גדעון לוי

גדעון לוי הוא בעיניי אדם שמוסיף כבוד למקצוע העיתונות. הוא מתעסק בחומרים שמעטים רוצים או יכולים להתעסק איתם, הוא מספר סיפורים שאף אחד אחר לא מספר ושרק מעטים באמת רוצים לקרוא. ועדיין כקורא, יש לי איתו כמה בעיות.

הבעיה הראשונה שלי איתו היא שאחרי שאתה נחשף לסיפורים שלו (בעיקר ב"מוסף הארץ") אתה מתחיל להבין את הרעיון. הנה ילד שהתעוורר מפצצה של צה"ל, הנה אישה חולת סרטן שלא נתנו לה לעבור מחסום, הנה נערה שכרתו לה רגל כי עלתה על מוקש וכן הלאה. החשיבות בחשיפת הסיפורים האלו היא עצומה אבל כקורא, אני מרגיש בלתי מופתע מהמנה שלוי מגיש לי ולכן קל לי יותר לדפדף הלאה. הפריזמה תמיד תהיה אותה הפריזמה, ההתייחסות, הביקורת הכל באים מאותו הכיוון. אתה מרגיש דה-ז'ה-וו תמידי בכל פעם שאתה קורא אותו. כמובן שזה המסר הסמוי שלו אבל מהרגע שהבנת את המסר הזה, קל לך לדלג על הטור שלו.

את הבעיה השניה הצלחתי לנסח לעצמי רק אתמול כאשר קראתי את המאמר הזה. יש הרבה מאוד אמת וצדק בטקסט גם אם הוא לא קל לקריאה. מה שתפס את תשומת ליבי היתה הפסקה הזו:

אב שכול, חיים אברהם, שבנו נחטף ונהרג בידי החיזבאללה באוקטובר 2000, יורה לעיני העיתונאים פגז של צה"ל לדרום לבנון, כנקמה על הריגת בנו. תמונתו אוחז בפגז המעוטר היא אחת התמונות המחפירות של המלחמה הזאת, והיא בראשיתה.

ראיתי את התמונה הזו וגם אני הרגשתי תחושת חוסר נוחות. האם צה"ל מזמין הורים שכולים לירות פגזים על לבנון? אמנם אברהם לא הוזמן לשם, הוא בא לשם מיוזמתו ומסיבותיו שלו, ועדיין צילום אירוע ההפצצה על ידי האב השכול והפצת התמונה היה סר טעם.

למרות זאת, לא הגבתי כמו לוי. אני חושב שהבעיה של לוי, כפי שהיא משתקפת מהטקסטים שלו, היא שחלק גדול מספקטרום הרגשות האנושיים זר לו. הוא לא מבין, לא מצליח לפענח ולא מוכן להזדהות עם הרצון של אב שכול לנקום על חטיפת והריגת בנו. "מה זה הדבר הזה?", הוא וודאי שואל את עצמו. תחושה כמו כעס, תסכול, רצון לנקמה – כל אלו בעיניו של לוי הם רגשות שבני אנוש מתורבתים ומוסריים לא אמורים להרגיש. משום כך, כאשר הם באים לידי ביטוי, לוי מזדעק מזועזע. העולם הנקי, הדקדקני והמוסרני של לוי הוא עולם שאולי הייתי רוצה לחיות בו, אבל אני לא חי בסרט של דיסני.

העולם שגדעון לוי היה רוצה לחיות בו, העולם שהוא מטיף לקיומו הוא עולם שבו אנשים לא מונעים מ"רגשות שליליים", הם מונעים רק מתחושת חמלה, הבנה וקודים מוסריים עילאיים. האם קיים עולם שכזה במקום כלשהו? האם יש חברה שמתנהגת כך במקום כלשהו? האם יש בני אדם שפועלים כך במקום כלשהו? אם לוי מציע לי פנטזיה, אז בסדר, אבל אם הוא מציע לי תוכנית פעולה אזי היא מבוססת על יסודות רעועים במיוחד.

