אני מקיים סוג של יחסי חיבה-סלידה עם ולווט אנדרגראונד. מצד אחד אני רואה בעבודה שלה חלק חשוב בקיומה של תקשורת שמודעת לעצמה ומצד שני אני סולד מהאישיות הנוירוטית והכל כך מרוכזת בעצמה של דבורית. הדבר בא לידי ביטוי ביכולת הבלתי נדלית שלה לראות בהתנסות שלה כוולוט כאירוע מכונן בתולדות האומה, להכביר עליה במילים (ואכן, לעשות ממנה קריירה) ואז להתבכיין כאשר מישהו לא מתרשם מאוסף התובנות בגרוש שהיא אספה.
הטוקבקיסטים, לפחות בישראל – הטולרנטיות כלפיהם בשאר העולם מוגבלת – נהפכו לאימת האדם הכותב ברשת, וליתר דיוק – למפלצת האורבת בחשיכה לכל אדם שעומד בקצה אלומת האור של זרקור ציבורי כלשהו.
קדימה דבורית, תני לנו בקלישאות. "מפלצת האורבת בחשיכה", "קצה אלומת האור של זרקור ציבורי". עוד, בבקשה עוד.
המושג טוקבקיסטים לא מתייחס למטקבקי חמאה ודבש רכים, מתוקים וטובי לב, אלא לאותן נפשות יוקדות ותוססות האורבות מאחורי המקלדת, שרק מחכות לשעת הכושר המתאימה כדי לנעוץ את קלשוני הרעל שלהן בסביבה.
תודה! יש עוד?
הטוקבקיסטים הם אותם לוחמי גרילה שאין להם שום דבר להפסיד
אז מה היה לנו: דוברמנים, מפלצות האורבות בחשיכה, נפשות יוקדות ותוססות האורבות מאחורי המקלדת, קלשוני רעל, לוחמי גרילה (ובהמשך גם "עולם תחתון", "שני מתאגרפים בזירה מתגוששים", "מטילים עוד פצצת מצרר" ואפילו "גורילות בערפל". נשבע לכם!).
להמשיך? הרי אני רק בפסקה השניה. המצב במורד הטקסט רחוק מלהיות טוב יותר. מסיפורי מורשת קרב מרגשים ("גם כשחסיתי בצל האלמוניות כוולווט אנדרגראונד") ועד מסקנות מרעישות שמן הראוי שיכתבו בספר הספרים:
הרי מהו בלוגר ללא פידבקים, כלומר טוקבקים, והאם אין הטוקבקים חלק בלתי נפרד מגופו של הבלוג? התשובה היא כמובן שכן, וככל שירבו התגובות מה טוב.
you don't say.
האמת כואבת אבל לא יקרה לך כלום אם מישהו יגיד לך אותה בפנים: זהו טקסט קלוש, בלתי מוצלח, מלא בקלישאות מצועצעות כאילו מתוחכמות אבל בעצם מושכות זמן כדי להגיד את הברור מאליו. לזה אני קורא "טקסט בנאלי". במקום לבלוע את העלבון (הנורא, הו הכל כך נורא), את מציינת בפולניות טרחנית ועבשה ש"כרגיל, תמיד נעים לקרוא את דעתו של יובל דרור עליי" (ואם יהיה איזה טוקבקיסט שיטנף באותה הזדמנות את המבקר החצוף שהעז לטעון שטקסט של הגברת הראשונה של הבלוגיה הישראלית לא היה מוצלח – נו, אז זה מחיר שנאלץ לשלם).
את מתישה אותי, פשוט מתישה אותי עם הבכיינות שלך.
אידיוט.
אוי נו זה הוריד לי את הלינק.
צפריר – תפסיק לארוב לי בחשכה.
הו, הנה שני מתאגרפים מתגוששים!
אני בכלל מטקבק חמאה ודבש.
גררר… ווף ווף.
היא מצטיינת בזה. קראתי במגזין "עלמה" בלמה-נט, כתבה מעיקה ומשעממת על התנסויותה כרווקה בלי ילדים. מה שמתחשק לומר בסיום זה "היי, גברת, יש עוד כמה עשרות אלפים כמוך, ואף אחת מהן לא טורחת לחלוק עם מגזין שלם וקוראיו את תובנותיה על המצב. דברי עם מישהו שמעניין אותו. ותעשי את זה בקיצור, לא באירוך מעיק, פלצני וצדקני."
העיקר שלא גורילה בערפל.
האמת שלא זכרתי איזה קולות עושה גורילה, ואיזה אמצעי יש לה לראיית לילה.
צפריר, היא נושאת עימה זרקור ציבורי.
טוב נו, אין לה מה להפסיד, ללוחמת הגורילה.
בעצם היא יכולה להפסיד את הזרקור, ואז לא תראה כלום.
עוף תאופיק: איזה פוסט מתוכנן להלילה?
צפריר – אני ככה קרוב להטיל עליך פצצת מצרר. ככה קרוב.
אתה מתבלבל, זה התפקיד שלי.
איפה השארתי את ההוראות של המטול?
יש לי קלשון רעל. מי בא מכות?
טוב, אז אני לא הבנתי. מצטערת. לא הבנתי.
קראתי אותך, יובל, אומר וולווט.
אחר כך קראתי אותה אומרת יובל (והיא מרבה להגיד יובל לאחרונה, שמת לב?)
ואחר כך מצאתי ששוב אתה כאן, ושוב אתה אומר וולווט.
על מה ולמה יצא הקצף לא הבנתי…
אז קראתי פעמיים (שזה ממש ממש מוגזם בשעה הכי נעימה בשבוע…)
על מה היא מתבכיינת? היא מתבכיינת?
לי נראה שהיא, גג, אבל גג, מטקבקת לטוקבקיסטים, ובהנאה גדולה
(עזוב באנאלי. באנאלי זה אחלה כשבא לך לשים כאפה על מישהו.
אתה אומר "בנזונה"! מה, תתחיל עכשיו להמציא שמות גנאי חדשים??)
וכשהיא אמרה "יובל דרור" לי זה נשמע קצת כמו דאחקות …
….אז לא הבנתי כלום, נכון?
שקט נמסיס, הגלוב מסתכל על החדר המסודר שלו (ניצחתי את אמא בקרב ה"מי יכנע ראשון ויסדר את החדר שלי")
מרמ – אתה הוא הגלוב והגלוב הוא אתה?
יובל – אתה פשוט טוקבק מהלך D:
שבוע הבא בטוש – מתקפת הטרקבקים.
יו"ר, שאני אטפל בצפריר באמצעים העומדים לרשותי?
מייקי, אני אנסה להסביר.
ראשית אני חושב שחסר לך קצת רקע בסאגה שנקראת "ולווט אנדרגראונד". האישיות הזו דאגה במהלך חייה להגיב לכל חצי משפט שנכתב עליה בכל רבע מקומון בעפולה. כל אחד זכה להערה, מילה טובה, מכה על היד ועוד. ולווט חרדה למה שכותבים עליה כמו שוודי אלן חרד ביום טיול מחוץ לניו-יורק.
אבל זה לא העניין. העניין הוא שדבורית מתנהגת בצביעות. "צביעות", תשאלי? אכן כן.
את יודעת איזו מילה שרפה לי את הפיוז? "עליי" ("כרגיל, תמיד נעים לקרוא את דעתו של יובל דרור עליי"). עליי.
דבורית מתגאה בכך שהביקורת שלה היא ביקורת תקשורת נטו. היא מעירה על גודל הכותרת, בחירת המילים, זוית הצילום, סוג השאלות שנשאלו, בחירת המרואיין, מיקום הידיעה בעמוד ועוד. הכל נכתב בנימה עניינית כאילו היא אומרת "אני? אני בסך מעירה הערות מקצועיות". אבל כאשר מעירים על הטקסט *שלה* מיד זה הופך לאישי.
אני לא הבעתי את דעתי *על דבורית*. הבעתי את דעתי על *הטקסט של דבורית*. הטקסט של דבורית הוא בנאלי, כך כתבתי. אלא שדבורית לא מסוגלת להתמודד עם נימת ביקורת על טקסט שהיא כתבה ולכן הכל מיד יורד לרמה האישית: אני אמרתי את דעתי עליה.
כמו שהטקסט שלי עומד לביקורת, כמו שהטקסט של כל עיתונאי עומד לביקורת (יהיה זה ברדיו, בטלוויזיה, בעיתונות או באינטרנט) כך גם הטקסטים של דבורית עומדים לביקורת. העובדה שהיא שמה עצמה למבקרת תקשורת אך לא מסוגלת לקבל ביקורת בעצמה מעלה סימן שאלה גדול על עצם הלגיטימיות שלה להעביר ביקורת על אחרים.
הסגנון היעכנה-פולני שלה עם הרמיזות התפלות כאילו לא מבקרים את הטקסט שלה אלא *אותה* יוצא לי מכל החורים. זה נמוך, זה זול וזה נמאס לי.
יובל, אין לי מושג מה אתה רוצה. ההתייחסות שלי לדבריך היתה תמימה לחלוטין ואני מעריכה את דעתך.
לא היתה בכך שום הקנטה, מצטערת מאוד שחמתך בוערת, אבל אני חוששת שטעית לגמרי בהבנת דברי.
זכותך להוסיף לי עוד שפע של כינויי גנאי, אבל חבל, אתה פשוט טועה. מאוד טועה.
או.קיי. מבינה.
… ומקשה: אז עכשיו אנחנו מדברים על דבורית ה"אישיות", או על הטקסטים שלה?
וסליחה שאני מקשה, ואתה צודק לאללה שחסר לי רקע, ואולי דווקא בגלל שחסר לי רקע…
לא בטוחה כמה קל זה להפריד בין הטקסט לבין מי שכותב אותו.
אבל זה כבר עניין לדיון נפרד, אני מניחה.
כאן אנחנו דנים בגברת עצמה.
לי, אישית, נראה לגיטימי שלעולם יתקיים איזה עימות של יחסי אהבה-שנאה בין הכותב למבקריו.
בפוסט הזה http://themarkerblogs.com/velvet/?p=52 היא אומרת:
הכתיבה הבלוגית נותנת תחושת שחרור שאין שנייה לה, אפס הזמן שבין הכתיבה לפרסום דברייך ממכר, וכמוהו גם כמו הדו שיח עם הקוראים, שמבחינתי מתגמל במיוחד, כן, על הטוב ועל הרע שבו, ולמרות האלימות שהוא מכיל לפעמים. ואם זה לא מספיק לשכנע, הרי שהכתיבה בבלוג חושפת אותך לקהלים חדשים שלא תמיד קוראים את האכסניה שמשלמת לך, ומה צריך כותב אם לא קוראים?
ואתה יודע מה, אני מאמינה לה, גם ואפילו שזה רק חלק מהאמת.
אני מאמינה (מנסיון אישי שלי) שיש סוג של נרקיסיזם בכל מעשה או מקצוע שיש בו חשיפה, או פרפורמנס. איכשהו זה תמיד מהול ברצון לקבל איזה חיבוק-חיזוק מהקהל הקורא או הצופה. תופעת הלוואי היא כמובן הביקורת, שגם אותה צריך ללמוד לבלוע. לא תמיד זה מצליח.
אז היא חורקת, אתה אומר. וזה מביא לך את הג'ננה ומעמיד לך את השערות.
ואני אומרת שזה משעשע… למה? כי זה אנושי.
בגלל שאני לא מבינה shit בקורותיה של הפרסונה, ההתבטאות שלה כלפייך נראתה לי קצת כמו… פלירטוט. אתה בטח נקרע מצחוק. אבל ככה זה נראה לי…
אולי, בסופו של דבר, זה הרבה יותר שקוף ממה שנדמה לך, והרבה פחות נושך…
אופס…
ועכשיו, מסתבר, אני נכנסת בין שניכם.
