בשבוע שעבר הקדיש נחום ברנע ("ידיעות אחרונות") חלק מהטור שלו כדי לחשוף חברה פרטית שבעליה הם טומי לפיד, דן מרגלית, אמנון דנקנר (עורך "מעריב") ועו"ד אלי זהר. מסתבר שהארבעה הקימו חברה ב-1998 לצורך הפקת תוכנית הטלוויזיה "הכל פוליטי" ולמרות שהיא חדלה לעבוד אחרי שנה שכחו (עם מרכאות או בלי) לסגור אותה.
וכך כתב (בין השאר) ברנע:
לפיד נדד שנים על הציר שבין תקשורת לפוליטיקה. הוא היה מינוי פוליטי של הליכוד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור; הוא הקים מפלגה קטנה שנמוגה. עיתונאי בכיר כמו דן מרגלית היה צריך להיזהר יותר בהקמת שותפות איתו (לא הייתי מגזים בציפיות מהרביעי בחבורה, עורך "מעריב" דנקנר)
היום, כמו שעון, מגיב דנקנר להאשמות ברנע. אבל לא סתם מגיב אלא יורד. לא סתם יורד, אלא טוען שכל מה שמעניין את ברנע זה ירידות – כלומר מין אוראלי.
ובכן, הסוגריים ואזכור המכונית נוספו לטקסט משום שאחרת, כך קורץ ברנע לקוראיו, היה אפשר להבין אותו, מחוסר ניקוד, כך שהוא ירד ל(בחורה ששמה) ערבה, כלומר, בעגה העכשווית ביצע בה – נחשו מה? – מין אוראלי. הממממ… אמרתי לעצמי, יש לנו כאן בעיה קטנה של היקסמות מנושא מסוים שהכותב לא יכול לגבור עליה. בפסיכולוגיה קוראים לזה דליפה.
(…)
הייתי יכול, כמובן, לגמול לברנע כמידתו ולפרסם כאן את כתובתו ואת מספרי הטלפון שלו, אבל אז הוא היה עלול להיות קורבן להפרת פרטיות, ומי אני שאגרום להפרעה של תנומתו המתוקה של נחום ברנע שבה הוא חולם אתם כבר יודעים על מה.
נראה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד. בפעם הבאה שאריב עם "קולגה" אאשים אותו במעשה סדום. מה רע?
כתיבת תגובה