מירב נגד שלי (וההפך)

לפני כמה ימים קראתי את המאמר של מירב ארלוזורוב מהטוש שעסק בשלי יחימוביץ’ ובתמיכתה בסוגיה חוקית לכאורה הקשורה לחברת אל-על. אותי המאמר שכנע אבל נמנעתי מלכתוב עליו מכיוון שהייתי בטוח שתגובתה של יחימוביץ’ תגיע. והיא הגיעה היום בבוקר.

אז הנה שני המאמרים (מירב ושלי) וכעת קל יותר לשפוט ביניהם.

אני עדיין חושב שהטיעונים של מירב ארלוזורוב הרבה יותר משכנעים מאלו של יחימוביץ’.

30 מחשבות על “מירב נגד שלי (וההפך)

  1. אני חושש שהגעתי למצב עגום ומדאיג. בפעם הראשונה מירב נשמעת לי לא לגמרי צודקת, ויותר גרוע מזה, שלי נשמעת לא לגמרי דמגוגית.
    חבל שזה קרה. אני מקווה להתעורר מחלום הבלהות הזה בקרוב.

  2. מירב ארלוזרוב עשתה טעות אחת והיא ההרמה להנחתה בנושא הפנסיות, למרות שהוא ממש לא קשור לנושא. הדבר החשוב באמת הוא שיחימוביץ’ (מסיבות כאלה ואחרות, שאין להן שום קשר לפנסיות העובדים באל על) מגינה על מונופול פרטי, ובכך תורמת לעיוות של השוק הישראלי – שוק שעבר ממונופול של המדינה למונופול של בעלי אינטרסים פרטיים. שוק שבו הצרכן הישראלי נפגע תדיר (ראו תיאום העמלות של הבנקים, תיאום המחירים של החברות הסלולאריות וכו’).

    התגובה של יחימוביץ’ אמורה לכסות על התפקיד שלה בתוך המציאות הזו. אבל איך אומרים – שלא יעבדו עליכם…

  3. ואם יורשה לי [ויורשה לי. למה מה קרה?] להוסיף – אז עדיף ליחימוביץ’ שתתחיל לדאוג לאלה מבין עובדי אל על, שלא רק שאין להם תכנית פנסיה, אלא שאפילו שכר מינימום הם בקושי מצליחים להרויח. זה עדיף, לדעתי, על דאגה לרווחיהם של הבורוביצ’ים.

  4. הבעיה בשוק חברות התעופה הוא שלחברות התעופה יש “מינוף” על המדינה בכך שהן תמיד יכולות להגיד “לא רוצים, לא צריך, לא נטוס לישראל”, וכשהחברה היא ישראלית מדובר בבעיה לא קטנה. לכן, עד פתיחת השוק בארץ לתחרות (ובורוביץ’ זה לא תחרות) אין טעם באמת לפתוח את ההסכמים האלו כי הם לא יהיו שווים כלום. ברגע שיפתח נמל תעופה בינלאומי נוסף לא תהיה בעיה להפעילו באמצעות זכיין בינלאומי שינגוס בבורוביץ’ ויעשוק את העניים בכל מקרה.

    בכל מקרה לא משנה מה נעשה, היתרון לגודל של חברות התעופה יפגע בנו, עדיף חברות ממשלתיות כבר במקרה הזה.

  5. יהונתן, אני לא מסכים. כי כל חברה פרטית שקיבלה לידיה נכס שהיה שייך למדינה יכולה לאיים ולומר שלא בא לה לתת יותר שירותים בתוך מדינת ישראל. בשביל זה צריך רגולטור חזק. יש היום שלוש חברות תעופה פרטיות גדולות בישראל – אל-על, ישראייר, וארקיע, ובמדינה מתוקנת בסדר גודל דומה זה היה אמור להספיק כדי לשפר את השירות לצרכן. הבעיה היא שאל-על היא חברה פרטית, שנהנית מהגנה של המדינה על האינטרסים שלה מול הצרכנים. המדינה הייתה צריכה לומר לבורוביצ’ים – “רציתם הפרטה? קניתם מאיתנו חברת תעופה גדולה? עכשיו תתמודדו”.

