מהבוקר אני מתלבט מה לכתוב בנוגע לכתבה הזו שהופיעה הבוקר בהבלטה ב"מעריב". מסתבר ש"מעריב" החליט לתפוס יוזמה ולקח את אחת העדות שהעידו באחרונה מטעם רמון לבדיקת פוליגרף. בסוף הבדיקה נטען כי העדה נמצאה כדוברת שקר.
כמה דברים לא ברורים לי:
1. מה פתאום העדה מסכימה לבצע כזו בדיקה? בין אם היא דוברת אמת ובין אם שקר – מה הקטע? האם זה סוג חדש של ריאליטי?
2. מה פתאום "מעריב" משחק אותה בתפקיד החוקר / התובע / בית המשפט. ממתי עיתון לוקח על עצמו לבדוק האם עדים מדברים אמת או שקר באמצעות בדיקת פוליגרף ואז לפרסם את המסקנות בעיתון?
3. כיצד פרסום שכזה משפיע על השופטים? מצד אחד בדיקת פוליגרף אינה קבילה בבית משפט. מצד שני, גם השופטים הם בני אדם. האם הם מסוגלים להתעלם מפרסום שכזה?
אז נכון שלעיתונות אינטרס עליון להביא את העובדות בפני הציבור והטענה שעדה מסוימת שיקרה (או לפחות כך נטען בתוצאות בדיקת הפוליגרף שלה) היא בהחלט עובדה ראויה (גם אם לא קבילה). ועדיין יש הבדל בין לספר לציבור על מידע שנחשף בתחקיר עיתונאי לבין לפנות לעדה, שזה עתה סיימה את עדותה, ולבקש ממנה להיבדק בפוליגרף. ממתי עיתון מרשה לעצמו לקחת חלק כל כך אקטיבי בהליך השיפוטי? אולי אחרי החקירה הנגדית ישלחו העדים לחקירה אצל העיתונאים? ואולי ראש דסק החדשות יאריך את מעצר החשודים?
אני חש אי-נוחות גדולה מהעובדה שכלי תקשורת מוצא לנכון לשחק תפקיד כל כך פעיל במשפט שעומד בפני הכרעה. בעיני זו זילות של ההליך השיפוטי. מילא סוביודיצה היא אות מתה בספר החוקים, אך האם אין גבול?
כתיבת תגובה