יברך אותך אלוהים ד”ר קבורקיאן

תחנוני לילדה שתמשיך ותשלח לנו פוסטים נושאים פרי. וכן, שמתי לב שהילדה כותבת לגלוב יותר מג’וני ור”ש גם יחד (רמז! רמז!!). הנה הטקסט:

ב-01/06/07 סיים ד”ר ג’ק קבורקיאן לרצות תקופת מאסר של שמונה שנים (מתוך 10-25 שנפסקו לו) באשמת רצח מדרגה שנייה של תומאס יוק, חולה ALS בן  52. קבורקיאן – או כפי שמכנים אותו ידידיו המעטים ‘ד”ר מוות’ –  אתיאיסט, פתולוג, ורוצח מתועב על פי חוקי מישיגן, הוא ראשון לוחמיה של התנועה למען הזכות למות ואחת הדמויות היותר שנויות במחלוקת בשנותה-90′.

ב-1956 ערך מחקר בו צילם את עיניהם של מטופלים ברגע מותם. תוצאות המחקר (שללא ספק פרנסו דורות של משוררי דיכאון וחובבי תהיות קיומיות למיניהם) קבעו כי כלי דם בקרנית מתכווצים והופכים בלתי נראים כשהלב מפסיק לפעום . בין יתר הרעיונות שלו, הוא הציע להשתמש באסירים למטרות ניסויים רפואיים וקציר איברים לתושבי “שורת המוות”, כיוון שכפי שכולנו יודעים, “משורה ישחרר רק המוות”!

ב-1989 קבורקיאן המציא מתקן התאבדות בעזרתו יכולים מטופלים להזריק לעצמם מנה קטלנית של כלוריד האשלגן. הראשונה לנסות אותו הייתה חולת אלצהיימר בת 54 בשם סוזן אדקינס. מסיבות טכניות לגמרי ועל אף היותה לקוחה מרוצה, אדקינס לא הייתה יכולה לספר על כך לחבריה. למרות חיסרון שיווקי ברור זה, קבורקיאן עצמו טוען כי עד שנעצר בשנת 99′ הוא הספיק לעזור ל-130 אנשים לשים קץ לחייהם בכבוד. על העזרה שהגיש ללקוחותיו הוא גם נשפט מספר רב של פעמים, זוכה בכולן ואף הצליח לעורר את דעת הקהל לעניין ולזכות בתמיכה ציבורית.

בסופו של דבר הוא נשפט והורשע על המתת חסד (או רצח, תלוי את מי שואלים ותחת חוקיה של איזו ישות טריטוריאלית נמצאים בזמן שעושים זאת) אחת שביצע בעצמו ב-1998, פרוצדורה שהוא אִפשר לצלם ולשדר בתכנית הטלוויזיה “60 דקות” כחלק מהקמפיין הארוך שניהל [כל ניסיונותיי למצוא לינק עלו בתוהו] תומאס יוק שהתדרדר למצב של שיתוק בכל ארבעת גפיו ולא יכול היה לבצע את הפעולה בעצמו.

קבורקיאן רואה בעצמו לוחם זכויות אדם. במהלך משפטו הוא פיטר את עורכי דינו והגן על עצמו. הוא טען בתוקף כי זוהי חובתו לעזור לחולים סופניים שלא נותר להם לצפות אלא לשנים של סבל וייסורים למות בשלווה. הוא טען כי החוקים הם ארכאיים ולא צודקים ולכן לא יימנעו ממנו להמשיך במעשיו. חדור להט אידיאולוגי ונטול ציון בן אמיר טוב שילחש על אוזנו הוא הפליל את עצמו לפי חוקי מישיגן גם ברצח וגם בכוונה עתידית לרצוח שוב. כשהקריאה את גזר דינו אמרה לו השופטת ג’סיקה קופר: “הייתה לך עזות המצח להופיע בטלוויזיה הארצית, להראות לעולם מה עשית ולקרוא תגר על המערכת המשפטית לבוא ולעצור אותך. ובכן אדוני, אני עוצרת אותך.” ושלחה אותו לחשוב על מעשיו בכלא קולדווטר, מישיגן.

הוא חשב על מעשיו. בן 79 היום, חולה בהפטיטיס מסוג C וצפוי למות תוך כשנה, אומר היום קבורקיאן כי הוא עדיין מאמין בצדקת מעשיו אך לא מתכוון להפר את החוק. בארה”ב נכון להיום, רק מדינת אורגון מאפשרת המתות חסד בחוק. בישראל הידועה בחיבתה האינסופית להתעלמות אקטיבית מאזורי דמדומים משפטיים החוק אינו מאפשר אקטיבית המתות חסד, אבל פאסיבית – ובכן פאסיבית, עד היום טרם הועמד רופא לדין על רקע אי-הארכת חייו הפאסיבייים של חולה סופני.  

13 מחשבות על “יברך אותך אלוהים ד”ר קבורקיאן

  1. פוסט מעניין. בעקרון אני מסכים עם פעולותיו של הדוקטור. כאתאיסט, אני מאמין שזכותו של אדם להחליט בעצמו מתי למות, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחולה שכבר בקושי מתפקד.
    אני מעריץ את האומץ שהיה לו לבצע המתת חסד אל מול המצלמות, אבל לא ברור לי למה הוא הרגיש את הצורך לעשות זאת ולהתפס, במקום להמשיך להלך על הגבול הדק שעליו טייל עד אז, ולהמשיך לעזור לחולים אחרים.
    ואני לא יכול להתאפק:
    A man who represents himself has a fool for a client

  2. הגלוב לקח את הילדים ונסע לפארק מים בעקבות היו”ר הנערץ.

    וברצינות: דווקא החוק בישראל ברור מאוד בעיני (חוק החולה הנוטה למות). בכל הנוגע לחולים בימיהם האחרונים רופאים בישראל “טועים בהערכת כמות משככי הכאבים” (בהסכמת המשפחה) די הרבה. זה לא סוד. אני גם לא בטוחה שזה רע. הבעיה מתחילה כשמדובר בחולים סופניים שאינם בימיהם האחרונים ורוצים לסיים את חייהם בכבוד וזו אכן בעיה קשה.

  3. משהו באדיקות שלו (לפחות המקורית) מזכיר לי את הסרט ורה דרייק. אני לא חושב שהסרט התבסס על דמות אמיתית ספציפית, אבל מן הסתם היו נשים כאלה.
    זה די מעורר השראה לראות אנשים שדבקים בעקרונות שלהם בצורה כזו. הבעיה כמובן מתחילה אם הם דבקים בעקרונות שאתה מתנגד להם.

  4. ירון- במשפט טענה אלמנתו של יוק שקבורקיאן לא צילם את הסרט בכדי להתריס כנגד החוק, לפחות לא במקור. יוק עצמו ביקש ממנו לצלם כיוון שרצה שתהיה לקבורקיאן הוכחה שהכל נעשה בהסכמתו המלאה.

    מושק הצב – אופס! טעות…תודה! ועם ציון אמיר הסליחה.

  5. נויף, ניסחת את זה בצורה יוצאת מהכלל:

    זה די מעורר השראה לראות אנשים שדבקים בעקרונות שלהם בצורה כזו. הבעיה כמובן מתחילה אם הם דבקים בעקרונות שאתה מתנגד להם.

    -מחיאות כפיים-

  6. ילדה – כרגיל, אחלה פוסט.
    כמו שהבלונדה כבר אמרה, בארץ יש חוק ממש ברור בנושא (ודי חדש) ועוד לפני החוק היה מקרה שבית המשפט קבע בעתירתו של חולה ALS שיש לנתק אותו ממכשירי ההנשמה (אז התחילה הבעיה בלמצוא רופא שיסכים).
    דרך אגב, בגלל שבארץ מותר “לא להאריך טיפול” ולא “להפסיק טיפול” אחד הפתרונות שנמצאו הוא להפוך את ההנשמה לפעולה מחזורית (זאת אומרת, לנתק כל פרק זמן מסויים בכדי לראות אם חזרה נשימה עצמונית) וכך אפשר בעצם להפסיק הנשמה לחולה סופני בלי לעבור על החוק. (אני ממש מקווה שאני לא מסלף פה עובדות ובכל מקרה, אל תתיחסו לתגובה הזו בתור איזושהי המלצה משפטית, טוב?)

  7. זה יפה בהחלט שהוא לא מתכוון לעבור על החוק (טקסט מצויין, מריר ומצחיק, אגב) מעניין אם כשהמוות קרוב, פתאום הדברים נראים לו אחרת

    (ואני דווקא כן בעד המתת חסד מודעת)

  8. אני עדיין לא יודעת מה אני מרגישה בנושא בדיוק או מה הייתי מרגישה אם אני או מישהו מיקירי (חלילה) היה ניצב במקום כזה, אבל הקריאה בבלוג של ענת (למעשה של בן זוגה, שכן כבר עבר זמן רב מאז הייתה מסוגלת לכתוב לו) בהחלט גרמה לי לעצור ולחשוב שוב, אחרת, על הנושא.

    למקרה שהקישור לא יעבוד:
    http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?Blogid=2548

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: