הו החתרנות הנפלאה

אבי לן, שמאז שעזב את נרג’ עמל על ייסוד ז’אנר כתיבה נרקיסיסטית-אינפנטילית, כתב טקסט תפל במיוחד (ותודו, קשה למצוא טקסט תפל במיוחד של לן) בו הוא מציג נאום שהיה נואם כדי להסביר מדוע יש להעניק את פרס סוקולוב לבלוגר. הטקסט של לן מלא קלישאות שלא היו מביישות את הילדה בת ה-12 עליה הוא כותב:

התוכן הוא כבר לא מה שהיה. לעיתונאים המקצועיים אין כבר מונופול עליו. היום כל ילדה בת 12 שפותחת בלוג היא יצרנית תוכן. לפעמים מדובר בתוכן סתמי שמעניין קבוצה מצומצמת, אך לפעמים מדובר בתוכן איכותי, מושקע ומוקפד, שלא נופל באיכותו מן החומר הנמצא בעיתונות הכתובה, ולפעמים אף עולה עליו.

וואלק? בחייאת אבוק! אתה כזה חתרני, הו, אתה כל כך מרגש.

מטראקבק אליו חנן כהן שכתב פסקה שאני פשוט לא מצליח לפענח:

כתיבה עצמאית מדווחת וחוקרת המופיעה באינטרנט שונה במהותה מכתיבה עיתונאית בתקשורת הממוסדת. הכותבים העצמאים מסתכלים על המציאות באופן פחות מתווך מאשר הכותבים בעיתונות הממוסדת ובכך הכתיבה שלהם מביאה עובדות שלא מקבלות חשיפה בעיתונות הממוסדת.

אה? (אני מעדיף לא להתייחס למועמד הביזארי שלו: הלמו).

בכל אופן, הדיון הזה – האם עיתונאי הוא בלוגר, האם הבלוגרים של היום הם העיתונאים של מחר, האם הבלוגרים מאיימים על מקצוע העיתונות, האם לבלוגר מגיעה תעודת עיתונאי, מה ההבדל בין דיווח עיתונאי לדיווח בלוגיסטי וכל הידה-ידה-ידה הזה – הוא כל כך 2004 שזה פשוט לא להאמין שאנחנו או-טו-טו ב-2007. החשיבה החד-ממדית הזו לפיה האחד יחליף את השני, ההצהרות הבומבסטיות לפיהן “הבלוגר הוא יצרן התוכן היחיד שמחוייב רק לעצמו ולאמת שלו” (לן. שם, שם) הן מגוחכות כמו שהן חלולות.

ובכלל, הגיע הזמן שמישהו יאמר את האמת על לן. נראה שכתיבתו משולחת הרסן מפחידה כותבים רבים שחוששים (אולי בצדק) שמא הוא יתנפל עליהם כשהוא ערום, אוחז בידו את הזין שלו ומחייך אליהם כשהוא כותב-מצווח “אתם על הזין שלי!”.

נו, טוב. הייתי על הזין של כל כך הרבה אנשים (מטאפורית, כן?) שזה ממש לא מזיז לי. מעשי הקרנף בהם לן מתפאר פעם אחר פעם לא מחייבים את כל קהיליית העיתונאים באשר הם. כן, יש יצרני תוכן שהם עיתונאים שעדיין מחויבים לאמת שלהם – ו-וואלה, הם עושים את זה גם בלי בלוג שבו הם מתארים כיצד הכלבה שלהם כותבת בלוג.

הטיעון של לן לפיו פרס סוקולוב צריך להינתן לבלוגר המצטיין דומה לטיעון לפיו גם פרס ביאליק צריך קטגוריה מיוחדת לבלוגר המצטיין ואולי גם פרס הרצל, פרס חולון, פרס לאה גולדברג, פרס שר החינוך והתרבות ושאר פרסים שיבנו קטגוריה מיוחדת לבלוגר המצטיין (מישהו אמר לן?). צודק חנן שטוען שמהרגע שאדם כתב כתיבה עיתונאית מצטיינת, הפורמט אינו משנה – נייר או אינטרנט. בועדת פרס פוליצר הבינו את זה כבר לפני כמה שנים. גם לן יבין את זה מתישהו. צפו לפואמה.

