לפני כמה חודשים ניגשה אלי אישה בסוף הרצאה. היא סיפרה שכמה ימים קודם לכן היא ביקשה מ־ChatGPT לכתוב לבנה החייל, שחגג יומולדת, ברכת יומולדת. "התוצאה היתה מדהימה!", היא סיפרה בהתרגשות, "הוא ניגש אלי וחיבק אותי ואמר לי 'אמא, זה פשוט נפלא!'".
אבל אז, היא המשיכה וסיפרה, בעלה התקרב לשניהם כשהוא נקרע מצחוק. "זה לא אמא כתבה", הוא אמר לבן שלהם, "זה ChatGPT!". הבן נעלב עד עמקי נשמתו. "אני לא מבינה למה", אמרה אותה אישה בפליאה. "הרי אני ביקשתי מ־ChatGPT לכתוב את הברכה. היא נכתבה בגלל שאני ביקשתי ממנו לכתוב אותה. מה זה משנה מי כתב את המילים עצמן?".
נזכרתי בשיחה הזו כשקראתי טקסט של כותב שסיפר שהוא נתקל בסרטון וידאו קצר ומרשים. "ברור שאת הסרטון עשתה בינה מלאכותית ומבחינה טכנולוגית זהו הישג מדהים", הוא כתב, אבל אז הוסיף שהסרטון היה חלול והותיר אותו ללא רגש נוסף. למעשה, הוא כל כך שעמם אותו שהוא לא הצליח לצפות בו עד הסוף. מעניין, אבל הנה השאלה: האם גם היוצר של הסרטון השתעמם מהתוצאה?
בשנה האחרונה אני מבצע ניסוי. מדי יום אני מעלה תמונה אחת או יותר לחשבון האינסטגרם שלי, תמונה שנוצרה על ידי מערכת הבינה המלאכותית המציירת של Midjourney. זה שירות הבינה המלאכותית היחיד שאני משלם עליו, ואין לי אלא להודות שפיתחתי כלפיו סוג של אובססיה מוזרה.
איכות הציורים והתמונות של מידג'רני כל כך מדהימה, והיכולת של המערכת להבין איזו תמונה אני רואה בדמיוני ואז לתת לה ביטוי ויזואלי, כה מרשימה, שהיא מותירה אותי פעור פה.
פתחתי בניסוי הזה כדי לראות אם ואיך התמונות ישתנו במהלך הזמן – האם הן ישתנו כי המערכת משתפרת והולכת, או שמא מאחר שאני משתפר באופן שבו אני מתאר את התמונה שאני רוצה שהיא תייצר. רציתי לראות את היצירות השונות על ציר הזמן.
אבל האם גם כמה עשרות האנשים שעוקבים אחר חשבון האינסטגרם הנידח שלי, שותפים לתחושת ההשתאות והפליאה שלי כשהם צופים בתמונות שהבינה המלאכותית ייצרה עבורי? לא ערכתי סקר בקרב עוקבי, אבל אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שהתשובה היא "על פי רוב, לא"; ונדמה לי שהפער הזה מצביע על אמת שמתחילה להרים את ראשה.
כשאנשים מתנסים ביצירת תוכן מול מערכות הבינה המלאכותית – יהיה זה טקסט, וידאו, תמונה או צליל – הם מבצעים תהליך של ניסוי וטעייה. הם מנסים להסביר לבינה המלאכותית את הכוונות שלהם, את המטרות שלהם. הם מדייקים את התוצאה כמו שמכווננים כלי נגינה: "נסה פעם נוספת, תשתמש בפחות קלישאות, תפגין קצת יותר רגש וגם יותר עומק".
התהליך הזה, שיכול להימשך דקות ארוכות, לעיתים שעות ואפילו ימים, הוא תהליך אינטלקטואלי אבל גם יצירתי, ואם הוא מגיע לתחנתו הסופית הוא עשוי לגרום לך להחסיר פעימה. עולה השאלה, "איך הבוט הצליח לעשות את זה, איך הוא ידע לנסח את המילים בצורה כה מדויקת, לצייר בצורה כל כך עדינה?".
אבל כשמציגים את התוצאה לאנשים אחרים, הם נותרים עם תחושה קרה וריקה. לכאורה, גם אדם שצופה בציור או צילום שמוצג במוזיאון, לא היה מעורב בתהליך היצירתי; ועדיין חלק ניכר מהיצירות האלו מרגשות אותנו ומעוררות בנו מחשבה. למה?
הסיבה לפער נעוצה בכך שכבני אדם אנחנו מחווטים לחפש קשר אנושי, אנחנו כמהים לדיאלוג עם אדם נוסף. אנחנו לומדים שהאמן הנורווגי אדוורד מונק בחר לצייר עיניים חלולות ופה פעור בציורו "הצעקה" (1883), כדי להעביר אלינו את תחושת החרדה, את הזעקה כנגד החיים המודרניים. הכוונה של מונק תורגמה לציור והציור מדבר אלינו, מעביר אלינו מסר שבוקע מגרונו.
אבל איזה מסר מעביר ציור או צילום שנוצר מחישוביה המתמטיים של מידג'רני? אנחנו מתפעלים מההישג הטכנולוגי, אבל מתקשים ליצור קשר רגשי עם היצירה כי מאחוריה אין אדם. אמנם לאדם שיצר את הסרטון או את התמונה היתה כוונה אבל הוא מרוחק ממנה בכמה דרגות של הפרדה. בינו ובין היצירה נמצאים המתכנתים שבנו את המערכת, הארכיטקטורה הטכנולוגית שבה הם בחרו, הפרמטרים שנוצרו בתהליך אימון המערכת והאופי האקראי והכאוטי של כל אלו כשהם תורגמו לכלל התוצר הסופי.
בנה החייל של אותה אם שביקשה מהבינה המלאכותית לכתוב עבורו ברכה מרגשת מבין זאת באופן אינטואיטיבי – אבל עמוק. הוא היה מעדיף ברכה פחות מלוטשת ואולי גם פחות מרגשת, אבל כזו שנכתבה על ידי אמא שלו ולא על ידי מכונה. את הברכה הזו, אני מעריך, הוא היה שומר.
(מגזין TheMarker, פורסם ב-18.3.2025)
כתיבת תגובה