יוסף הדר

קשה להאמין שרבים מקוראי הגלוב יודעים מיהו יוסף הדר אבל “הארץ” מדווח שהוא מת בגיל 80. גם אני לא הייתי יודע מיהו יוסף הדר אלמלא הוא היה המורה שלי בבית ספר יסודי, בית ספר בורוכוב בשכונות בורוכוב בגבעתיים.

אלו היו שנות ה-70′ ומערכת החינוך הממלכתית עדיין השקיעה בכל מיני שיעורים מוזרים כמו חקלאות (בגבעתיים, כן?) ושיעורי מוזיקה. אני חושב שהיינו המחזור האחרון שיוסף הדר לימד בו לפני שהסבירו לו שמקצועות כמו “ציונות” חשובים יותר. הוא לימד את כיתות ד’ ו-ה’, מגיע לכיתה עם גיטרה חבוטה וחליל שהיה מודבק בנייר דבק. על שניהם ראו שהם עברו קילומטרז’ ארוך ארוך.

בראשית השנה הוא חייב את כל התלמידים לקנות מין פנקס ארוך כזה ולעטוף אותו יפה. היינו כותבים בו את כל המילים של כל השירים שהוא לימד. עד היום תקוע הפנקס הזה איפשהו באיזשהי מגירה. זה לא מסוג הדברים שזורקים. הוא לא היה מורה נחמד במיוחד וזכור לי שנתן לי ציון די בינוני בשירה (אני? תן לי צ’אנס, אני שר מהלההב!). ועדיין זו היתה חוויה יוצאת דופן. “שיעור מוזיקה” פעם בשבוע בבית ספר יסודי רגיל לגמרי בו היינו שרים (ובעיקר מזייפים) שירי ארץ ישראל.

אז איזה שיר אני זוכר במיוחד שהוא לימד אותנו? את “הו מרגנית” ואת “שיר החירות” שהיה המנון בית הספר. כן, לבית הספר היה המנון. קצת סובייטי בראייה לאחור, ועדיין מעלה חיוך במחשבה על זמנים קצת אחרים.

שיר החירות
מילים: יצחק שנהר
לחן: דניאל סמבורסקי

פנינו אל השמש העולה,
דרכנו שוב פונה מזרחה,
אנו צופים לקראת שעה גדולה,
זקוף הראש, נפשנו עוד לא שחה,
(אנו צופים לקראת שעה גדולה,)
זקוף הראש, נפשנו עוד לא שחה

חוצבים אנו גורל ביד רמה,
נושאים בלב תקווה יוקדת.
אנו זוכרים כי יש לנו אומה,
אנו יודעים כי יש לנו מולדת.
(אנו זוכרים כי יש לנו אומה,)
אנו יודעים כי יש לנו מולדת.

הולכים אנו לקץ של הנכר,
חלום חרות יחדיו נגשימה.
אנו דוגלים בעוז בשם מחר,
וטור אל טור נלך תמיד קדימה!
(אנו דוגלים בעוז בשם מחר,)
וטור אל טור נלך תמיד קדימה.

חלום חרות, יחדיו נגשימה.
כן.

33 מחשבות על “יוסף הדר

  1. בשיעורי החקלאות למדתי בשנית:
    צנוניות גנובות ימתקו (וגם גזרים)

    הפעם הראשונה היתה בספר “פורץ המחסומים” מסדרת הנועזים (שרה גיבורת ניל”י) על זרובבל הורוביץ – השאהיד העברי הראשון.

    אצלו זה היה אבטיחים גנובים ימתקו. עד שגילו שמדובר באבטיחי מספוא (לבהמות)

  2. אתה יודע מה עצוב עוד יותר (טוב נו לא עצוב עוד יותר) שגם אני למדתי חקלאות (וזה היה כבר אחרי ששינינו קידומת ל2000)

  3. בביה”ס היסודי של אחי עדיין מלמדים חקלאות. פעמיים בשבוע. בי”הס נמצא בצפון האליטיסטי* של ת”א, והמורה הוא ערבי.

    סתם כמה עובדות בשביל הפרוטוקול ובשביל שר ההיסטוריה.

    * יש מי שיאמרו

  4. אצלי בתיכון יש מגמת מדעי החיים והחקלאות (כמו ביולוגיה, רק לא ממש). את הביוטופ עושים בחממה, תוך אכילת כמויות מסחריות של התותים שגידלנו בעצמנו.

  5. ד”א, תמיד כולם אמרו שהגו’קים ישרדו את השואה האטומית- שטויות. אתמול תפסתי ג’וק והחלטתי לנסות את התרסיס נגד חרקים שיש לנו, לא משו של סנו או יעקובי, סתם אחד של חברת לא ידועה, בהתחלה הוא רץ במעגלים, אז ניסה לעוף, נחת על הגב[הוא הצליח לעלות אולי 5 מ”מ] והתחיל לפרפר. אז ריססתי עליו עוד תרסיס בנדיבות, וזרקתי גפרור. הוא נשרף. תאמינו לי, הוא לא ישרוד שואה אטומית. פחח שואה אטומית, הפחד הגדול ביותר שלו זה כפכף.

    ד”א 2.0:
    קראתי בקפטן אינטרנט של סופשבוע בדה מארקר על תוכנה שנקראת DFX. הייתי קטן מאונה, מיליוני פעמים נתקלתי בכל מיני תוכנות שאמורות לשפר את הסאונד של המחשב פי 10. הצליחו להפתיע אותי. בגדול! התוכנה הזאת פשוט גאונית! שמעתי שירים ב IRIVER, ב IPOD, במכשירי קריאייטיב וגם במכשירי מדבקה. אפחד מהנ”ל לא הצליח להגיע לרמה של האיכות של ה DFX[שהוא כמו פלאגין לווינאמפ, אולי הוא פלאגין, אני לא סגור על זה], השירים פשוט נשמעים אחרת[לטובה]. ענק.

  6. יוסף הדר היה מורה מטיל אימה, בעיקר בגלל תנוכי אוזניו העצומים שהתנפנפו כשניצח על המקהלה.

  7. זה אתה כתבת “מערכת החינוך הממלכתית עדיין השקיעה בשעורים מוזרים כמו חקלאות ושיעורי מוזיקה.” והדגשת את עניין הגבעתיים.

  8. בואי נאמר שללמד באמצעי העיר בערוגת 10 מטר כיצד שותלים צנון זה די מוזר ומשעשע. אבל זה לא אומר שאני נגד. להפך. אני בעד דברים מוזרים. וסודיים.

  9. המממ בבית הספר היסודי למדתי חקלאות וגם הייתה לנו חווה בבית הספר (מכל הבתי ספר בעיר היו נוסעים אל הבית ספר שלנו לשיעורי חקלאות, ורק אנחנו נדגפקנו בלי אוטובוסים וכאלה 😛 )

    בתיכון שלי יש גם משק, כי זה היה פעם בית ספר חקלאי, אבל וכל תלמידי כיתות י’ חוץ מתלמידי מגמת אלקטרוניקה וספורט (אני באלקטרוניקה) חייבים ללמוד חקלאות ורוב התלמידים גם מרחיבים חקלאות כי זה 5 היחידות הכי קלות בעולם (השנה חצי שכבה עשתה חקלאות 5 יחידות, כלומר בטן גב 8 שעות בשבוע בזמן שהמורים מנקשים עשבים, וכולם בלי יוצא מן הכלל קיבלו 100)

  10. אני גדלתי במערכת בתי החינוך בכפר סבא (בכפר סבא אין בתי ספר, יש בתי חינוך יסודיים, בתי חינוך חטיבות ביניים ובתי חינוך תיכוניים) לימדו אותנו שם שאדמה גואלים במגל וחרמש ולכן ביסודי היו לנו שיעורי חקלאות, מוזיקה ומקהלה (שירי א”י ומוסיקה קלאסית כמובן), מלאכת יד ונגרות, שיעורי ריתמיקה, בהם למדנו ריקודי עם ושיעורי מולדת, בהם למדנו עוד קצת שירי חלוצים וגאולה. בחטיבה כבר התיאשו מעניין החקלאות ובתיכון גם מכל שאר סיפור עבודת הכפיים, אבל על שירי א”י וריקודי עם לא ויתרו לנו ובערך פעם בחודש מי שהיה עובר ברחוב התיכונים היה זוכה לחזות במראה המשעשע של עשרות תיכוניסטים אומללים וכמה מורים חדורי מוטיבציה מקפצים כעיזות פזיזות לצלילי ושוב איתכם או לחילופין עשרות תיכוניסטים ממלמלים ביאוש שירי אהבה לצפון כשהמנהל מולם בגיטרה מובילה.

    אכן חוויה אנתרופולוגית.

  11. כבר כמה שעות אני מתלבטת אם לספר לכם ועכשיו החלטתי שכן: כשראיתי את הכותרת הייתי בטוחה שהיו”ר זומם עוד תחרות העדערים מפלצתית.

  12. כבר בגיל צעיר אהבתי את הציטוט הזה מאצ”ג :”כי באת גם חופרים וקוברים את המת”. לא ההשפעה העמוקה של אצ”ג הלכתי לשחק במחשב במקום שיעורי חקלאות בשמש (בדימונה, כן?).

  13. אחח הזיכרונות מבורוכוב, בהחלט זרקת אותי.
    לי זכור במיוחד שיר טפשי אחר שנלמד שכן הלחן היה י.הדר, ושיר שהיה כך היה, וכך הועתק לפינקס השירים העטוף בקפידה:

    ראשי הוא חרמון
    ויש לי כיפה
    כיפה לבנה
    ליבי הוא כינרת
    הו מה יפה
    זורם בה דמי כפלג

    את הירדן אני מניח
    כתפילין על זרועותי
    וירושלים עיר משיח
    כטוטפת בין עיני

    פ.ח.
    לה לה לה לה לה
    לה לה לה לה לה
    לה לה לה לה לה לה לה

  14. MrM גם בזמן אמת היו בחוויה הזו הרבה צדדים משעשעים ובדיעבד היה בה גם הרבה יותר מזה. בלי קשר למידת ההנאה או הסבל של התלמידים, אני חושבת שיש בזה מגוון יתרונות חינוכיים. אבל אני חושבת שלמען בריאות הציבור עדיף שלא אפתח דיון נוסף בנושא החינוך בישראל לאן.

  15. לא, תפתחי, תפתחי! עברו כבר 12 שעות! צריכים את המנה שלנו… אנחנו בקריז… אל תאכזבי אותנו עכשיו בלונדית…

  16. אחחח שיר החירות..
    הזכרת לי את המפקדים מול הבמה בימי ראשון (או שזה היה שישי?) בבוקר.

    גם אני למדתי בבורוכוב (אמנם רק בכיתות א’-ג’, אבל זה הספיק).
    אני יכול להודיע לך שלפני 12 שנה שיעורי חקלאוות כבר לא היו שם, אבל שיעורי מוזיקה היו גם היו. אמנם לא עם יוסף הדר, אבל היו.
    היה גם שיעור ריקודי עם עם יענק’לה.

  17. הומאג למורה למוזיקה
    אח יובל, איך העלית לי את הזכרונות ילדות

    למדתי בבית הספר הגבעה בבני ברק ויוסף הדר היה גם כן המורה למוזיקה שלנו. אני זוכר שרציתי להצטרף למקהלה והוא אמר שיש לי חוש קצב טוב אבל אני מזייף. אני? מזייף? רק אורגזמות!

    אכן יוסף הדר גם כן הכריח אותנו להשתמש בפנקס המהולל, ואני זוכר בעיקר את הארטיקולציה האמתנית שלו בקול החזק שלו – פ-ננ-וו אל הש-מש העו-להה

    שיעורי החקלאות – למורה שלי קראו אייזן (איזה שם אדיר לא?) – אח איזה מורה, אני לא אשכח איך פעם אחת הוא זרק כיסא על התלמיד הכי מופרע בבית הספר שבמקרה למד בכיתה שלי. וחקלאות זה לא רע, זה היה נהדר לגדל פרחים ולהרגיש קצת קשר לעבודה ולאדמה (מילה גסה בימינו אנו). ובקשר לכיסא שהתעופף לכיוון התלמיד – לא לדאוג אחרי שהכסא החטיא התלמיד קיבל כאפה עדינה ונלקח בעזרת תנוך האוזן שלו אל חדר המנהל.

    בכלל, כל הנושא של ילדים ובית ספר די מדכא – בעיקר בגלל העובדה שכאבא אתה רק יכול לחלום על הריספקט שהיה לנו למורים ולמנהל בית הספר. אני זוכר שכשמנהל בית הספר היה עובר במסדרון היינו משתדלים לעשות קולות של שטיח…שלא חס וחלילה נרעיש. ריספקט? היום? איפה ריספקט ואיפה הגרוש בחור???

    אני בכלל חושב שאי אפשר “ללמד” ציונות – כמו שאי אפשר “ללמד” אהבה – ואני חושב שהדור שלנו, למרות הרבה דברים , היה יותר ציוני מציני. אולי בגלל שהמדינה היתה בשביל התושבים ולא נגדם באותה תקופה של שנות השבעים ולפני הקרע שהחל בשנות השמונים?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: