אלי הכהן, מיסד מכון נטויז'ן לחקר האינטרנט, החליט כנראה שאפשר להפסיק לחקור, ולהתחיל לחתוך. על הגיליוטינה – הטוקבקים.
"תרומה גדולה לשיח הציבורי אין כאן. ההיפך הוא הנכון. הטוקבק תורם תרומה עצומה לזילות הרשת. פשוטו כמשמעו"
הכהן מתייחס בדבריו למאמרו של עו"ד יורם ליכטנשטיין, שכתב בזכות האנונימיות של הטוקבקיסטים. הוא כותב, "כמי שחי את הרשת משנת 1994, אני אומר לך בקול רם וגדול- תבורך האנונימיות. אין ספק שיש בה כדי לתרום לעיתים תרומה מכרעת לשיח הציבורי", אבל, והנה האבל הגדול, "אותך כינו אידיוט, אני כוניתי פשיסט, ושנינו זכינו לעוד אי אלו אמירות "ראויות"….שפורסמו באמצעי תקשורת אינטרנטיים מסודרים וממוסדים, כהגדרתך. האם לכך אתה קורא "ראוי"?"
למה אתם קוראים לזה צנזורה? הוא בכלל נגד.
"חופש הדיבור וחרות המחשבה הן מאושיות קיומה של דמוקרטיה בכלל והדמוקרטיה האינטרנטית בכלל"
אבל יש הסתייגות.
"עם זאת, חופש ביטוי אינו בהכרח חופש שיסוי. צא ולמד מר ליכטנשטיין, אילו אתרי שיטנה, אנטישמיות, גזענות, הכחשת שואה וכיו"ב פועלים משרתי אינטרנט אמריקניים בחסות התיקון הראשון לחוקה. מדהים עד כמה ניתן למתוח פרשנות של חופש ביטוי. שיטנה והסתה אנטי יהודית, אנטי אפרו-אמריקנית, אנטי הומו-לסבית ועוד ועוד. הרי מוסכם עלינו, אני מניח, שלשם לא נרצה להגיע, לא כן?"
לשם לא נרצה להגיע, לכן צריך לשים לב שאנחנו לא שם, שאנחנו לא בכיוון, שבטעות לא נגיע לשם. הרי מי שקורא לי אידיוט, מחר יכול לשרוף ספרים, ומחרתיים – נו, אתם יודעים. לכן חשוב להזהר. למה אתם אומרים "לצנזר", הוא בכלל מתנגד לכך.
"לא ייתכן שהקלות הנפלאה והמדהימה של הטכנולוגיה, תיהפך בלתי נסבלת עד זילות, הכפשה, חוסר כבוד מינימלי ועוד דריסות רגל המנוגדות לכל סדר ציבורי"
ומה יהיה עם האינטרנט הזו בלי קצת סדר וכבוד, בלי קצת עריכה של טוקבקים מחוצפים, בלי מחיקה הכרחית של הערות לא ראויות, בלי מישהו שישמור על הפה המלוכלך של המגיבים? עוד תהיה פה אנרכיה! ומי בדיוק יחליט מה ראוי ומה לא, מה מכובד ומה משמיץ, מה מתקבל ומה נמחק – הכהן הגדול? אפשר להמשיך הלאה – גם טוקבקים עם שגיאות וטעויות יימחקו, גם כאלה שלא מכילים דעה ברורה ומנומקת, וגם כאלה שסתם לא מצאו חן בעיני הזה-שלא-נקרא-לו-צנזור?
נראה שהכותב הנכבד מצפה שהאינטרנט תהיה מיושבת, מכובדת, רצינית ומעונבת – שכל מגיב יבחן היטב את תגובתו כאילו היתה מעוטרת בשמו האמיתי ומוגשת לאקדמיה כתיזה. מדובר בפנטזיה לא ברורה, בשאיפה לא מובנת, לקחת את החופש שבבסיסה של האינטרנט ולעקר אותו, לכלוא אותו, לביית אותו. אמנם יש טוקבקים שאני קוראת ומתביישת בשם כותבם, אבל אני חוששת שטקסטים המעוטרים בתגובות מתלקקות היו מגעילים אותי לא פחות. כפי שאנשים נפגשים ויכולים לומר "קראת את המאמר של X? הוא אידיוט גדול", ואיש לא יבוא וישטוף להם את הפה בסבון, כך גם כאן – יש אנשים רהוטים ויש גסי רוח ומתלהמים, ועם תוסף קטן לדפדפן, אפשר לקרוא את הטקסט בלי להתקל כלל בתגובות.
הכהן עושה שני דברים: גם קורא וגם מתעצבן שקרא, גם לא מסוגל לסבול את הטוקבקיסטים, וגם לא יכול להתעלם מהם. הפתרון שלו פשוט – לחנך את כולם דרך המקל, למחוק מה שלא צריך להופיע. אני סבורה שהשיח המקוון הוא בהחלט ייחודי, ומי שאינו מסוגל לסבול את האדים, יואיל נא להטריח את ישבנו מחוץ למטבח.
כתיבת תגובה