27 מחשבות על “גדעון לוי

  1. האם כשיתנו למר לוי סטירה הוא יגיש גם את הלחי השניה?
    אנחנו חיים בעולם שיש בו רגשות שונים ולכל אחד מהם גם לכעס ולנקמה יש מקום של בריאות.
    כעס שבא מתוך רצון לשמירה על החיים,
    נקמה שבאה מתוך רצון לשמור על החומלים.
    כדאי מאוד שכל אחד יעשה את חשבון הנפש שלו פנימה לפני שהוא מכה בקלות כל כך רבה על חזהו של השני.

  2. מתסכל, שלא לומר בלתי אפשרי, לשחק לפי הכללים כשהצד השני בטוח שאין כללים.
    כשהלוחמים מהצד השני מתלבשים כאזרחים ומפגיזים את האוכלוסיה שלנו מתוך מבנים אזרחיים – זה בסדר, כי זו הרי מלחמה, ובמלחמות אין חוקים. כשאנחנו משיבים אש למקור הירי שלהם ופוגעים באזרחים – זה נורא ואיום, ומגנים אותנו מפה ועד האו"ם, ומיד אנחנו מכריזים על הפסקת אש כי אוי אוי אוי מה עשינו, מכה על היד לישראל.
    אני מבינה שמצפים מאיתנו ליותר, שאנחנו יודעים שיש דברים שאסור לעשות, שמוסריות היא דבר חיובי – אבל יש הבדל בין מוסריות למוסרנות, בין רדיפת צדק לצדקנות. יש לא מעט רגעים בהם נדמה לי שלוי מחליף בין המילים.

  3. אתה מחיל על גדעון לוי ועל מניעיו איזושהי אידאה לפיה הטקסט שלו צריך לשקף, באופן אוביקטיבי, את רגשות האנשים שעליהם הוא כותב. היא לא, ואני די בטוח שלוי עושה את ההפרדה הזאת בכוונה. כאשר גדעון לוי כותב על ישראלים-יהודים (כלומר, "אנחנו" לפי תפיסתו את הקבוצה החברתית שלו ושל קוראי "הארץ"), התייחסותו לרגשותיהם, מניעיהם ומעשיהם היא ביקורתית וחינוכית. לעומת זאת, כאשר הוא כותב על לא-יהודים ("הם"), התייחסותו לרגשותיהם ומניעיהם היא של השלמה ונסיון להבין ולהזדהות.

    יש מי שיראו בכך אנטי-פטריוטיזם, חתרנות, תבוסתנות, פוסט-ציונות או השם יודע מה. אבל, לדעתי (ואני מהמר שזו גם דעתו של לוי), זוהי ההתייחסות ההומניסטית-אידאליסטית-אנטיאימפריאליסטית שגדלנו עליה, שעליה התבססה (לפחות במוצהר) גם הציונות הסוציאליסטית בימיה: עלינו לבקר את עצמנו, לשפר את דרכינו ולדאוג להיות נעלים מבחינה מוסרית בעיני עצמנו. לעומת זאת, גם אם איננו מסכימים עם תפיסה מוסרית של אחרים, איננו יכולים לכפות עליהם את האידאות שלנו (שכן התפיסה ההומניסטית לא מאפשרת לנו לראות עצמנו עליונים עליהם).

    האם זהו אנטי-פטריוטיזם/חתרנות/תבוסתנות? לדעתי, ההיפך הוא הנכון. הרי כולנו יודעים ש"אנחנו" לא תמיד נמצאים בצד המוסרי. רוב האנשים ישלימו עם זה מחוסר כוחות נפשיים להתמודד עם הדיסוננס; ושני מיעוטים יפתחו עמדה מוסרית – אחת, האידאליסטית (לדוגמה גדעון לוי) החותרת לשינוי של עצמנו, והשניה, הצינית (יש לי דוגמה גם לזה – "עיתונאי" אחר -אבל אמנע מכך מחשש שאלפי מעריצות ופקידי בנק גדול יעשו בי לינץ') המשלימה עם אי-המוסריות שלנו ומצדיקה אותה בדיעבד.

  4. תמר – שימי לב לאי-הסימטריה בקהל: גדעון לוי תמיד כותב לקוראי "הארץ". כאשר הוא כותב על חיילי צה"ל, מושאי הכתיבה שלו שייכים לקבוצת הקוראים. כאשר הוא כותב על הפלסטינים או הלבנונים, מושאי הכתיבה שלו אינם שייכים לקבוצת הקוראים. ההנחה שצריכה להיות פה סימטריה אמנם אסטתית מאוד, אבל חסרת שחר.

  5. אני חושב שלוי פשוט לקח על עצמו תפקיד. בתוך הקונטקסט הכללי של התקשורת הישראלית המגוייסת והפטריוטית, הוא לוקח על עצמו את התפקיד הקשה של "הבוגד"- זה שמראה את נקודת המבט של הצד השני, ושהופך את התמונה הכללית למורכבת יותר (תפקיד שפעם לקח על עצמו אורי אבנרי). לכן אין לטעמי צורך לבקר את הכתיבה שלו כנאיבית או חד-צדדית, כי תפקידה להיות כזאת. רוב התקשורת מביאה את הסיפור מנקודת המבט הישראלית במקרה הטוב, ומנקודת המבט של הגנרלים והפוליטיקאים במקרה הרע, וגדעון לוי אחד ועמירה הס אחת משלימים את התמונה ומביאים את הקול של הצד השני. וטוב שכך.

  6. מוסיף – גם אם אני מסכים איתך (ואני לא יודע אם אני מסכים עדיין) הרי שהתפקיד שהוא לוקח על עצמו צריך להיות ריאלי אם הוא רוצה להיות אפקטיבי. לכל שחור להראות לבן ולכל קר להראות חם – זה תפקיד שגם ילד יכול לקחת על עצמו. כדי לספק אלטרנטיבה צריך להיות קצת יותר מתוחכם.

  7. מספיק להסתכל על פניו. הבנאדם כל הזמן כועס, וכל הזמן על אותם דברים.
    אין ולו עיקרון אחד שאפשר לשמור בטהרתו, כל חשיבה מוסרית היא דבר מול דבר, דברים מול דברים. וגדעון לוי ( ורוב האנשים, בעצם, אבל אצלו זה מוקצן ) פשוט מסב מבט מחלק מהדברים ובוחר לראות חלק אחר. אני לא קורא לשיפוט שיוצא מחשיבה כזו שיפוט מוסרי טוב.

  8. הבעיה העיקרית של גדעון לוי (וגם עמירה הס) היא שהוא אינו דובר ערבית, ועל כן כל התרשמות מילולית נעשית על-ידי מתווכים. למען האמת, אני חושב שהם העיתונאים "לענייני ערבים" היחידים שאינם דוברי ערבית.
    שנית, אני לא חושב שגדעון לוי לא יכול להזדהות עם חיים אברהם (למשל), אך הוא בכוונת מכוון לא מוכן לעשות זאת. לא בגלל שהוא אדם רע, או לא רגיש חלילה (ההיפך הוא הנכון), אלא בגלל שהוא פשוט לא אובייקטיבי. הוא נותן לתחושות ולרגשות שלו לשלוט בו. התמונה האידאית שלו בנוגע לפתרון הסכסוך מעוורים אותו וגורמים לו לכתוב כל פעם את אותם הדברים רק במילים אחרות.

    גדעון לוי אינו אובייקטיבי מכיוון שהוא לא מחיל קריטריונים שווים על אובייקטים דומים. הוא מציב בראיונות ובכתבות שלו פרמטרים של *כובש-נכבש* ועל-פי הקטלוג הזה הוא מאתר את התחושות האנושיים. גדעון לוי מנסה לייפות את המציאות, ותוך כדי כך הוא מעוות אותה. גם עמירה הס עושה זאת. רובנו כבר הורגלנו לזה (כי גם עיתונאים אחרים עושים זאת מדי יום), על כן אנו קוראים את ה*חדשות* ויודעים שזו תשקורת.

  9. רצון לנקמה זה רגש שכל הורה שכול רשאי לחוש. אין שום ספק בזה. אבל זה לא רגש שצבא אמור לחוש. לכן זה לגיטימי מבחינת חיים אברהם לירות פגז ללבנון, אבל לא לגיטימי מצד צה"ל לאפשר לו לעשות את זה. זה לא צבא כבקשתך.

  10. הרתיעה מתמונתו של אברהם היא לאו דווקא מהכיתוב שהצימוד לה כשיגור נקמה, אלא מצה"ל שנותן ידו למחוות אזרחיות כאלו ואחרות. אם רוצים להבין עד כמה הדבר פסול ניתן לדמות את המצב לרצח של בן את אביו המכה את אמו.במקרה כזה הבן נשלח לכלא כי הוא לקח את החוק לידיים. נכון, הנקמה בוצעה, אבל הסדר החברתי הופר והמסר נשלח לשאר הציבור.
    ומה המסר שאנו מקבלים מתמונתו של אברהם (אני לא שוכח מיהו, אני מודע למצבו)? אולי המסר שאנו מקבלים הוא שצבאנו הוא צבא נקמות. אני מעדיף את צה"ל במשימתו המקורית- צבא הגנה לישראל.

  11. לדעתי, השימוש של לוי עצמו במילה "מחפירה" (ביחס לתמונה) מתייחס לצה"ל וכלל לא לחיים אברהם. (ומכאן אני ממליץ לחזור לתגובתו של טימבאקטו).

  12. אני מסכים. ההתייחסות היתה לצה"ל ולא לחיים אברהם. אבל גם צה"ל מורכב מאנשים, גם לחיילים וגם למפקדים יש רגשות, בייחוד רגשות ביחס להורים שכולים.

    אני מסכים לחלוטין עם ר"ש. אין ספק שיש כאן משהו בעייתי אבל חוסר הנכונות של לוי להבין מאיפה זה בא, הוא זה שמרתיע אותי.

  13. שי כתב בטעות כי עמירה הס אינה דוברת ערבית, בעוד שהינה דוברת ערבית משובחת.

    גדעון לוי אכן לא דובר ערבית, מה שנראה בעייתי כשקוראים את הדיווחים המאוד מפורטים שלו.
    נראה שהוא אוטומטית מאמץ כל עדות פליסטינאית כלשונה ומטיל ספק מראש בכל תגובה צה"לית ("….צה"ל טוען כי…")

    בעבר הייתי קורא את לוי באדיקות, ואולם בשנים האחרונות ירדה קרנו בעיני, משום פרשיות מספר בהם העביר דיווח לא מדוייק במקרה הטוב ושקרי במקרה הרע (ראו המקרה המזעזע של הפלסטינאי שנמצא מת והוא קשור לחמור. לוי האשים את מג"ב ועד היום אין שום הוכחה או עדות שהם מעורבים). מדובר בחטא עיתונאי ממדרגה ראשונה ואולי ההיבריס של לוי מונע ממנו להתנצל או לחזור בו מפרסומים אלו.

    בנוסף לוי מעולם לא טורח ולו לאזכר את הצד הרצחני שיש בפלסטינאים. לדידו,העובדה שיכול להתבצע לינץ' במקום ציבורי ואין צדיק בסדום הפליסטינאית שיקום ויצעק לא ראויה לדיון. ברקורד שלו מספר אמירות בעיתיות שמהם סירב לחזור, למשל אמירתו שלא היה עוצר ומסייע למתנחל שנפגע בפיגוע טרור עדיין מהדהדת (ולא, אני לא מתנחל ומעולם לא הייתי) זוהי נקודה נוספת שמעמידה בספק את מניעיו המוסרנים אוניברסלים כביכול של לוי.

    אני מוקיר בד"כ את דעותיו האזרחיות וחשיבתו המדינית המקורית, אך יובל תיאר במדוייק את התחושות העולות לנוכח קריאה בכתבה לוית טיפוסית.

  14. תרשו לי להיות לרגע השמאלני המניאק.
    לי אישית כואב מאוד שמה שמניע את הצבא שלנו זה רגש נקמנות קטנוני שנובע מפגיעה באגו הצה"לי.

    תושבי שדרות חטפו הפגזות על ימין ועל שמאל, אבל צה"ל פלש לעזה רק אחרי שהחמאס ביצע פעולה נגד מטרה צבאית שהזיקה מאוד לתדמית של צה"ל. גם בגבול הצפוני לכולם ברור שבסופו של דבר יצטרכו להכנס למו"מ על החזרת החטופים ושישראל תצטרך לשחרר אסירים לבנוניים במסגרתו, אבל צה"ל העדיף לשקם את "כח ההרתעה" שלו ולהפוך 700,000 לבנוניים לפליטים.

    בשני המקרים, הצבא העדיף להפציץ אוכלוסיה אזרחית במקום לבדוק את המחדלים האמיתיים בפרשות האלה (איך קורה שחוליית מחבלים חופרת מנהרה מתחת לבסיס צבאי בלי שאף אחד ירגיש, למה למרות פניות של חיילי מילואים איזור החטיפה בצפון לא היה תחת מעקב של מצלמות).

    נכון שארגוני הטרור משתמשים באזרחים בתור מגן חי, אבל זה לא שונה מחברי המחתרות היהודיות שהתחבאו בבתים אזרחיים כדי לברוח מהבריטים.

    צה"ל נכשל בדיוק במה שאמור להפריד אותו מעוד ארגון טרור – ביכולת להילחם באנשים שיש להם נשק בלי לתת ענישה קולקטיבית לאזרחים.

  15. שוב ושוב בימים האחרונים אנו מקבלים הוכחות לכך שהעומדים בראש צבא ההגנה מונעים בתקיפותיהם\תקיפותינו פחות ופחות מרציונל ויותר ויותר מתחושות כנקמה וכעס.
    במובן זה, חיים אברהם שימש בצורה צינית כמעיין עלה תאנה לרגשות השוצפים בקרב מנהיגותנו הצבאית והמדינית. באמצעות אברהם היה ליגטימי כביכול להביע את אותן תחושות של נקמה וכעס.
    לחשוב שהמציאות שלנו מיוצרת ע"י תחושות אינפנטיליות\רגשיות של מספר אנשים חמומים זה לא פחות ממרתיח.אולי היה כדאי שאותה צמרת צבאית ופוליטית תקבל מנות גדולות יותר של היגיון ותפעל פחות מתוך אותו רגש (רגש מובן, אך שאינו מסייע בפתרון הסכסוכים המדיניים שלנו עם שלל שכנינו באשר הם).
    רגש הוא דבר חשוב, אבל לפעמים קול ההיגיון שימושי ויעיל יותר ויכול לאפשר את תחילת התהוותם של אפיקי רגשות טובים יותר.

  16. זה אמנם לא נושא הדיון, אבל מכיוון שהטענות הועלו, קשה לי לא להגיב עליהן. הטענה כאילו חטיפת החיילים היא תוצאה של כישלון שלנו, וכל מה שהיינו צריכים לעשות זה לדאוג שההתקפות החוזרות ונשנות של החיזבאללה לא יצליחו, היא פשוט תבוסתנית, ומקוממת. יושב לו אירגון, בונה לו אוטונומיה דה-פקטו על גבולנו, מתחמש עד השיניים בנשק מתוחכם שיש צבאות סדירים שאין להם אותו, בצירוף אידאולוגיה שלפיה ישראל לא צריכה להתקיים, פעם בכמה חודשים יורה מטח קטיושות ומרגמות על יישובים אזרחיים, וכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לחכות שהקטיושות יחלידו. אולי אתם מסכימים לחיות במצב הזה, אבל אני לא, אפילו שאני לא גר בצפון. ובאשר לחילופי השבויים, בתום הפעולה הנוכחית, יש מקום להניח שהוא יקבל הרבה פחות ממה שהיה מקבל אם היינו נכנסים למו"מ מיד לאחר החטיפה.

