כאב עובר ושווא

“איזבלה לימור הייתה קצינת נפגעים שטיפלה בחללי יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה. בתה אפרת הפכה לקצינת נפגעים שניחמה את המשפחות השכולות של מלחמת לבנון השנייה. ‘במלחמות הקודמות היה ברור שהקורבנות לא היו לשווא’, אומרת האם. ‘היום המצב הרבה יותר מתסכל. איך משפחה יכולה להמשיך לחיות עם מחשבה שאיבדה ילד בלי באמת להבין למה?'”

“הכאב נשאר במשפחה”, “המוסף לשבת”, רבקה פרייליך

אתם מבינים, פעם היו כאן מלחמות של קונצנסוס: במלחמת לבנון הראשונה ב-1982, היה לנו שר ביטחון אחראי, אריק שרון, שאף ועדת חקירה לא הייתה מעלה בדעתה לקבוע שהוא לא ראוי למלא את תפקידו. ואי אפשר היה לדמיין שמאות אלפים יצאו לרחובות במחאה על מה שנעשה באותה מלחמה, או שמפקד חטיבת שריון שנטלה בה חלק יסרב פקודה.

או מלחמת יום כיפור ב-1973. מישהו העז אז לחשוב שחיילי הסדיר בקו המוצבים הראשון הופקרו ונזרקו לקרב מול כוחות עודפים שלא הותירו להם סיכוי ממשי? או שאחרי המלחמה צריכה לקום איזו ועדת חקירה? או שיש איזשהו סיכוי שהוועדה שתקום בכלל תפטור מאחריות את הדרג המדיני?

ולמה נזכרתי בקטע הזה שפורסם כבר לפני כמעט שבוע? כי במהלך יום כיפור קראתי את “אם יש גן עדן” של רון לשם בו מתואר גם סיפור מותו של נועם ברנע. ברנע נהרג באפריל 99′ סמוך למוצב הבופור ברצועת הביטחון בדרום לבנון, כשעל חולצתו סיכת “לצאת בשלום מלבנון” של ארגון ארבע אמהות, בו היו פעילים גם שני הוריו. אז לא צריך לקרוא את מה שכתב אביו, אהרון, כדי להיווכח שהורים שיודעים שמותו של בנם היה מיותר הם לא המצאה של המלחמה האחרונה. אבל אפשר לקרוא את זה גם בלי קשר.

7 מחשבות על “כאב עובר ושווא

  1. גם אני קראתי את הכתבה הזאת והזדעזעתי, מזה שאמא ובת שותפות לאותו תפקיד נורא. אני מקווה שהנכדה שלהם תהיה לוחמת שלום (או אור, כמו יובל) ושיפסיכו לסחוב שם במשפחה את השרשרת הכבדה הזאת. אולי את מה שהאמא לא הבינה כבר אז היא תפנים סוף סוף עם בתה.

  2. “שמעתי שאבא שלך נהרג במלחמת לבנון, וכל הכבוד, בעיני זאת מלחמה מוצדקת, ולא משנה מה שכולם אומרים” (“אהבה קולומביאנית”)

  3. יותר מכל הקטע הזה מראה כמה הזיכרון שלנו קצר והפריזמה שלנו היא ברוחב סיכה.

    זה אולי נורא שהיא עושה אותו תפקיד. אבל, לא נעים, עדיין צריך את התפקיד, עקב אזלת יד ממסדית ואזרחית כאחד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: