אחת השאלות הבלתי פתורות (והיותר נטחנות) היא בעבור מי כותב בלוגר (במקרה של גלובר השאלה חדה אף יותר). אם הוא כותב כי הוא רוצה לכתוב אז כאשר נמאס לו לכתוב הוא יכול להפסיק ולסגור את הבאסטה. אם הוא כותב עבור הקוראים שלו, אם נוצר קשר שהוא מרגיש מחויב לו, אז כאשר נמאס לו לכתוב הוא צריך לחרוק שיניים ולהמשיך.
בעיתון אני כותב כי זה המקצוע שלי ומשלמים לי משכורת עבור העבודה שלי. וכאן? בימים האחרונים דיברתי על העניין עם תמר, מוסיפיניו וג'וני וגם עם ולווט (שמעבירה מחר כיתת אומן – איזה שם מוזר – בנוגע לכתיבת בלוגים בכנס הטוש). מוסיפיניו אמר "צא לחופש. עליי" (ואז הלך לישון). ג'וני אמר לי "אל תבנה עליי, כן?" ותמר היתה אמפטית כרגיל ואמרה לי "יאללה יאללה, בכיין".
אולי זה בהשפעת כתבה שהכנתי לעיתון ושתתפרסם באחד ממוספי החגים הבאים עלינו לטובה (אהמממ, נניח) שאני מרגיש בזמן האחרון חלק מקבוצה (שגדלה בקצב מפלצתי) של ברברנים שמברברים את עצמם למוות, שכותבים ללא תוחלת, ללא השפעה, ללא מטרה – ואולי בכלל זה רק אני שמברבר.
בכל מקרה אני מרגיש שאני צריך קצת להתאוורר, צריך פסק זמן (מטאפורה קולעת למצב הספציפי שלי: אני בהפסקה, המשחק ממשיך להתנהל). אולי זה ייקח כמה שעות, אולי כמה ימים, אולי שבועות אולי יותר ואולי בכלל אמשיך לכתוב אבל בקצב אחר לחלוטין, רק כאשר משהו בוער בעצמותיי.
אני בטוח שימשיך להיות כאן מעניין. לתחושתי, בגלוב התאספה חבורה מרתקת של כותבים וחבורה מרתקת לא פחות של מגיבים, שזה חתיכת הישג. יותר מאלף הקוראים הקבועים (רק על הרסס שלנו מנויים כ-700 איש) שחוזרים לראות מה התחדש בגלוב מדי יום מאוששים את ההרגשה הזו.
עוד דקה נשוב.
אהה, אז ככה נראה יום הדין.
אפשר להוסיף אותו לכאן
יש לתופעה הזו שם – זו המאניה דיפרסיה של הבלוגר. כל בלוגר עובר אותה, סוגר את הבלוג (ולפעמים אפילו מוחק את תכניו) וכעבור כמה זמן חוזר לכתוב. זאת כבר תופעה ידועה ומתעודת (מפליא אותי שלא הכרת אותה), משהו בין עייפות החומר לבין ייאוש מסויים מחוסר ההשפעה של הכתיבה או המונוטוניות שבה היא נעשית.
זה יכול לקרות למשך ימים, שבועות וחודשים, יש בלוגרים שחזרו לכתוב אחרי הפסקות של שנה (כמוני) או יותר.
בהצלחה.
א. אתה כותב בשבילי, אז אין לך יום חופש.
ב. כשבלוגרים עוברים לכתוב בקצב של פוסט בשבוע, הם מתחילים לאבד את הקהל הקבוע שלהם (זה פחות בעייתי למי שמתמש בRSS).
ג. אם בכל זאת תחליט לקחת חופש, אם יורשה לי להמליץ, תהפוך (בשיתוף שאר ההנהלה) את האתר לגרסה ישראלית לדיג. אם באמת יש פה בסיס איכותי, כל זמן שזה מועדון למוזמנים בלבד (בעיקר) אפשר לשמר את האיכות, אחרת זה הופך לוואלה.
ראבאק, אתה משאיר אותנו לבד להתמודד עם זוועת המצות?
יובל, תעשה חיים, ותכתוב כשיש לך מה לכתוב.
צודק.
אל תברבר.
תכתוב עם תוחלת. עם השפעה. עם מטרה.
ורק כשזה בוער בעצמותיך.
להוציא כל יום פוסט (שלא נדבר על כמה כאלה) נשמע לי כמו התפשרות מרחיקת לכת על הדבר האמיתי.
זה קורה. אני מכיר את זה בעצמי מבלוגי עבר שלי.
רק שלא יקח יותר מדי זמן, כן? 🙂
יובל, העם איתך.
תנשום, תנשום.
אם היתה לנו דראכמה על כל הודעת פסק זמן של היו"ר… 🙂
יובל, אתה בכנס של דה מארקר? חבר שלי גורר אותי לשם, אז שלפחות יצא לי מזה התחככות עם שועי עולם.
תעשה מה שאתה מרגיש. ברור שנתגעגע (בחושך).
יובל, אל תלך….
סתם. צא, תעשה סיבוב מסביב לבלוק, תנשום, תתמתח קצת, רק אל תשכח אותנו…
מה נעשה בלעדיך?
אין מילים
ובכן –
1. אלף קוראים?!? אז איך זה שרק אלה שיודעים לאיית/שיש להם מה להגיד מגיבים? זה באמת הישג בלוגרי ברמה עולמית.
2. אלף קוראים? הנה לך שתי פרשנויות אפשריות:
א. כמה ברברת שלא רצה ברשת, זה עדיין לא מספיק בשביל די הרבה אנשים
ב. מתוך הברברת הקיימת, שלכם פחות משעממת (אני היום במצב רוח צבאי, כפי שמעיד המיספור, ומחמאות זה לחלשים!)
משתיהן כאחת משתמע שאתה תמשיך לכתוב ואנחנו נמשיך לקרוא. יאללה, תרד (זה מה שפופאי אכל, לא?) ולעבודה.
ראשית, קריאת מצוקה:
ללללאאאאאא
וגם
!!!!!
בדיוק היום הגיתי בכותב אחד, שקנה את עולמו ברשת, שכתיבתו רגישה, מורכבת ועתירת אסוציאציות ודימויים, ובאוכלוסיות מסויימות נחשב "גאון". ומיד לאחר שסיימתי להגות בו, אמרתי לעצמי: דמט, כמה שלא יהיה גאוני מה שיצא תחת ידיו, תמיד ובכל מקרה, אעדיף לקרוא את הבלוג על פניו.
'שבעת שכך אמרתי לעצמי.
כקוראת נאמנה ומסורה עד אין קץ, שגם נהגה לא פעם ולא פעמיים להיתפס כשהיא צוחקת לעצמה בקול רם ממש בעת הקריאה ולהיחשב כמשוגעת בגין הגלוב, מה שאני מנסה לומר פה, זה שא נ י לא חשה כל ברבור, סתמיות, שחיקה רעיונית או מיותרות (שווינג! המצאתי מילה. עוזי הבת, מחדשת השפה העברית).
רוצה לומר – הגלוב הוא חומר הקריאה החביב עלי בעולם כולו.
רוצה לומר – אל תלך.
ואם תלך – תחזור מהר
אממ. אוקי.
להתראות.
יובל, ה -1 באפריל זה בעוד שבועיים, כן?
ועכשיו כשישאלו אותי "ילדה, למה לא מתחתנת?" מה אומר להם?
לא יהיו לי יותר תירוצים
מצטרפת לקריאות ה"אל תלך"…
יאללה, לך לנוח. אל תקשיב לכל המתחסדים האלה שאומרים לך שבלעדיך הגלוב ימות ושכל הקוראים יעזבו ושקללה תרבוץ על ראשך ועל ראשם של כל האהובים עליך ושבכלל העולם יתמוטט כי הוא מוחזק ע"י 4 צבים שעומדים על פיל שעומד על גלוב שצריך לחדש את עצמו מדי יום!!!
אז מה אם הם צודקים? לך תנוח.
מזתומרת
אתה כותב בשבילי. אתה יושב לי על סרגל הלינקים העליון, צמוד לדלישס,
וזה חלק קבוע מגלישת קינוח יומית.
כמו בכל בית פולני, אצלנו לא מסיימים ארוחת ערב בלי קינוח
אני לא נוהגת לטקבק, אבל אני פה כל יום. באמא'שלי
דני, בשביל זה המציאו את ה-RSS…
יובל, תעשה מה שמרגיש לך טוב.
יובל זה שאתה לוקח חופשה מכתיבת הבלוג לא אומר שאתה לוקח גם חופשה מכתיבת הטוקבקים
Yuval,
Go read the newspaper get upset and write again
הגלוב עומד על ארבעה צבים לפחות, ולזה יש הוכחה אמפירית.
לגבי "קבוצה של ברברנים שמברברים את עצמם למוות, שכותבים ללא תוחלת, ללא השפעה, ללא מטרה – ואולי בכלל זה רק אני שמברבר.": הקבוצה אכן גדלה, וחלקה ברברנים ללא תוחלת, אבל יש בה עידית, ויש שושנות בין החוחים. הטבע העניק לנו יכולת דיבור ולא כולם אומרים דברי טעם, האינטרנט העניק לנו יכולת הפצת רעיונות רחבת היקף וגם את זה חלקנו מנצלים לטוב ורובינו מבזבזים. אני לא חושב שהבלוג הזה מבזבז את זכותו להתבטא על עניינים ריקניים, ובטח שלא חסר בו איזון בין נושאים חשובים והשקפות לבין צחוקים וקהילה.
אחלה דבר, וכן ימשיך, יעלה ויבוא.
יובל – עד עכשיו כיהנת כמנכ"ל בפועל של הגלוב. היום רישמית עברת לכיסא היו"ר, עם כל הזכויות הנלוות (גישה נוחה יותר תזרים הדראכמות, אישור לחניית נכים במגרש הגלוב). אם תצליח לקבץ מסביבך דירקטוריון ראוי, הגלוב ימשיך לפעול גם מבלי שתצטרך להשקות ולהשגיח כל יום. אם לאו – תמיד אפשר לעשות אקזיט-אה-לה-ישראבלוג (לסגור את הגלוב, למחוק הכל ולפתוח אחד חדש בשירות אחר).
תודה חברים, תודה 🙂
אני באמת לא הולך לשום מקום. אני כאן, ממשיך לרפרש ולקרוא את התגובות, לקרוא את הפוסטים וסביר להניח שלא רחוק היום (עוד חצי שעה?) שגם אכתוב פוסט אחד. או שניים. או עשרה! בטח ובטח לא אפסיק להגיב. כאילו, נראה לכם?
אז לא לדאוג, אני פה.
(תודה מיוחדת למגיבים שיצאו מהארון בשביל להגיד מילה טובה).
צפריר – לשאלתך, אולי אגיע לכנס מחר בבוקר, אם יסתייע. כמו שאפשר לראות מהשעה שבה אני עדיין עובד, לא בטוח שיסתייע.
יובל, כשקראתי את זה חטפתי חתיכת התקף לב (או מינימום איזה פרפור חדרים). אל תעשה לי את זה יותר.
שמעת!?
בהמשך לדיון היום אצל ולווט – האם יציאה מהארון שוות משקל למשכב בהמה או לא?
כל אחד צריך הפסקה מתישהו.
כשוורקוהולים לוקחים אחת כדאי שתהייה ארוכה מספיק, מספיק כדי לטעון את המצברים לפעם הבאה.
וכשהעבודה היא כתיבה, האמור לעיל תקף שבעתיים. צריך אנרגיות כדי להמשיך לכתוב ולהיות שלם עם כל שהוצאת תחת ידך.
תנוח, שתחזור תרגיש הרבה יותר טוב.
כנראה שהגיע הזמן לחדש את מנוי הרסס. עברתי לקרוא קריאה מזדמנת דרך grapes כי קצב פרסום הפוסטים נע בין מתיש לבלתי נסבל. קצת פחות זה יותר טוב. (:
יובל ,
אני קורא אותך באדיקות ותמיד נהנה.
מקווה שחופשתך תהיה קצרה.
הימור שלי: ועידת האינטרנט תהיה זריקת מרץ עבורך. בטוח יהיה לך מה לומר בנוגע למה שייתרחש שם.
אז … פוסט חדש מחר ?
עמיר
חשבתי לרגע שאתה לוקח הפסקה לרגל פרוייקט מיוחד,
אבל זה התברר כטעות קריאה….
וואלאק
חזרתי ל- Feedreader שלי אחרי סוף השבוע ובאמת תמהתי שיש רק 4 פוסטים חדשים, עכשיו אני כבר מבינה.
יובל – צא לטבע, נוח, התאושש וחזור אלינו בכוחות מחודשים, אומרים שהאביב עוזר בזה…
אגב, באומרי שעיתונאים הם "אנשים חסרי הכשרה וחסרי השכלה מתאימה" אין בכך גנאי לעיתונאים, אלא לעיתונים
העיתונים לא מדקדקים בכישורים של הכותבים,
יען כי הם מחפשים פראיירים. תמיד.
זו צריכה להיות שאלת מחקר מעניינת עבור סוציולוגים,
לבדוק למה אנשים מוכנים לעבוד כאן כעיתונאים.
כלל ידוע בתעשייה, ששוקן משלם הכי זבל שרק אפשר
לעיתונאים שלו.
מדובר במשכורות רעב, שתכופות צונחות תחת משכורת המינימום,
וזה בתעשייה שגם ככה משלמת זבל לעובדים שלה.
ידיעות ומעריב לא יותר טובים.
את בטח לא יכולה לשלם שכר דירה ואוכל מזה,
שלא לדבר על לגדל ילדים או לקנות דירה,
להחזיק אוטו או אפילו כלב.,
ותמורת העיסקה המפוקפקת הזו,
יש להם גם את החוצפה לדרוש ממך להיות זמינה 24 שעות ביממה,
כדי לייצר טונות של טקסטים מכלום, מאוויר,
ועוד להיות מדוייקת בפרטי פרטים,
ולהיות סופר מקצוענית,
רבותי! – עבור מקצוענות משלמים.
פיקאסו פעם רשם רישום בשתי דקות,
וכשהקונה התרעם על כך שהוא נתבקש לשלם על זה כמה עשרות אלפי דולרים,
על עבודה של בסך הכל שתי דקות,
אמר פיקאסו: כן, אבל להגיע ליכולת הזו,
של לצייר משהו בעל משמעות תוך שתי דקות,
זה לקח לי ארבעים שנה של עבודה ואימונים.
גם התירוץ הכלכלי שהם תמיד נותנים לך,
על משכורת הזבל שהם מוכנים לשלם,
דהיינו, שאת כל אתר הארץ, כולל כל המוספים,
קוראים פחות אנשים מאשר, נניח,
את ההגיגון של זרובבלה,
אין בכך שום תירוץ.
העיתונים הרי ירדו לזנות כבר מזמן,
כל כותרת מכילה שם פרטי של מישו,
כדי להפוך הכל לאישי,
ואם גם בזנות הם לא מצליחים להתקיים,
הרי שאין לעיתונים קיום, סה טו.
אז למה אנשים בכל זאת נהיים עיתונאים?
הרי אם אני כבר מוכנה להידפק בתחת ביום-יום שלי,
הרי שאני לא צריכה לעבוד עבור זה קשה מדיי,
אני רק צריכה לפתוח רגליים ולהסתובב.
בעיתונים הם דורשים שגם תעבדי קשה עבור הזכות הדפוקה הזו.
אין ברירה אלא להבין שאנשים נהיים עיתונאים,
עבור הזכות המפוקפקת להידפק בתחת,
ולהסתובב מדי פעם באיזה כנס מחוריין,
כדי לפגוש עלובי נפש ומוכי גורל אומללים כמוך,
ועבור הזכות לקבל שמה בכנס,
איזה שקיק עם עט עם לוגו של מיקרוסופט.
ולחלטר הרצאות באיזה כנסים באוניברסיטה העברית מדי פעם,
בשביל השלמת הכנסה,
שגם עבור זה צריך להתחנן, לרדוף, להרים טלפונים ולהתחנף.
אה, וזה שהשם שלך מופיע בקטן תחת המישנה,
פלוס שהם מקצים לך כתובת מייל עם השם שלך.
זהו.
אז שלא תגידו עוד שעיתונאים הם לא אנשים אומללים,
שבעלי העיתון מנצלים את העובדה,
שהאנשים האלה – כל מה שמעניין אותם זה שהשם שלהם יופיע בעיתון.
זה התשלום.
רק טוב,
מיכלי
מיכלי – כשאת פותחת ואומרת "אגב, באומרי שעיתונאים הם" – את מתייחסת לאיזשהו טקסט ספציפי שלך כי אני לא מבין מאיפה בא הנאום חוצב הלהבות הזה. לא שהוא לא מעניין, וטוב שהוצאת קצת אגרסיות, ועדיין אני לא מבין לאיזה טקסט את מתייחסת.
גם בעיניי זה היה תמוה, אבל הדברים היו קשים ומעוררי מחשבה.
אולי מיכלי תסכים לפרסם את זה או כל טקסט אחר באתר העבדים המתהווה?