  17. הקטע שתיאר לוי עם הפגז עם הכתובת היה מוכר לי מאיזה שהוא מקום. לא זכרתי באיזה סרט ראיתי סצינה דומה. אם אינני טועה, זה בסרט Why We Fight שראיתי לפני מספר חודשים, כשהייתי בארה"ב. שם יש סיפור על אב שכול מה-11.9, שמחפש מוצא לאבלו וזעמו הרבים, ובמלחמת עירק (נדמה לי) מחפש יחידה אמריקנית שתסכים לכתוב על פגז הקדשה לבנו המנוח. לאחר שהוא סו"ס מוצא יחידה כזאת והמעשה נעשה, מביאים לידיעתו את התוצאות הרות האסון של פגיעת הפגז הזה, כמו פגזים רבים אחרים, באוכלוסייה אזרחית תמימה. קשה לחזות בצערו ובתסכולו. כשקראתי את התיאור של לוי, שבו התוודעתי לראשונה למקרה המתואר, הזדעזעתי, אבל באמת בעיקר בגלל העובדה שצה"ל התיר את זה. רגשות של אב שכול הם עניין אחד, פעולה של צבא סדיר במדינה דמוקרטית היא עניין אחר. לוי אולי היה צריך להדגיש שביקורתו מופנית לצה"ל ולא לאב השכול (בהנחה שכך הוא).
    לגבי גדעון לוי: אני מפרידה בין הטורים שלו במוסף, לבין הפובליציסטיקה שלו בימי ראשון בחלק המאמרים. טורי המוסף ממלאים בעיני תפקיד חשוב מאד של הבאת הצד האחר, ובעיקר הצבת מראה מול פנינו המכוערות ככובשים. אם כי אני מסכימה שהאימפקט של הטורים האלו הולך ויורד עם הזמן. לעומת זאת, הפובליציסטיקה שלו נשפטת ככל פובליציסטיקה אחרת, וכאן פעמים רבות יש לי ביקורת גם על הטיעונים וגם על הרמה, ואפילו על חוסר יושרה. במקרים אחרים אני מסכימה מאד.
    אני חושבת שאי-אפשר בכלל להשוות בינו לבין עמירה הס מבחינת הרמה, היושר והיושרה של המאמרים. הס רואה תמונה הרבה יותר מורכבת, ולא מהססת למתוח ביקורת על הצד הפלסטיני, מה שלוי מעולם לא עושה.
    מה שכן, בשבועיים האחרונים לוי מקדיש את טוריו במוסף לפגיעות בעורף הישראלי, מעשה חכם מבחינתו ומבחינת עורכיו, וגם חוסך להם מתורגמן.

  18. צחי. מה השגנו בפעולה הזו? באמת. מה השגנו?

    הרתעה? – לא.

    השג מדיני? – בהתחלה היה נראה שכן. היום כבר ברור ש"אולי" – ומתחיל להיות לי הרושם שאיראן מנצלת את המצב הזה להגדלת ההשפעה שלה על סוריה ולבנון – תהליך רע מאוד. בנוסף מעט הקולות השפויים בלבנון נדמו. לגבי מה שקורה ויקרה עם אוכלוסיה מוסלמית במדינות אירופה – עדיף לא לדבר.

    לי עושה רושם שאנחנו נכנסים יותר ויותר עמוק כדי:

    1 "להראות להם" ו..
    2 שהחיזבאללה לא יוכל להכריז על ניצחון כשנצא משם.
    3 להכניס כוחות או"ם לדרום לבנון.

    שני הסיבות1 ו2 הללו לא עובדים. (להראות להם לא משיג כלום חוץ מעוד שנאה של הלבנונים והחיזבאללה לעולם לא יודה בהפסד). 3 – יכול לקרות עכשיו. אנחנו כבר בנקודה שברור שזה יקרה.

  19. סליחה על הטעות, עמירה הס אכן דוברת ערבית. ולמרות שלא עליה נסוב הדיון, איני מוצא הבדל תהומי בין הפרשנות הכללית שלה לפרשנות הכללית של גדעון לוי. לא למותר לציין כי גם עמירה הס לא ניחנה באמות יושרה עיתונאית מבריקות. זכורה לי היטב הכיצד לא פעם יצרה שנאת חינם כאשר זייפה בבוטות כמויות של עצי זית שנעקרו כביכול על-ידי מתנחלים. למעשה, בין כתבות לכתבות (עם הזמן) היא אף הגדילה את המספרים.

    אגב, בזמן האחרון יש לי תחושה חזקה שרוב *מאמרי המערכת* נכתבו על-ידי עמירה הס. סגנון הכתיבה דומה, וגם הופיעו פחות ופחות מאמרים תחת שמה.

  20. העובדה הפשוטה היא, שללא המבצע הזה, אף אחד לא היה מעלה על דעתו לפרק את חיזבאללה מנשקו ו/או להרחיק אותו מהגבול, ולא להכניס כוח בינלאומי עם מנדט אכיפה כדי לדאוג שהוא לא יחזור. עם זאת, הניסיון מראה שכוחות או"ם לא נוטים לסכן את עצמם למען מדינות אחרות, ולכן עלינו לדאוג שהמצב ההתחלתי יהיה כזה שהשטח יהיה נקי מחיזבאללה ככל האפשר.

    לגבי הרתעה, נצטרך לראות כשכל זה יסתיים ונגיע למצב יציב.

  21. לדעתי החלק הראשון של הפוסט שלך מסביר נכון את הבעייתיות בטורים של גדעון לוי (הוא מספר כל שבוע מחדש בדיוק את אותו סיפור, ככה שאפילו מי שלא מאס בלוי הפובליציסט, פשוט משתעמם, ויעדיף, כמה מפתיע, לקרוא סיפור שהוא עוד לא קרא), אבל אני בספק גדול אם ההסבר לכך הוא ש"חלק גדול מספקטרום הרגשות האנושיים זר לו".

    הוא הרי כן מוצא הצדקות לפחות לחלק מספקטרום הרגשות הזה כשהוא מבוטא ע"י הצד הפלסטיני. ההסבר היותר הגיוני (לדעתי) הוא שלוי, לפחות בתפקיד אותו הואו ממלא בעיתונות הישראלית, הוא סוג של "פרקליט". תן לו סיטואציה נתונה, והוא ינסה להוציא ממנה את המיטב בעבור הלקוח שלו.

    באופן טבעי, יש בעיתונות בישראל, הרבה יותר פרקליטים כאלה לצד הישראלי, שמבחינתם ישראל וההנהגה שלה אף פעם לא אשמים, והם משעממים פחות או יותר כמו לוי (רק שלהם אין גימיק). אני לא חושב שלגדעון לוי יש איזה תפקיד חשוב במיוחד בעיתונות הישראלית, וזה, בניגוד נניח לעמירה הס, שגם אם אפשר להתווכח על התוצרים הסופיים שלה, כן עושה משהו יחודי ובעל ערך עיתונאי.

  22. יובל זה יפה, ש"בניגוד" לגדעון לוי, שום רגש אנושי אינו זר לך, אבל האם אתה מרשה גם להורים שכולים הפלסטינים להרגיש את הרגשות הללו, האם גם לוחמים/מחבלים מקבלים אצלך את הפטור הזה כמו שאתה נותן לצה"ל בתגובה לר"ש ? ומה קורה למושג המגונה של חוסר הכוונה של ישראל ? האם אתה יודע מה כוונותיו של הורה שקול, או של חייל המזדהה עם כאבו, שיורה פגז ?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: