סיפורי זן

באחד מימי הקיץ, נפנף מורה הזן פאו-שיה (Pao-ch’ih) במניפה, כשנזיר שעבר בסביבה שאל אותו: “טבעה של הרוח לא משתנה וקיים לנצח. מדוע אם כך אתה משתמש במניפה שלך, אדוני”?

מורה הזן ענה: “למרות שאתה יודע שטבע הרוח לא משתנה, אינך יודע מדוע הוא קיים  לנצח”.

שאל הנזיר, “מדוע, אם כן, קיימת הרוח לנצח”?

המורה רק המשיך לנפנף במניפה, והנזיר קד לו.

הארה באמצעות התנסות אמיתית והדרך החיונית של העברה נכונה, הן כאלו. אלו השוללים את הצורך בנפנוף במניפה בגלל שטבע הרוח לא משתנה ומשום שניתן לחוש ברוח מבלי להשתמש במניפה, אינם מבינים לא את הנוכחות הנצחית של הרוח ולא את טבעה. משום שטבע הרוח נוכח לנצח, הופכת הרוח של הבודהיזם את הארץ לזהב ומבשילה את הנהרות כך שיהיו חמאה וחלב.

(מתוך ירח באגל טל, טקסט מופרך במיוחד מתוך “הדרך הישירה לאני האמיתי ולתפקוד מלא בחיי יומיום, תרגומים מכתבי מורי הזן דוגן זנג’י, קיזאן זנג’י ופרופ’ מסונגה רייהו”)

אני לא רוצה להכריז על תחרות (מכיוון שאף אחד לא יכול עליי בסיפורי זן מופרכים) ובכל זאת אם מישהו רוצה להתנסות בכתיבת סיפור זן הוא מוזמן. עד מהירה תגלו עד כמה זה משחרר. למעשה זה יבשיל לכם את הנהר כך שיהיה חמאה וחלב (דבר מציק בפני עצמו אבל אין מה לעשות).

29 מחשבות על “סיפורי זן

  1. באמת טקסט מופרך והזוי לחלוטין. הרי ברור שטבע הרוח כן משתנה, בהתאם לאנרגיית העצמי של האני האמיתי ולפי החיוניות הממשית של הרוחניות המשתקפת במים. והנהרות מבשילים כך שיהיו חמאה וחלב, האדמה הופכת עצמה לאבקת קקאו, הירח כמוהו כשתי ביצים, וההרים הופכים לקמח תופח. והיקום נהיה עוגת שוקולד.
    מממ… נהייתי רעב…

  2. באחד מימי חום יולי אוגוסט, פגשה תמר את מאסטר הזן, יובל, כשהוא אוחז בשלט של המזגן ומקלל חרישית. פנתה אליו ושאלה:
    “יו”ר נבון, מדוע אתה אומר כוסוחתק, ומטיח את שלט המזגן בקיר?”
    שתק היו”ר לרגע והשיב:
    “השלט הוא הנצח. הוא למעלה ולמטה, הוא שחור ולבן, הוא הכל ולא כלום, במיוחד אם שכחת לטעון את הסוללות, מטומטמת”
    ענתה לו תמר בשתיקתה. שתק לעומתה היו”ר.
    “ועתה, הביאי לי קרטיב לימון”, לחש, ולא הוסיף.

  3. באחד מימי החורף פגש צ’ו-ז’ו בזן מאסטר צ’י-מיקיזו וראה שהוא אוכל אבטיח.

    “מדוע אתה אוכל אבטיח באמצע החורף?”, שאל צ’ו-ז’ו

    צ’י-מיקיזו הרים את ראשו וענה “הגרעין הוא שחור, הבפנוכו הוא אדום, בחוץ הוא ירוק. הבט אל השמיים, הבט אל האדמה. הנצח הוא כמו הגרעין, התוכלת הוא כמו הפנוכו, הטוש הוא כמו הבחוץ”.

    צ’ו-ז’ו קד קידה, לקח אקדח ותקע לעצמו כדור בראש.

  4. בהולכו בשדה, פגש מו-סיף חתול ג’ינג’י.
    מיאו, אמר החתול.
    לקח מו-סיף את החתול, ליקק אותו, והניח לפניו צלוחית קוטג’.
    הצלוחית, אמר מו-סיף, היא כמו החיים – עגולה וחלקה, אך גם שבירה ומתפנצ’רת, כשהיא מלאה אנו ריקים, וכשאנו מתמלאים – היא מתרוקנת.
    קם החתול, ירק כדור פרווה והלך.