וחנן, אני מתחנן, אל תסגור עכשיו את וובסטר 2. אני ממש מחבב אותו.

[פה יבוא קישור לפוסט של אבי לן בו הוא מראה לי מי גבר-גבר].

עדכון: מ.ש.ל.

עדכון 2: גדי שמשון מרחיב על החתרנות הנפלאה של לן בפוסט אורח אצל ולווט.

43 מחשבות על “הו החתרנות הנפלאה

  1. מי שהגיב שם הוא אידיוט, אבל הוא לא אבי לן. קשה להבין מה שקוראים שם, אבל הוא סך הכל מצטט שתי פסקאות, לא מדבר בגוף ראשון.

    שילמד לשים מרכאות, או משהו.

    אבי לן בכל מקרה (אני רוצה להאמין) גם בשם בדוי היה לפחות מעצב את הטקסט באופן קריא וברור.

  2. מעניין שראיתי את פרוייקט מסע הסיפוק העצמי (לן את ולווט) החדש בבלוג, ובהתחלה הבנתי איך אף אחד עוד לא הגיב/לגלג באחד הבלוגים על זה.
    אבל אז חשבתי, אולי זה פשוט לא שווה תגובה?

  3. 13- ככה. ואנחנו אוהבים אותו כמו שהוא.
    וביחס לפוסט עצמו- עד עכשיו הלן הזה לא ממש היה על הרדאר שלי, ועכשיו הוא שם בתור יצור צדקן, מתחסד ומעצבן. אני חושבת שאני אוריד אותו משם שוב.

  4. אף מילה על אבי לן.

    “הדיון הזה – – – וכל הידה-ידה-ידה הזה – הוא כל כך 2004 שזה פשוט לא להאמין שאנחנו או-טו-טו ב-2007.”… מה אתה בעצם רוצה להגיד, שהסנט המליץ ואישר משהו, וזהו? חוקה? סניוריטי? בצלמם ובדמותם של ה”חלוצים”? מוזר בעיניי שאתה רואה את הדיון הזה כממוצה, אוי למדיום הזה ביום שהדיון עליו ייפסק. הכתיבה בבמה הזאת היא הרי עוד באפס קצהה, בחיתולי חיתוליה, והמחשבה שמה שהיה הוא שיהיה היא הפתטית. אתה מפחד משינויים? טוב לך ככה?תחושתי האישית דומה לתחושתם של אלה שאתה מכנה כאן חד מימדיים.

  5. שרית, כתבתי עד היום 1,318 פוסטים. הגדירי “הרבה מאוד” 10? 20? 300? 900?

    חוץ מזה, אני מסכים איתך שהטקסט הזה מתלהם. אפילו התייעצתי עם תמר לגבי הנקודה הזו – לגבי זה שהטקסט שלי הוא על גבול (ואולי עבר את הגבול) הבריוני ושממש לא בא לי להיות בפוזיציה הזו. הסיבה היחידה שהחלטתי לפרסם אותו היא שנמאס לי. נמאס לי מהבריונות המילולית הכמו-שובבה של לן.

    הנה, גם אני יכול.

    ואולי עכשיו הבנת את הנקודה שרציתי להעביר – כל כותב יכול לכתוב כמו לן. אם הייתי רוצה הייתי מתכנת ב-3 דקות סימולטור שנותן תשובות ומייצר פוסטים סטייל לן. זה כל כך מביך שזה מביש. אלא מה, לצערי, רק מעטים מוכנים להתמודד עם השובב המתלהם-ילדותי הזה שמגיב לכל מגיב ב”כן, זה השמוק שלי ואם ארצה אסתובב איתו בחוץ”.

    אז זה מקסים בפעם הראשונה, זה מתמיה בפעם השניה, מציק בפעם השלישית, מגעיל בפעם הרביעית, ונמאס לגמרי (לפחות עליי) בפעם החמישית.

    הנה טיעון (שרק עכשיו אני מפתח אותו אז קחי את זה בחשבון): למרות שהאתר הוא פרטי הבלוגספירה היא ציבורית. גבולות החופש של הכותבים הם כמעט בלתי מוגבלים וזה סוד הקסם של הרשת ובכל זאת אבי לן מראה בכתיבתו איך אפילו במקום חסר גבולות אפשר לעבור כל גבול של טעם, עניין או היגיון, כיצד במקום שבו חופש הביטוי והסובלנות לביטויים חדשים הם חלק אינהרנטי מהמרחב, אתה יכול לשחרר טקסטים שאפילו הסטלנים הגדולים ביותר ישאלו: תגידו, מי זה היצור הזה?

    אז נכון שאפשר להתעלם וזה מה שעשיתי עד עכשיו. היום פשוט נמאס לי (ובצירוף מקרים אמיתי, גם לדרור פויר נמאס היום. לא יודע למה. ראו תגובתו של פויר בפוסט המקורי של לן – ולא פחות חשוב מכך, ראו את תגובת הסימולטור הקלאסית של לן לתגובה של פויר).

  6. שפי – אני רוצה לומר שהטיעונים נטענו, הדוגמאות ניתנו, הצדדים דיברו ועכשיו מחכים שיקרה משהו. אה-מה-מה, לא קרה שום דבר.
    הבלוגרים לא החליפו בינתיים את העיתונאים והשפעתם על השיח הציבורי (בוודאי ובוודאי בישראל) היא מזערית ברמות שקשה למדוד אותה במיקרוסקופ. עצוב, אבל נכון.

    חד הממדיות – ואם לא הובנתי נכון אנסה להסביר שוב – היא בטענה שמשהו מחליף משהו. (או שהבלוגר שנאמן רק לעצמו יחליף את העיתונאי שנאמן לבעל ההון, שאגב, זו הכללה גסה שלא משקפת את המציאות וזו הכללה גסה שלא משקפת את המציאות). כל מי שלמד קצת, אבל ממש קצת, היסטוריה של אמצעי התקשורת יודע שזה פשוט לא עובד ככה. יש אבולוציה, יש שינויים והשינויים מתרחשים גם היום אבל הניסיון לייצר “טה-דההה!” הוא פשוט חד-ממדי.

    אז כמובן שאפשר לקיים את הדיון הזה שוב אבל הדרך שבה הוא עלה (תנו לבלוגר המצטיין את פרס סוקולוב) היא כל כך עלובה, שאתה שואל את עצמך: בשביל זה העירו את הדוב?

  7. אני חושבת שאני מבינה למה אני מרגישה לא נוח. אולי אני טועה, אבל העניין הוא שבמקרים מסוימים בהם כן פתחת את הפה (על חנן וגם אבי לן במקרה הזה), פשוט נוצר הרושם שאתה סוגר על גבי הבלוג חשבונות אישיים מהברנז’ה (?) וסוחב ביחד איתך -אם כבר מדברים על בריונות- את המגיבים הקבועים שנהנים להסכים איתך.
    לקורא התמים זה נראה כאילו פשוט קפצת על איזה פוסט של מישהו שכתב משהו עלוב רק כדי להראות שהוא יודע מה זה בלוגים. אוקיי, אז זה לא המקרה. לגיטימי, ותודה שהסברת לי.

    אגב, אני מסכימה עם שפי – אני חושבת שהבעיה היא לא שהדיון ישן מדי – הוא מוקדם מדי. כתבתי אצל אבי – לא קיימים בלוגים ישראליים שנתפסים כמקור חדשותי-חברתי ראשי כמו שקיימים בחו”ל, ואין אף בלוג שנחשב לאוטוריטה אמיתית. אין על מה לדבר עדיין.

    בכל אופן, אני אמשיך לקרוא מהצד. וסחטיין על ה-1318 פוסטים (;

  8. שרית, חשבונות אישיים? בטח התבלבלת עם המונח “דעה אישית”. מוזר, אבל חשבתי שכשכותבים משהו שאינו תחזית מזג האוויר, אפשר להכניס לתוכו מחשבות ודעות. אני לא חושב שיובל קפץ סתם על איזה פוסט, תקראי קצת בבלוג ההוא, נראה כמה זמן יקח לך לברוח משם.

  9. יובל דרור, אל תתפתה לענות לו, זה פשוט להתפלש ברפש שהוא מנסה להפיץ לכל עבר. שאיפתו להיות מלך הביצה. זה מה שהוא יודע, והוא מנסה להפיץ את רפש הביצה על כל סביבותיו.
    להפסיק לשתף פעולה.

  10. שרית – תודה על התשובה ורק כדי שלא יהיו טעויות: מעולם לא פגשתי את אבי לן, מעולם דיברתי איתו, מעולם לא התכתבתי איתו. אין לי שום ויכוח איתו, שום משקעי עבר – כי אין עבר.

    את חנן אגב פגשתי פעם אחת (בנסיבות מאוד משמחות) ושוחחתי איתו בטלפון פעם אחת (כנ”ל). תתפלאי לגלות שאת רוב האנשים שאני לכאורה (או לא) מתנפל עליהם אני לא מכיר ולא פגשתי ולא דיברתי איתם בימי חיי.

    זה אולי מוזר אבל:
    א. יש לי פיוז קצר. לא תמיד זה דבר חיובי ולפעמים אני נאלץ להתנצל (כמו שהתנצלתי בפני ולווט – שם באמת הגזמתי).
    ב. אני כותב את מה שאני חושב ועל מה שאני חושב אין לי (בדרך כלל) על מה להתנצל.

  11. יובל, ואני שואלת ברצינות, למה לקרוא אותו? למה להתייחס אליו? כולו אבי לן, למה שיהיה לך אכפת מה הוא כותב???

  12. לא שי, לא התבלבלתי. הכוונה לחשבונות אישיים. ואין ברירה אלא לחשוב שקיימים חשבונות אישיים במקרה כזה כשמשתמשים בכל כך הרבה ארס – מוצדק ככל שיהיה.
    ומישהו אמר משהו על כך שאסור להביע דעה? הרי ציינתי בתגובה שלי – “אוקיי, זה לא המקרה [לא קפצת על פוסט יחיד]. לגיטימי, ותודה שהסברת לי”.

    ואגב, לא ברחתי משם – זה רק מסביר הרבה מאוד דברים על רמת התוכן ב-NRG.

  13. כמו כל עולם נישתי, גם הבלוגוספרה שלנו הכי מעניינת כשהיא מלאה בטינופת בין אישית. ואני אוהב את זה.

  14. מעבר לגועל נפש, אותי אבי לן משעשע. מדהים להיווכח שעיתונאי שהיה העורך הראשי של אחד מהאתרים הגדולים בישראל מבין כה מעט במדיום. הוא כמו תינוק שקיבל צעצוע חדש.

  15. למה ממשיכים לקרוא? כי כמו צופים במופע פורנו, ביזאר, יש את הסקרנות המציצנית כמה נמוך הוא עוד יכול לרדת.

  16. פינגבק: מחשבות ~
  17. יש עוד איזה 1000 כותבים כאלה – נרקסיסטים, אינפנטילים, מתלהמים וגסים להחריד, כמו למשל ניר קיפניס.
    אני לא מבינה למה דווקא האיש הזה מעצבן אותך/ אתכם (קוראי הגלוב) במיוחד?

  18. עלו אצלי תהיות לגבי מרי ברכמן (למי יש כוח ללנקק). מדובר בכלבה ששייכת ללן, שנקראה על שם דיירת קודמת בדירה שבה גר בעבר. פתאום הוא התחיל לפרסם את הכלבה כפרסונה, מגיב בשמה כ”מרי ברכמן הכלבה” וכולי. לו אני מיורשיה של מרי ברכמן המקורית, הייתי ממהרת ותובעת אותו על איזה סעיף שקשור בזילות זכרה של המנוחה.

    התהייה שלי היא – א. איך זה שזה לא קרה עד עכשיו.
    ב. איך זה שלן לא מעלה בדעתו שדבר כזה יכול לקרות.

  19. אני עדיין לא מבין למה לא פשוט להתעלם…

    הבלוגוספירה (כתשובה לטיעון של יובל מתגובה 17), כמו כל האינטרנט, הוא מקום בו מתקיימות אנרכיה ומונרכיה באותו זמן.
    אנרכיה כי כל מי שרוצה יכול לפרסם כל מה שהוא רוצה, גם בצורה אנונימית (כך שאפילו אין אלמנט בושה).
    אבל היא גם מונרכיה – “RSSך הוא מבצרך…”, אתה בוחר מה לקלוט או לא לקלוט, למה להקשיב ולמה (ולמי) לא.
    מכיוון שהמדיום, בניגוד לכל המדיומים האחרים, פרוץ ופתוח לכולם, אז אין מלך וכולם מלכים.
    לכן, יובל, אם בחרת להקדיש מקום בממלכת הגלוב לביקורת על אבי לן, אתה בעצם מכניס אותו כאלמנט בממלכה, כמשהו שקיים ומשפיע, שראוי להתייחס אליו.
    ובאמת יובל… באמת, באמת שהוא לא ראוי.

  20. למה לא מתעלמים? רצוי אכן להתעלם. מדובר בתופעה פתולוגית פתטית שראוי להתעלם ממנה, ואם נתעלם היא תתייבש כמעט מיד, היות וכל קיומה תלוי בתשומת הלב.

    מה שכן, יש כאן מופע מרתק של פתולוגיה פסיכולוגית, שדי נדיר לראות אותה בכזו חשיפה, מחוץ לכותלי . מדובר במקרה של אדם שהתמכר לפרסונה הציבורית שלו, להיותו “חשוב”, “בעל מעמד”, “מפורסם” כביכול. נסיבות מסוימות אילצו אותו להיפרד מהפרסונה. אלא שההינתקות מהפרסונה, תהליך הגמילה, מלווה מבחינתו בפחד מוות של ממש, היות והאני שלו הפך למזוהה לחלוטין עם הפרסונה.

    מכאן צאו ולמדו על כל כך רבים כל כך סביבכם (ואולי גם בעצמכם: אני, אתה, את…), שעוטים חלק מהזמן מסכות כאלה ואחרות: “פוליטיקאים”, “חשובים”, “ידוענים”, “מומחים”, “בעלי רכוש” “אמנים”, “רגישים”, “נחמדים”, “מוכי גורל” וכו וכו’ – שכל חיותם וחייהם ניזונים ומבוססים על הפרסונה שדבקה בפניהם, בגופם, ובלעדיה אין להם חיים.
    מהבחינה הזו, מדובר במופע מדהים. וכל כך פתטי. אבל יש גם לומר שמדובר, בבנאדם נבזי ברמות , וראוי לרחמים כמו כולם. ובעיקר, כדאי (גם לטובתו) להפסיק להתייחס אליו.

  21. יובל באמת, לא חסרות מלחמות במדינה הזו, כל הביצתיות הזו, יאללה תתחבקו ותסגרו עניין. והגיע הזמן שתפנימו, שניכם: בלוגריות בנות 12 לא כותבות. הן מעצבות. אתם כל כך המאה ה-20, אנחנו בויז’ואל עכשיו. 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: