ראיתי אתמול בלילה את הסרט "ממלכת גן-עדן" עם ליאם ניסן ואורלנדו בלום. הסרט, לא רע בכלל (ואפילו די טוב), מציג את סיפורו של נפח שעולה לגדולה על רקע מסעות הצלב במאה ה-12, תקופה שבה הצלבנים האירופאים היו עוברים מכפר לכפר ומגייסים אנשים כדי להגן על ירושלים (ואם אפשר להילחם במוסלמים) בעוד שהמוסלמים, בראשותו של צלאח א-דין, עשו את אותו הדבר. המטרה היתה אחת: לכבוש את ירושלים.
הסרט הרשים אותי מכמה סיבות. למרות שברור שהוא לא צולם בירושלים או בישראל, הוא נתן את התחושה של ירושלים לפני 800 שנה ולא יכולתי שלא לחשוב שבמקום שבו עובר היום כביש ירושלים-ת"א צעדו פעם עשרות אלפי סוסים בדרך לעוד מלחמה. המקום הזה, שאנחנו גרים בו, ספוג בדם.
חוץ מזה, הוא הזכיר לי עד כמה העובדה שאנחנו שולטים על ירושלים היא עוד נקודה על הרצף ההיסטורי המתעתע שכן בעבר הנוצרים והמוסלמים קטלו פה אחד את השני בלי לעשות חשבון והיום היהודים והמוסלמים עושים את אותו הדבר. ומה מחר?
לבסוף, הסרט הדגים כיצד בשם ישו, אללה או אלוהים, כיצד בשם הפנאטיות הדתית שמרשה לעצמה לדבר בשם ישות פלואידית ומופשטת, אנשים מוכנים להילחם, להישרף, להידקר ולהקריב את ההזדמנות היחידה שלהם לחיות בעולם. זה אולי הדבר הכי מזעזע שקיים בדת, בכל דת. זה אולי המאפיין המזעזע ביותר של האנושות.
לא הייתי רוצה לחיות במאה ה-12 בישראל. אך האם המאה ה-21 שפויה יותר? אולי קצת.
כתיבת תגובה