  5. באחד מימי האביב המסתוריים הילך לו צ’אן יואנג בשדה ירוק, בעל פרחים ירוקים ופרות ירוקות אף הן.
    הוא עלה על הכביש הירוק בדרך לביתו הירוק שכהוא מעשן לו סיגריה ירוקה בדרך אל ההארה כאשר לפתע פגש את מורה הזן אישי מוטו כשהוא לובש את סרבל הזן הכחול.

    “הי, איש כחול, מה אתה עושה פה?” שאל צ’אן יואנג בפליאה.

    “אני?” ענה מורה הזן הקשיש “אני מסיפור אחר.”

    באותו הרגע זכה צ’אן יואנג להארה.

  6. יום אחד הלך פי-צי בשדה וראה מולו דחליל.
    הדחליל התכופף, הרים מסטיק והחל ללעוס אותו.
    שאל אותו פי-צי “האם זה בריא לדחליל לאכול מסטיק?”
    ענה הדחליל “המסטיק הוא כמו החיים: מתוק מדי, דביק מדי ונדבק לך לנעל”.

    פי-צי קד קידה לדחליל, לקח אקדח וירה לעצמו כדור בראש.

    (המממ, אני חושב שיש מוטיב חוזר בסיפורים שלי)

  7. ביום קיץ אחד באנטארטיקה, עמד דוב הקוטב (שבא לחופשה, הוא גר בכלל בקוטב הצפוני), כאשר ראה פינגווין, בד”כ הוא לא מדבר עם זרים, אבל הוא יודע שגם פינגווינים חיים בקוטב הצפוני, ולכן הניח שהם שכנים.
    אמר לו לפינגווין: מדוע אתה מהלך על פני הקרח, כאשר אתה יכול לשבור אותו ולשחות במים?
    ענה לו הפינגווין: הקרח, מהווה בשלמותו את מהות קיומי, הלוא אני פינגווין, יצור של הקור וכך גם הוא, אם יעלם הקור, אעלם אני, וכך גם הקרח.
    וחוץ מזה”, הוסיף הפינגווין, “אנטרטיקה היא יבשת.”

  8. ביום הראשון ללימודים הלכה ילדה קטנה ותיק כבד על גבה לבית הספר.
    בדרך היא ראתה את זן מאסטר צ’ובאקה כשהוא רץ במקום.
    “מדוע אתה רץ במקום?” שאלה את צ’ואי.
    “אוווהווו ההוהוואווהוהו ואאאואווהוהוהו”, ענה צ’ואי.

  9. מעייף מדי. כשתהיה תחרות האייקו תקראו לי.
    (מאזינה מוותרת על הכתיבה בגלל שהרוח של האינטרנט אינה משתנה ואילו הרוח של הקציצות דורשת טיגון)

  10. ליל אביב קסום אחד גלש התלמיד המואר דני בנבכי מקדש החוכמה, מקום שבת המוארים, משכן כדורי האור וקורי האנרגיה, הוא הגלוב. ושם, בנבכי המקדש בפוסט הארה, פגש התלמיד בטוקבקיטס הנודע, הגראנדמאסטר המואר, שעוקד הרים וטוחנם זה אחר זה, חרמון. וישאלו התלמיד לגילו, ויען חרמון “המים זורמים לנצח, ההרים עומדים לעד, גלגל החמה לא יחדול מסיבובו כמו המואר שבא והולך גילגול אחר גילגול, אבל עוד שנתים אני הולך כבר לתיכון.”

  11. היקום מבעבע מתוך עצמו ויוצר בכל רגע ורגע דפוסי קיום הנובטים מתוך האין. שלל צבעים, קולות, ריחות ופעולות נמזגים עוד ועוד מתוך הריק המוחלט אל מציאות החיים המשתכללת. כמלאכים מרובי עיניים מרקדים החידושים הנבראים אחד מתוך אחיו, חדשים לבקרים, ומתוך נהר דינור עולים הם ושופעים שפע טוב, מרווה ומעורר. מתוך אינסוף ואינספור האפשרויות ברשת הוירטואלית של הקוסמוס הגלוי והבלתי-גלוי בחר מורה הזן יוב אל ד’ שוב להגג שבלונית, מכאנית וקלישאתית על מה שנבצר ממנו להבין כיוון שנושא אחר לכתוב עליו האין לא זימן לו. חבל.

