אני חושב שאפשר לסכם, פחות או יותר, את הפרשה שהרעישה, כדברי צביקה אלברגר, את הברנז'ה של העיתונות הכלכלית.
הסיכום פשוט: עד עכשיו לא ברור מה בדיוק קרה עם הטור הזה. ב"גלובס" מעדיפים לא להגיב למרות שידוע לי שגורמים רבים פנו לעיתון, לחגי גולן (עורך "גלובס") ולאלי ציפורי עצמו, כדי לקבל הסבר פשוט. אף אחד מהם לא קיבל תשובה. אלו שפנו ל"גלובס" יכולים להתנחם בכך שהם בחברה טובה – גם העיתונאים בעיתון לא יודעים לומר דבר על הפרשה הזו וגם הם לא קיבלו הסברים למעשיו של האיש השני בהיררכיה המקצועית-עיתונאית בעיתון.
אני רחוק מלחפש את קרקפתו של ציפורי. אינני מחפש דם בסיפור הזה ואינני מעוניין שהקריירה של ציפורי תונח על החגורה שלי. אני לא "טורף עיתונאים" למחייתי וזה לא מסוג הדברים שהייתי רוצה ברזומה שלי. אני מאחל לציפורי המשך קריירה פורייה ומוצלחת. כפי שכבר אמרתי, אינני מכיר את האיש, לא אדע לזהותו ברחוב וממה שאומרים לי, מדובר באיש מקצוע מהמעלה הראשונה בתחומו שזוכה להערכה רבה בתוך העיתון ומחוצה לו. מה שמפליא אותי, ורבים אחרים, הוא חוסר היכולת לבוא לקוראים ולעיתונאים שעובדים במערכת ולומר להם: שמעו, היתה טעות כזו או אחרת, או לא היתה טעות, זו רק אי הבנה או משהו. במקום זה קוברים את הסיפור ברכות.
אבל אפילו זה לא הדבר שבאמת מכעיס במקרה שלפנינו. מה שמכעיס היא שתיקת הכבשים; אמצעי התקשורת ואתרי הברנז'ה בישראל. הדה-מרקר, שכולם חיכו שירים את הסיפור הזה, החליט לא להתקרב אליו. כנראה הם רוצים שקט תעשייתי, הם לא רוצים שיגידו עליהם שהם "מחפשים את גלובס" או שמחים לאידו של מתחרה. במובן הזה צביקה עשה להם שירות. הוא כתב על הנושא, הדה-מרקר שמו את הטקסט שלו באתר הבית של הטוש וכך הם גם יצאו ידי חובה וגם לא עשו כלום – הרי זה תוכן גולשים, זה לא אנחנו. גם שני העיתונים האחרים, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", לא הזכירו במילה את העניין.
חמורה מזה לא פחות, ואולי אפילו יותר, היא שתיקתם של אתרי הברנז'ה שמידיעה אישית אני קובע שכו-לם שמעו על הסיפור לאחר שקראו אותו כאן. הנה הסיפורים בהם העדיפו לעסוק שלושת אתרי הברנז'ה הגדולים בימים האחרונים:
אייס: רשת התכשיטים מגנוליה פותחת סניף רביעי בחיפה. קולו של שרלי שיטרית, שהחל לכתוב טור נשכני נוסח ולווט על התקשורת, נדם. הוא העדיף לעסוק ב"ידיעה בלעדית!" על הדחתו של אריה אבנרי מחברותו במועצת העיתונות.
נרג' ברנז'ה: "השיר שלנו" עולה בשידור חוזר ב-yes. ללא ספק, ידיעת השנה.
וואלה ברנז'ה: נורית ברירו לרדיו 99. ומפת התקשורת השתנתה לנצח.
אין כאן עניין של קרדיט. אינני מחפש שיזכירו את שמי, מזכירים אותו מספיק, תודה רבה. יש כאן עניין עקרוני יותר והוא בשביל מה צריכים את אתרי הברנז'ה האלו? בשביל לאוורר רכילות? האם זו הצהרת המשימה שלהם, להיות "ציפורה" של הברנז'ה? אם התשובה היא חיובית הרי שזה מביש.
כאשר אני שומע טענות בדבר "התקשורת" שעושה כך או אחרת, זה תמיד משעשע אותי. אין גוף שנקרא "התקשורת", אין מועצה שבה מתכנסים עיתונאים באמצע הלילה שמחליטה באילו סיפורים לטפל ובאילו לא. אבל נוכח השתיקה הרועמת של כל מי שהיה אמור להזכיר אירוע שכזה, אתה יכול רק להרהר מה קרה כאן. האם העיתונאים מעדיפים לשתוק כי מי יודע, אולי יום אחד ירצו לעבוד ב"גלובס"? היתכן שהם חושבים שזה פשוט לא סיפור שכדאי לעסוק בו כי הוא לא מספיק חשוב?
אולי זו התשובה. אחרי הכל, יש דברים מהותיים יותר לקיום של המקצוע שלנו. לדוגמה, הידעתם ש"ערוץ הבידור יצלם תכנית לייט נייט במועדון הוויסקי א-גוגו בהגשת איש חיי הלילה עומר גרשון"?
עדכון: דבורית מעדכנת עם תגובת ציפורי לפרשה. גם במקרה זה, אתם מוזמנים לשפוט.
עדכון 2: הסיפור יצא מגבולות הבלוגספירה.
כתיבת תגובה