אנחנו שמחים לארח את "ירושלמי" ששלח לנו את הטקסט הבא לקטגוריית כתב אורח:
אין חג שנוא עלי יותר בלוח השנה מאשר יום ירושלים. צעדות הדגלים המתריסות בעיר העתיקה כלפי אחינו הירושלמים שמשום מה לא רוצים להתאחד אתנו. הקלישאות על בירת הנצח המאוחדת לעולמי עולמים מזכירות לי את ה- Wishful Thinking נוסח "אנחנו ננצח" במלחמת לבנון השנייה. תוסיפו לזה את הפקקים וצעדת ההתיישבות העובדת ותבינו למה כירושלמי אין חג שיכול למרר את החיים לתושבי העיר יותר מיום איחודה.
אולי הקטע הכי גרוע בכל הפסטיבל של יום ירושלים הוא הדיון סביב מצב העיר. כמה שירושלים עניה, מסוכסכת, קיצונית, מתחרדת וכו וכו' וכו'. כתגובה לנתונים הלא מעודדים על מצב העיר מתייצבת שורה ארוכה של אישי ציבור ונבחרים עם פתרונות קסם להחייאת ירושלים. יולי "די סי" אדלשטיין, ישראל "עיריית גג" כ"ץ, אבי "גל"צ לירושלים" בניהו, פרופ' יחזקאל "מטה האו"ם לירושלים" דרור. איש איש והישראבלוף שלו. מזל שכל התכניות ההזויות הללו יישארו על הנייר ושתושבי העיר לא יצטרכו לחיות עם הפנטזיות של המציעים. ההצהרות הללו הן מס שפתיים ותו לא. כמובן שאף אחת מהן לא תוזיל את מחירי הדיור או תיצור מקומות תעסוקה בעיר.
ביום הזה גם צריך להתמודד עם ההשוואות לתל אביב, עם הקינות על מות ירושלים החילונית, עם הבכי על השתלטות החרדים. כאן לצערי הרב, המיתוס מנצח את המציאות, הפולקלור מביס את העובדות. אני לא שונא את תל אביב, דווקא אחלה עיר. מי שטוב לו שם- לבריאות. אני רק לא אוהב שכיהודי פלורליסטי טוענים שאין לי מקום בירושלים. מול הקריאות האלו אני צריך להתמודד והן רבות. מעמוס עוז דרך מאיר שלו, יהונתן גפן, יורם קניוק, דורון רוזנבלום ועד א. ב. יהושוע. זו לא חבורה של ציניים אלא מיינסטרים ישראלי מובהק. רעיונות ההתנתקות מהעיר נמאסו עלי ועל החברים שלי שגרים פה. אפשר לחיות חיים חופשיים גם כאן ותתפלאו – יש מה לעשות גם בשבת.
מי שחושב שהבעיות של ירושלים יעלמו ברגע שהוא ינחת בתל אביב טועה. ירושלים רק מקדימה בכמה שנים את מה שצפוי לנו בארץ מבחינת מגמות דמוגרפיות ולכן אני חושב שהבעיות של העיר צריכות להעסיק לא רק את תושביה. המפתח לחיים שקטים ושלווים במזרח התיכון נמצא בעיר הזו ואת הדיאלוג עם הצד השני (ערבי, חרדי) צריך ליצור כדי שנוכל לחיות כאן כמו בני אדם.
כתיבת תגובה