  12. יום אחד הלכו על חוף הים אל-און-מזר-חי וחברו. הביט אל-און-מזר-חי בשמש אשר נגעה בקו הרקיע ואמר , “הסתכל בשמש , ראה כמה היא נהנית לזרוח”. “אתה לא שמש” , השיב לו חברו , “לכן אתה לא יכול במאת לדעת האם היא זורחת או שוקעת”. “אתה הוא לא אני” , השיב לו אל-און-מזר-חי , “אז איך אתה יודע שאני לא יכול לדעת האם השמש זורחת או אם לאו”.

  13. בליל ירח בהיר פגש תלמיד במאסטר זו-שה (Zho-Sha) כאשר הוא שרוי במדיטציה עמוקה.
    לאחר שעות, פקח את עיניו המאסטר ושאל –
    “אם החיפוש אינו הדרך, כי אם המטרה, מהי הדרך לחיפוש?”
    עזב אותו התלמיד, ועבר ליאהו.

  14. שאיפתו של גבריאל יולו, הידוע בשם יולו, הנה להישאר גבריאל יולו האחד והיחיד ולהשמיד את שאר גבריאל יולו הקיימים ב – 123 עולמות מקבילים. שאיפה זו סותרת את המקובל על משרד החקירות בו עובד יולו שמעוניין לשמור על הסדר עולמי. גב הינו גבריאל יולו היחיד שנותר פרט ליולו עצמו, המפריד בין יולו ושאיפתו להישאר ה”אחד” . הרצון של גב להציל את עצמו מוביל אותו למילכוד – אם ירצח גב את יולו, ישאר הוא גבריאל יולו ה”אחד” וייעצר ע”י משרד החקירות הרב עולמי על מנת שלא יישאר גבריאל יולו ה”אחד”.

  15. גם אני רוצה לנסות!

    גם לו דוד בבוקר לעבודה, שתה ואכל ארוחת בוקר, ואז לקח את המפתחות ונסע לעבודה. בעודו נוסע, הוא אומר “בוקר טוב” לכל החברים שהוא פוגש. עוצר דני את האוטו בחנייה של העבודה, ושומע: “הצילו! הצילו!” מישהו צועק לו אי שם.

    דוד המודאג שואל: “איפה אתה נמצא”? עונה לו האיש שזקוק לעזרה: “כאן! למטה”. דוד המובהל והמודאג לא מוצא את האיש, ומבקש ממנו “כוון אותי איפה אתה”.

    האיש שזקוק לעזרה: “הורד את הראש למטה, והתכופף. עלה למעלה, והוצא אותי מהמכנס”. דוד המבולבל לא מבין מי צעק לו לעזרה, ולא רואה אף אחד באזור. דוד נועל את האוטו, ומכניס את המפתח לכיס.

    בעודו מכניס את המפתח, הוא שומע: “איה! אתה מכאיב לי!”, דוד מנסה למצוא מאיפה הקול, ומוציא את הדברים מהכיס.

    צוחק לו דוד, ורואה שזזה בסה”כ הפאלפון המצלצל בצלצול של בנאדם. משנה את הצליל האהוב עליו בחזרה, ונכנס לעבודה.

    מוסר השכל: הרינגטונים הקוליים יכולים גרום להרבה צרות, הימנעו מהם.

    עזבו, עדיף שאני אנוח עם החום ואחזור אח”כ 🙂

  16. אני לא מבין כלום מהקטע הזה. זה נשמע לי כמו בדיחה.

    המניפה יוצרת משב רוח שלא היה שם קודם, ומטרתו לקרר את מחזיק המניפה.

    כך שהתשובה לשאלה ברורה.

  17. עכשיו אני חושב שאני כן מבין (למה אולי) הכוונה בשאלה:

    הנזיר לא התנסה בנפנוף המניפה, ולכן לא מבין את ההשפעה שיש על הנפנוף הזה על המנפנף. הוא מניח שהנפנוף מיותר כי הרוח קיימת תמיד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: