כבר אחרי המשחק הקודם נגד רוסיה הזהרתי כאן שההתלהבות של עיתונות הספורט מהנבחרת היא הרבה יותר מדי מוקדמת, ושקיים סיכוי שתוך משחק אחד בלבד כל תמונות הסיכויים תתהפך. והנה, הגיע המשחק הבא, הפסדנו לקרואטיה, ועכשיו, כתגובות נגד לסופרלטיבים ולגלי האופוריה של אחרי רוסיה, סביר להניח שנקבל כאן ים של השמצות על כמה הכל היה גרוע, וכמה אנחנו לא שווים כלום. מי יזכור בכלל שרק הבוקר עוד היו מלאים עיתוני הספורט במאמרים שקראו לא להסתפק בתיקו, וציינו שהגיע הזמן שנלך על ניצחון.
הרשו לי אם כן ללכת שוב נגד הזרם, ולציין שלא הכל אבוד. נכון שבאופן כללי הנבחרת לא נראתה טוב, אבל כדאי לזכור שהיו גם כמה דקות חיוביות, שלא לומר נקודות אור. הנה, במהלך המחצית השנייה, נקטע לפתע השידור של ערוץ 1, והאנשים מרוממה נאלצו לספק לנו כתחליף את השידור הבינלאומי. אז עזבו את זה שנדמה היה שאפילו זווית הצילום קרובה וטובה יותר, הדבר הבאמת משמח היה שפתאום לא נאלצנו יותר לשמוע את דני נוימן. נראה שלא יהיה אפילו אוהד כדורגל אחד שלא יסכים שהיו אלה רגעים קסומים. רגעים ששוב הזכירו לנו למה בעצם אנחנו כל-כך אוהבים את המשחק הזה.
אז נכון, אלה היו דקות מעטות בלבד, אבל האם מתישהו במהלך הקמפיין של גרנט חווינו רגעים מוצלחים כל-כך?! וחוץ מזה, צריך להישאר אופטימיים ולקוות שככל שיתקדם הקמפיין נזכה לקבל יותר ויותר רגעים כאלה. כי כך אחרי הכל נראית ההתקדמות בכדורגל, איטית, סזיפית, ובעיקר: לא מתנהלת לפי הגחמות של פרשני הספורט.
(למנחשיי הווינר: אני לא חייב לכם כלום, תקראו טוב את האותיות הקטנות).
כתיבת תגובה