    שוב, כל הדברים האלה נכונים גם לגבי שוק הסלולר, התחבורה, הטלויזיה, והבנקים. המדינה חושבת שהתפקיד שלה הוא להגן על בעלי ההון, למכור להם נכסים בזול, לא לפקח עליהם, ולא לדרוש מהם עמידה בתנאים תחרותיים. ואנחנו כמובן, נדפקים.

  6. האמת היא ששר התקשורת שלנו (מש”ס רחמנא ליצלן) בהחלט מוצלח. הוא לא בכיס של אף אחד, והוא בהחלט דואג לצרכנים. מה רע? הלוואי שכולם היו כמוהו.

  7. אז זהו, שהוא היוצא מן הכלל, שלא משקף את הכלל. אני לא יודע אם זה בגלל שהוא מגיע מש”ס, או מסיבה אחרת, אבל אני מניח שאם הוא היה פועל למען תאגידי התקשורת ביתר שאת, הוא לא היה זוכה מהם לקיתונות של בוז. אין לא טלוויזיה בבית!!! רחמנא לצלן.

  8. אני דווקא קונה את ההסבר של יחימוביץ’. זה מסוג הדברים שהזמן ישפוט: אני מחכה לראות מה היא תעשה בקשר לתנאי ההעסקה של עובדי הקבלן, ומה באשר לפנסיות של עובדים שלא התמזלו לעבוד תחת ועדי העובדים החזקים במשק.

  9. מוסיף. ארכימדס אמר, שאם רק הייתה לי נקודת משען, אני אניף את כל העולם. נראה לי שזה תקף גם למה שאתה אומר. אני מנסה לדאוג, אבל אני רק טיפה בים.

  10. אני מנסה לענות לכמה נושאים שעלו פה, בתגובה אחת:
    1. יחימוביץ’ היא לא זו שאמרה לפני הבחירות שהחילונים הם אנטישמים? כן, זו היא. עכשיו נקרא מה שיש לה לומר.
    2. יחימוביץ’ היא בעצם אלטר אגו של עמיר פרץ, שבמסווה של דאגה לחלשים בעצם רק מחזק את כוחו הפוליטי באמצעות הועדים הגדולים. היא הפה שלו כרגע. בואו נראה את המציאות: אל על מתאמת מחירים ואף משלמת עמלות לחברות תעופה זרות לא לטוס הנה, כי היא שומרת על רמת מחירים גבוהה. זה ממש לא עוזר לחלשים לטוס, זה עוזר *רק* לעובדי אל על להרויח יותר. שזה בסדר, אבל השאלה היא כמה יותר ומי בדיוק מרוויח מזה. מסתבר שלא העובדים החלשים, רק העובדים היקרים הופכים יקרים יותר. אופסס. בכל פעם שנטוס אל על נחשוב על העובד שמביא הביתה 35,000 שקל בחודש ונרגיש שזה ממש מוצדק לשלם 100-200 דולר יותר לכרטיס.
    3. תפקיד המדינה לאפשר לכל מי שרוצה לטוס הנה בלי הגבלות, ולמנוע מאל על להשתמש בכוח שלה לטרפד את זה. זהו. אבל במדינתנו הקטנה, הועד החזק של אל על שהתפקד לעבודה מסרס את זה.
    4. ועד חזק? זה נשמע לי כמו חברת החשמל. הפרסומות החדשות שלה מזכירות לי שיש חשש מוחשי להפסקות חשמל יזומות. אבל בעצם יש עוד 3 תחנות כוח שאינן פעילות, שיכולות לייצר 10% מתצרוכת החשמל של המדינה. למה הן לא פועלות? כי הועד של חברת החשמל מונע את ההפעלה שלהן כחברות בנות של חברת החשמל, כפי שקובע החוק במדינה. לא ידיים פרטיות, לא אילי הון, חברה ממשלתית חדשה תחת חברת החשמל. גם זה לא מספיק חונק אותנו כאזרחים, אז הועד שם ללעג את החוק ואותנו ומונע את זה. תחשבו על זה, כשהמפלס במד החשמל המגוחך יגיע לאדום והשאלטר ירד.
    5. שר התקשורת: בחור נחמד, הצהרות צרכניות נעימות לאוזן – כמעט אפס מעשים. מתי שמעתם לאחרונה על תחרות במחיר זמן האויר של חברות הסלולר? מזמן. נשווה לתחרות העזה בשוק שיחות החוץ, ונראה ש-4 מפעילים סלולרים זה כנראה לא מספיק. גם כאן משרד התקשורת נכנע ללחצים פוליטיים וכרגולטור מונע תחרות במקום לאפשר ולשכלל אותה.
    6. אילי הון זה רע? בדרך כלל כן. למה? כי הם מונעים תחרות ומעלים מחירים על מנת להרוויח יותר מדי. עכשיו נחליף את “אילי הון” ב- “ועד חזק של חברה מרכזית במשק” ונראה שיש הרבה יותר ועדים מאילי הון, והועדים סוחטים אותנו כאזרחים וצרכנים הרבה הרבה יותר. אז נכון שהבורוויצ’ים מגעילים, אבל את הנזק אנחנו חוטפים מהעובדים שלהם.

  11. מתקיים כאן, ככל הנראה במודע, דו שיח של חרשות. ארלוזורוב ממוקדת כמעט בלעדית בעניין הקוד שרינג. ככל הנראה (וכהערת אגב בלבד) , היא נשענת על יסודות עובדתיים רעועים (זה נכון ששני מובילים החולקים קו בקוד שרינג יגיעו למחירים כמעט זהים, אבל לא בשל תאום מחירים אסור. לא משנה).
    יחימוביץ’, מטעמיה שלה, בוחרת לתקוף הערת אגב קצרה של ארלוזורוב ולצאת להתקפה על עניין תנאי העבודה של עובדי אל-על, ולא באמת מתייחסת לעיקריו של המאמר המקורי.

  12. לגבי חברות הבנות של חברת החשמל, ומבלי לנקוט עמדה, ברגע שהתחנות יופעלו על ידי חברות בנות, יהיה קל יותר למכור את החברות בנות לידיים פרטיות, מאשר למכור את כל החברה.

  13. מוסיף – ומהו העיקר, לשיטתך?

    בשבילי העיקר הוא לקבל מוצר טוב, במחיר הוגן (לא נמוך! הוגן!) ובשירות נעים. כל הדרכים כשרות לזה, אבל יש כמה דרכים שההיסטוריה הוכיחה שהן כושלות:
    קומוניזם – אין צורך להרחיב, כמדומני.
    קפיטליזם מוחלט – סטייל תאצ’ר. היו בו עקרונות נכונים לזמנו, יחד עם שטויות ואכזריות. מתאפיין בהצלחה קצרת טווח שמתחלפת בכישלון, כי אי אפשר לכופף אנשים לאורך זמן.
    דרך עדיפה:
    סוציאליזם מודרני – זכויות עובדים יחד עם מניעת קפאון של ארגונים. כאשר ארגון קופא, עלות המשכורות של עובדיו תופחת כל כך עד שהוא מפסיק לפעול ומאבד את זכות קיומו – ניתן לראות את הערוץ הראשון להדגמה חיה.

    כרגע, בדיוק כפי שאמרתי, הועדים עסוקים רק בדבר אחד – לשמר את המעמד שלהם ואת כוחם הפוליטי. בדרך הם פוגעים קודם כל בציבור העובדים שהם אמורים לייצג (דוגמה – תע”ש. הועד מונע איחוד של שני מפעלים עם רפאל למרות שזה יביא מיד לשיפור השכר והתנאים של פועלי אותם המפעלים). אחר כך אותם ועדים פוגעים בנו, ציבור הצרכנים/משלמי המיסים.
    כאשר ועד כזה פוגע בי – אני נגדו. אישית אני תמכתי בשביתת העובדים הארעיים בנתב”ג, אותם סבלים שמפוטרים שוב ושוב כל מנת למנוע מהם קביעות. שים לב, מוסיף, שהועד של העובדים הקבועים לא ממש תמך באותה השביתה, זה לא הסתדר להם ב-ד-י-ו-ק עם האינטרסים שלהם אז הם לא הראו שמץ של סולידריות…

  14. המאמר של שלי רק שיכנעה אותי במה שחשדתי מזמן – היא פופוליסטית ודמגוגית בלי טיפת מחשבה על המשמעויות של הנזקים שהיא גורמת. אני ממש מצטער בשבילכם שהיא מייצגת אותכם.
    הבעיה היחידה שלי עם המאמר של מירב אזולאי ארלוזורוב הוא שהיא לא הייתה חריפה מספיק.

  15. אחד העם – עיקרו של המאמר הוא התמיכה של יחימוביץ’ במונופול פרטי.

    בקשר לשאר ההערות שלך – למה תמיד צריך לקפוץ לקומוניזם כשמדברים על זכויות עובדים? אי אפשר סתם לדאוג לאינטרסים של העובדים? ולא צריך להמציא שיטה, היא כבר קיימת, וקוראים לה “סוציאל-דמוקרטיה”.

    בקשר לשביתת הסבלים הזמניים בנתב”ג אתה צודק – ההסתדרות בכבודה ובעצמה (כנציגתם של הועדים החזקים, ושל בעלי אינטרסים פוליטיים שונים ומשונים) סייעה בהחלט לטרפד את המאבק שלהם. על כך היא והועדים שהיא מייצגת צריכים לתת את הדין.

  16. מוסיף: אל תשכח שגם פטרונה של שלי, אדון פרץ, צריך לתת את אותו הדין. גם עופר עיני ושאר המושחתים האלו.

    כמה זמן עוד נשמע את פרץ, מר שר הביטחון, מברבר שהבטחון זה לא על חשבון הסיוע החברתי? “זה לא טנקים מול החלשים, צריך לת לשניהם…” ועוד ועוד.
    אני שואל את עצמי, האם גם בתקציב הפרטי שלו בבית הוא מתנהג כך? נגיד, באותו החודש הוא (וגם אחלמה, כמובן) גם קונים מכונית, גם משפצים את הבית וגם נותנים כסף לילדים? ויש כסף להכל ביחד? איכשהו, לא נראה לי. אבל הוא התרגל (או תמיד היה רגיל) שמישהו אחר משלם. וואלה יופי, שיטה כלכלית נהדרת.

  17. הבעיה שלי עם שני הקטעים זה שארלוזורוב מציגה טענה ברורה וממוקדת יותר.
    מדבריה הבנתי שהחוק שמונע פגיעה בתחרות לא חל על חברות התעופה בארץ ובגלל זה נמנעת תחרות וכולם נפגעים מכך.
    והטיעון נגד של שלי טוען שבניגוד לדבריה של ארלוזורוב, “תיאום מחירים אסור בתכלית האיסור בכל מקרה, עם או בלי הסכם (“קוד שרינג”) בין חברות תעופה”.

    שלי לא נכנסת למשמעות שכן יש ל”קוד שרינג” אבל רק טוענת שדבריה של ארלוזורוב לא נכונים.
    אני באופן כללי הייתי מעדיף חברה לא מופרטת שדואגת גם לעובדים שלה וגם, מתוך אינטרס של המדינה, מציעה מחיר הוגן. מצד אחר בשביל זה צריך מדינה מנוהלת נכון ואם כבר החברה לא של המדינה אלה מופרטת אז שלפחות תהיה תחרות.
    קשה לי להאמין שאם הרווחים של אל על גבוהים יותר מי שנהנה מהם הם העובדים הפשוטים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: