חלק גדול מהמסרים התקשורתיים שעוברים בין בני האדם הם מסרים גופניים, חלקם בלתי נשלטים. זה נכון גם מהצד השני: החיוך והמבט האנושי שניבט מפניהם של המטפלים, האופן שבו הם מגיבים כלפינו, גם הוא חלק מהאינטראקציה הטיפולית ואת זה המכונה לא יכולה לחקות.
במשך שנים סיפרנו לעצמנו שאנחנו "חכמים מהמכונות" ולכן אנחנו מוגנים. היום אנחנו מבינים שהן נהפכות לחכמות מאיתנו, ובלית ברירה אנחנו נדחקים להצביע על היתרון האחרון שנותר לנו: יש לנו גוף.
(מגזין TheMarker, פורסם ב-16.1.2025)
כתיבת תגובה