מדי פעם, כשמתברר שישראלים כבר לא מוכנים לעשות שום עבודת כפיים, ושפחות ופחות אנשים עדיין עושים מילואים, מציע מישהו, ספק בצחוק ספק ברצינות, שאולי גם לצבא ניקח תאילנדים, ובזה נגמור את הסיפור.
אני מקווה שעכשיו, בעקבות האירועים האחרונים, הבינו כל הגאונים הגדולים, מה קורה כשמגייסים תאילנדים לצבא.
ואגב, יהיה מי שיאמר שלא בטוח שאותו עיקרון לא תופס גם לגבי גיוס מתנחלים לצבא. אבל אני לא מכיר אותו, כי כמה מחבריי הטובים ביותר הם מתנחלים שגויסו לצבא. אם כי, למען האמת, היה לי חבר אחד יותר טוב. אבל התאילנדים אכלו אותו.
***
עמיתי לגלוב, מוסיף (מוסיף, אני מצטער שאני משתמש בכזה מונח קר ורשמי, אבל אני לא יודע מה עוד אני יכול לעשות כדי להבהיר לך שאני לא מעוניין בך בצורה כזאת), כתב כאן הערב על זכייתו של ארקדי גאידמק בתואר איש השנה של קשת ("כאילו מקום שני, אבל הבנו את הרמז", שם, שם).
אבל מרוב זעם קדוש – ממש אפשר היה לחשוב שבתואר איש השנה זכו במשותף עמיר פרץ, חנן כהן, ושוקי גלילי – הוא לא שם לב לאלמנט הקומי שבבחירה. עם ההכרזה על בחירתו עלה גאידמק לבמה וביקש לקרוא בעברית נאום שאותו הכין מבעוד מועד. איך אנסח זאת בעדינות? מהאופן שבו הוא הקריא את אותו נאום לא נראה שהוא ממש הבין שם כל מילה. הקראה מגומגמת לחלוטין, עצירות במקומות הלא נכונים (טוב, ככה זה כשאתה עוצר כל שתיים-שלוש מלים), ובקיצור: קטסטרופה.
מתהלכים בינינו כל מיני נביאי זעם, שאוהבים לחזות שבקרוב גאידמק יהפוך לאיש החזק בישראל, אחרי שאת הבחירות הבאות הוא ייקח בהליכה. אבל אני אומר – כל עוד זאת רמת השליטה שלו בשפות זרות, הוא יכול להיות מקסימום שר הביטחון.
כתיבת תגובה