אז, שניה, שנייה, תנו לי רק לזוז טיפה הצידה…
בררררר…. 🙂
מייקי, לא רצינו לגלות לך, אבל יובל כועס כי דבורית מתחתנת עם מוסיף…
פה קבור הכלב!
וולוט היא דבורית היא ע' היא מוסיפה? התבלבלתי לחלוטין
כן, אבל מכיוון שהיא לובשת את המכנסיים בבית הוא משנה את שמו למוסיף שרגל 🙂
עדיין משתמשים במילה "תוסס"?
say it ain't so
היא משעממת ונטולת הומור.
בהתחלה אהבתי את האצבעות, אבל כשזה הפך להנהלת חשבונות
של הגהה והתקטננות, זה התחיל לשעמם. האנונימיות הוסיפה הילה
של מיסתוריןן מסקרן, אבל ברגע שהיא נחשפה כל האוויר יצא
ובבלוגיה של הטוש מרגיש לי פחות נעים מאשר בישרבלוג
היה לי משהו לומר, אבל נפלה עלי פצצת מצרר שכתוב עליה "מוסטיגמן".
תגובה 22 זה סוג של I rest my case
ואני אומר אפשר פשוט להתעלם ממנה, היא לא כזאת חשובה – אולי אנקדוטה.
ותכלס אף אחד לא ישים לב אם היא תלך, טוב נו אולי לשתי דקות.
זה נראה שהיא הפרסונה, לא מה שהיא כותבת, באמת אדם אומלל בלי חיים.
טרחנית כזו כמו נמלה, עובדת קשה כדי שלא תתעורר יום אחד לגלות שהיא נורא לבד.
אין לי אשליות שמשהו ממה שכתוב פה יחדור אליה. אטומה.
כמה סוכר?
אריאל – אני לא מכיר אותה אישית ואין לי מושג אם היא אטומה או לא. אני גם לא הייתי נסחף לאבחנות על רמת אומללותה. הביקורת שיש לי היא על צורת התגובה שלה ברגע שמישהו כותב משהו שנוגע אליה.
למרות זאת, נראה לי שאכנס לדיאטה מהכתיבה שלה.
היא עושה לי לא טוב.
נדמה כי מאז המעבר לטוש פחות בלוגים מצטטים אותה.
מה שלא ניתן לומר על חדר 404 למשל, שהפך להיות בלוג טרעקבעקים של ולווט.
תודה לאל שאין שום סיכוי שבעולם שזה יקרה גם כאן, כאן הציטוטים באים עם תוכן מקורי 🙂
לא נעים להודות, אבל מתפשטת בי תחושת סיפוק על נעיצת הסיכה בבלון (מישהו אמר קלישאות?)
שיווו, כמה קשה לי לקרוא אתכם….
פשוט לא נכנסים ולא קוראים מה שלא אוהבים.
מן שיטה כזאת שגיליתי…
כסלו – אני אנסה את השיטה החדשנית. מבטיח לדווח על התוצאות.
מייקי – זו לא פעם ראשונה שכתבתי משהו על דבורית והיא הגיעה לכאן לטעון שאני טועה בה. כנראה שאני פשוט לא מבין אותה. אשמתי.
יובל, למה? – אתה בסדר.
אנושי 🙂
קשה לי עם השתלחויות. (אפרופו טוקבקים שלוחי רסן או כל תואר בנאלי אחר שהודבק להם)
לקח לי ים של זמן להתחיל לקרוא טוקבקים. לא לפוסטים שלי, אלא לסתם כתבות.
משהו ב*תרבות* הכתיבה והדיבור חנקו אותי.
לאחרונה גם פירסמתי פוסט שקראו אותו איזה 1,400 איש, וקרעו לי את הצורה.
(קראו וקרעו. צחוקים) ישבתי והזעתי ליד המחשב. כמובן שגם נקרעתי מצחוק
(אנא עארף, הפוסט היה מצחיק, לדעתי), אבל ישבתי והתפללתי שזה יפסק.
זה הרגיש כמו לעמוד בכיכר העיר, בלי מכנסיים.
לא משהו שהייתי שמחה לחזור עליו.
טוב, אבל מה אני מקשקשת.
זכותך להגיד מה שאתה מרגיש, וכמו שאתה רואה, אני גם עונה מה שאני מרגישה,
וזה דיאלוג. אני גם שמחה שוולווט הוסיפה את תגובתה.
אנחנו מכוסים 🙂
נ.ב. תרבות הדיבור בגלוב, לדעתי, גבוהה לאללה. וזה לא שיפוט (קטונתי), רק עונג צרוף.
פשוט לא מאכילים את הטרולים (ד"א איפוא טרול מחמד, לא ראיתי אותו הרבה זמן)
ללמהנט ושות שמודדים הצלחה בכמות טוקבקים, טרולים רק עוזרים. קהילה שמעוניינת בדיון לא מאכילה טרולים והם לא באים.
דווקא ביום שישי שאני בבית אין פוסט "אין לי חיים"?
חוצפה!
קודם כל, שלום.
חדש פה, אני, ומבסוט עד הגג.
והנה צצה מחשבה: נכון שדור העתיד שלנו נוהג להציב את חזותו המחוצ'קנת למבחני
"משחטה" למיניהם?
אז אני סתם אחד שפתח עוד בלוג, והנה הוא מושלך לבריכת התנינים לשם הערכה וביקורת.
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=291417
מצטרף למרמ
לא היתה כאן תגובה מיובל במשך למעלה משעה, נראה כאילו היו"ר השיג חיים (ועוד בזמן כתיבת הדוקטורט, רחמנא ליצלן). אני דורש שלוש ועדות חקירה ממלכתיות בראשות נשיא בית המשפט, מבקר המדינה ונשיא ארה"ב (אותי יעסיקו בתור יועץ חיצוני בשכר שערורייתי).
ואם כבר מדברים על טוקבקים, תראו כמה שהישראלים לא שונים משאר העולם…
באמת מה קורה עם הפוסט השבועי בענייני חוסר חיים? מאז שמוסיף התארס הגלוב כבר לא מה שהיה פעם.
ולווט לא מעניינת וגם לא עניינה. היא סתם מבקרת דברים וזה שהיא אשת תקשורת לא עושה את זה למעניין יותר ובטח לא עמוק[אמי ולפחות חצי מחברותיה הן אשות תקשורת, ולאף אחת מהן אין בלוג]. כרגע ולווט, בקונצנזוס, ממוקמת באותה משבצת של פריס הילטון- היא מפורסמת בגלל שהיא מפורסמת[ולמה היא מפורסמת? כי היא מפורסמת!].
רציתי לדווח שאין לי חיים
יובל, רחמיי עליך, התיסכול, הקנאה הורגים אותך,
זקוק לעזרה ?
נשמה טובה
כן. אתה יודע במקרה איך מגיעים לרחוב ז'בוטינסקי?
איפה מתפקדים למפלגת "הטוקבקיסטים-הטרולים-שיושבים-על-הגדר-ומחפשים-הזדמנות-
לשתיית-דמו-של-הבלוגר-ואכילת-בשרו-עם-כפית-חלודה"?
ההתקפה שלך חסרת פרופורציות ביחס "לפגם" (כאילו) שמצאת.
גם אם זהו פגם – לדעתי אין בזה רבב, מותר לכתוב עליי וכל יצור שיש בו גרגר של שכל מבין שההתייחסות היא לטקסט – ההגזמה פשוט זועקת לשמיים.
MAMI מותק, לצערי זו לא הפעם הראשונה וכאמור, זה קצת נמאס עליי.
מצד שני, מותר לי להגזים, לא?
מצד שלישי, הסר(י) דאגה מלבך, זו פעם אחרונה.
אני צופה בעתיד סולחה מתוקשרת ושחיתת כבש (לא לפני שמנצלים את הקקי שלה לנייר, כן?)
אופס, שחיטת, קורה.