באחד מימי הקיץ, נפנף מורה הזן פאו-שיה (Pao-ch’ih) במניפה, כשנזיר שעבר בסביבה שאל אותו: "טבעה של הרוח לא משתנה וקיים לנצח. מדוע אם כך אתה משתמש במניפה שלך, אדוני"?
מורה הזן ענה: "למרות שאתה יודע שטבע הרוח לא משתנה, אינך יודע מדוע הוא קיים לנצח".
שאל הנזיר, "מדוע, אם כן, קיימת הרוח לנצח"?
המורה רק המשיך לנפנף במניפה, והנזיר קד לו.
הארה באמצעות התנסות אמיתית והדרך החיונית של העברה נכונה, הן כאלו. אלו השוללים את הצורך בנפנוף במניפה בגלל שטבע הרוח לא משתנה ומשום שניתן לחוש ברוח מבלי להשתמש במניפה, אינם מבינים לא את הנוכחות הנצחית של הרוח ולא את טבעה. משום שטבע הרוח נוכח לנצח, הופכת הרוח של הבודהיזם את הארץ לזהב ומבשילה את הנהרות כך שיהיו חמאה וחלב.
(מתוך ירח באגל טל, טקסט מופרך במיוחד מתוך "הדרך הישירה לאני האמיתי ולתפקוד מלא בחיי יומיום, תרגומים מכתבי מורי הזן דוגן זנג'י, קיזאן זנג'י ופרופ' מסונגה רייהו")
אני לא רוצה להכריז על תחרות (מכיוון שאף אחד לא יכול עליי בסיפורי זן מופרכים) ובכל זאת אם מישהו רוצה להתנסות בכתיבת סיפור זן הוא מוזמן. עד מהירה תגלו עד כמה זה משחרר. למעשה זה יבשיל לכם את הנהר כך שיהיה חמאה וחלב (דבר מציק בפני עצמו אבל אין מה לעשות).
כתיבת תגובה