~זהירות, פוסט שיעצבן הרבה אנשים~
תמרה טראובמן ("הארץ") מפרסמת את ממצאיו של דו"ח ועדה שהוקמה על ידי המועצה להשכלה גבוהה שבדקה את איכות הלימודים ב-13 מוסדות המלמדים מנהל עסקים. תוצאות הבדיקה, כמה מפתיע, הן שרמת הלימודים היא מתחת לכל ביקורת.
מספר שעות ההוראה צומצם, הלימוד עבר לשעות הערב, שבוע הלימודים צומצם ליומיים, משרות הוראה רבות הן חלקיות ביותר וחלק מהמורים הם פרופסורים בגמלאות "עייפים מהוראה וחסרי חדוות הוראה, שמלמדים במקום סגל הוראה מתאים יותר", כותבים המומחים ומסכמים: "התוצאה הינה דעיכה מדכאת באיכות תוכניות התואר הראשון והשני. עוד נמצא כי ההוראה בישראל מבוססת על תוכניות לימוד "חסרות ארגון וסדר", ובתי הספר למינהל עסקים "הפכו למוסדות ללא חזון. אין גם צביון ייחודי ואין ניסיון להגדיר בידול תכני, שיאפשר לכל אחד מהם להגדיר את שליחותו וערכיו הייחודיים, המבדיל את המוצר שלו מן האחרים". הוועדה סבורה כי "חזון איננו אוסף של קלישאות כגון 'חתירה לאיכות ומצוינות'".
לא השתתפתי בועדה, אך מהיכרותי עם בוגרים רבים של תוכניות רבות של מנהל עסקים, אני חושב שתוכניות למנהל עסקים באקדמיה הן על פי רוב בדיחה ישראלית מקורית.
לוקחים קורס בחשבונאות, קורס במימון, קצת כלכלה מיקרו-מאקרו, מערבבים עם איזה קורס בסטטיסטיקה וחקר ביצועים, בוזקים איזה קורס בחירה ביסודות השיווק, משקשקים טוב-טוב (לא לפני שגובים אלפי שקלים מהסטודנטים) והופ! יוצא לך בוגר למנהל עסקים שהוא סוג של פרוסת לחם אחיד עליו נמרחה שכבה דקה-דקה של מרגרינה. מה יודע אותו בוגר לעשות, במה הוא התמחה? אל תהיו מצחיקים. זה בית חרושת שמוציא בוגרים שעיקר מעלתם בכך שהצליחו להגיע לאוניברסיטה במשך שנה-שנתיים ועברו בקושי כמה קורסים בהחלט לא קלים שמהם הם לא יזכרו שום דבר.
לתחושתי הבלתי אמפירית, תואר במנהל עסקים בישראל לא מכשיר לשום דבר, לא מלמד שום דבר ולא מתמקד בשום דבר. בניגוד לארצות אחרות, ובייחוד בהשוואה לאוניברסיטאות היוקרתיות בארה"ב בהן מנהל עסקים הוא היהלום שבכתר, התואר הישראלי הוא ה-BA הכללי של המגזר העסקי הפרטי, סלט פירות שמורכב מתוכנית לימודים מקושקשת שמועברת על ידי שני ז'אנרים מרכזיים של מרצים: עייפים או יומרניים (זו כמובן הכללה גסה ולא ממש מנומסת, שהרי לא כולם כאלו וביניהם יש מרצים מוכשרים ורציניים, ועדיין בעיני היא תקפה).
מכיוון שתואר בכלכלה זה קשה ואשכרה צריך ללמוד בשבילו, תואר בחשבונאות זה משעמם ותואר אחר במדע החברה (מדע המדינה, סוציולוגיה וכדומה) לא יעזור לעסק להביא כסף (שהרי ההשכלה האמיתית של העובד לא מעניינת, מה שמעניין זה מה יוצא לעסק מהשטות הזו שנקראת "אקדמיה"), נדחפים הסטודנטים לתוך תואר ריק כדי להראות למעסיק הפוטנציאלי שהנה, הם מוכשרים "לנהל עסקים".
תוסיפו לזה את כל הבעיות עליהן הצביעו חברי הועדה וקיבלתם ישראבלוף מהמדרגה הראשונה.
מוצר חדש של Google:
– Google Irony לפרסם בהקשר הכיי שלילי למותג שלך
**מודעה של "לימודי נמהל עסקים" של הבנתחומי בתחתית בפוסט הזה
לול
הייתי רושם משהו עינייני בנושא. אבל עינו של האח הגדול* פקוחה. (אני אשכרה מבין היום מה זה כשאתה מזוהה)
(הפעם אני לא מדבר על הצעת חוק כזו או אחרת. אלא על המוסד שאני לומד בו).
ככל שהתואר יותר יקר הוא יותר יוקרתי ומי ששילם את שלי בסכום מזעזע, מימן שנה וחצי של לימודי קיטנה למפונקים, דרישות אקדמיות מגוחכות, עבודה בקבוצות וגימיקים מפנקים ובלבד שהכיתות יתמלאו. אז יש לי MBA למנהלים, אין לי מושג ירוק במימון או כלכלה, ומי שהגיע למסגרת בלי כישורים לנהל מכולת – לא ירוויח את זה שם או בשום מקום.
מנהל זה לא בדיוק עניין של השכלה, נדרשות תכונות אחרות כתנאי מקדים. אישיות.
בקיצור – מקצוע זה לא. חרטא – כנראה כן.
אני בדיוק לומד לבחינות ה- GMAT כדי להתקבל לתואר שני במנהל עסקים. כל הכתבה הזאת גרמה לי לחשוב, למה לעזאזל אני לומד את זה (אני חושב כי כולם לומדים את זה)…לא יודע אם זה בכלל ייתן לי משהו התואר הזה…יש למישהו עצה?
כבעל תואר שני במנהל עסקים, אני נקרע בין הצורך להסכים איתך לחלוטין ואף להוסיף, לבין הצורך להגן ולסייג את ההכללה שלך לגבי המקצוע.
התמזל מזלי שהאוניברסיטה בה למדתי עדיין לא שיחררה את הרסן לחלוטין בעקבות לחצי הסטודנטים. הלימודים שלי בחוג למנהל עסקים היו נהדרים תודות למספר מצומצם של מרצים–מרצים משכמם ומעלה שהשקיעו בשיעורים והפכו אותם לחוויה לימודית יוצאת מן הכלל, שללא ספק העשירה אותי במגוון ההיבטים שהשכלה יכולה להעשיר בן-אדם.
מצד שני, הבעיות בתחום האקדמי הזה רבות. אני חושב שרובן ככולן נובעות מסוג האוכלוסיה שנמשכת לתואר הזה: צעירים השגיים תאבי-בצע. כשהרוב המוחלט של הסטודנטים בחוג בא רק בשביל הדיפלומה ולא בשביל ההשכלה, כך זה נראה. כולם עובדים ולומדים בו-זמנית, בדגש על העבודה. החוג מתאים את עצמו ל"לקוחותיו" בהזזת השעות לערב כשכולם גמורים אחרי יום עבודה. ההשקעה בשיעורי בית ובעבודות מינימלית עד אפסית (ההעתקות והרמאויות בחוג הזה הן תעשייה). הדרישות יורדות לרצפה. המרצים לא רוצים להשקיע בשביל התלמידים האפתיים שלא מעריכים את ההשקעה. מפסיקים ללמד תאוריה ומשאירים רק פרקטיקה, ופרקטיקה יודעים הסטודנטים העובדים יותר מהמרצים המלמדים שבתורם מפצים על כך ביומרנות חסרת תקדים.
הסטודנטים בחוג לא רוצים להעמיק. הם לא ישארו אחרי השיעור לדבר עם אחרים או עם המרצה, לא יקפצו לספריה ולעולם לא יקראו מאמר שלא חובה לקרוא (ביננו, גם לא את המאמרים שכן חובה לקרוא). רק הם מקבלים את האישור על התואר והם כבר בדרך לעבודה חדשה או קידום. אף אחד לא רוצה להעמיק וללמוד לתארים מתקדמים ובפירוש יש מה ללמוד. מנהל עסקים הוא מקצוע אקדמי הפרוש על מגוון רחב מאוד של תחומים ולא בכדי. גם לא חסר מקום להתמחות והתמקצעות לאלו שרוצים "לדעת לעשות משהו עם התואר". הסטיגמה האנטי-אינטלקטואלית של התחום נובעת מאפיון הסטודנטים ולא מהמקצוע. אני חושב שלתחום יצא שם רע בגלל שבתי הספר למנהל עסקים לא השכילו לדחות מהם את האנשים שלא באמת מחפשים את מה שיש לבתיה"ס לתת.
הישראבלוף האמיתי הוא שבמדינתנו מתמרצים על הדברים הלא נכונים. ברגע שיש הטבות שכר כלשהן על תארים אקדמיים (במגזר הציבורי והעסקי), עמישראל נוהר למוסדות ההשכלה הגבוהה כדי לאסוף את "קופון הדיפלומה". הממשלה מצדה מתמרצת את מוסדות ההשכלה פר גולגולת, כלומר כמות ולא איכות. הסטודנטים רוצים והמוסדות שמחים לתת. ההשלכות הן גידול עצום בשוק ההשכלה הגבוהה וירידה חדה באיכותו. האיכות עדיין קיימת רק כשהיום לכל דבר קוראים "תואר אקדמי" קצת יותר קשה למצוא אותה. עכשיו, מוסדות יצטרכו לבנות לעצמם מוניטין כמו בחו"ל. מוניטין, כמו שלומדים בחוגי מנהל עסקים, נוצר ונשאר רק כששמים דגש על איכות. איכות נובעת מהעלאת הדרישות ולא מהורדתן, כמו שקורה בשנים האחרונות בכל מערכת ההשכלה בישראל–מכיתה א' ועד הדוקטוראט.
נקווה שהדו"ח הזה, שנועד לבקרת איכות, יעיר מישהו בבתי הספר למנהל עסקים ובשאר המוסדות להשכלה גבוהה.
MBAניק – זה עצוב. כל כך עצוב.
תודה על התגובה.
לא אידאלי, אבל גם לא עצוב.
ההתנהלות של הדברים היא בלתי נמנעת. קצת כמו הגלובליזציה, היינו מעדיפים שלא אבל זה כן. המנגנונים שיוצרים ומשמרים איכות ישתנו כשהאינדיקטור לאיכות ישתנה מתואר אקדמי כלשהו לתואר אקדמי שהוא בעל מוניטין. כמו ברוב העולם המודרני בחו"ל.
אני לא מודאג.
כתבתי על זה כבר מזמן, אבל אף אחד לא הקשיב…
http://ramzorim.blogli.co.il/archives/133
מסתבר שגוגל יודעים להתאים את עצמם לדיון המתפתח בתגובות – עכשיו יש פרסומת ל:
יש באוניברסיטאות עוד תואר דומה: הנדסת תעשייה וניהול.
ההיכרות שלי עם המסלול הזה היא כמתרגל. למדתי שהסטודנטים מתמחים בהפעלת לחצים על המרצים על ידי פניות יום יומיות לדיקאן הפקולטה בתלונות שונות ומשונות (המרצה רץ מהר מדי ולא מבינים אותו, בעצם לאט מדי ולא מספיק את החומר למבחן. התרגילים קשים מדי, לא בעצם הם קלים ולא מכינים למבחן. לא משנה שהתלונות הסותרות נשמעו מפי סטודנטים שונים לאחר אותו שיעור). הדיקאן נענה לכל תלונה ומטרטר את המרצים בדרישות שונות ומשונות. בסופו של דבר המרצים נאלצים להבין את הרמז ומוצאים שיטות לסדר ציונים טובים, רק שיעזבו אותם בשקט. מי שלא ממהר ליישר קו כבר לא ממשיך ללמד במסלול הזה.
אני הודחתי באמצע הסמסטר ובמקומי הוצנח מתרגל עם רקורד של וותרנות. תרשו לי לציין להגנתי שבמסלולי לימוד אחרים (ואפילו באותו סמסטר) נחשבתי למתרגל מעל הממוצע – סקרי רמת ההוראה שהסטודנטים מילאו העידו על כך באופן עקבי, המרצים היו מרוצים ותמיד ביקשו שאעבוד איתם שוב, ואפילו ציוני המבחנים לא היו רעים בכלל. אבל היתה בעיה קטנה – דרשתי מהסטודנטים לחשוב, מה שסטודנט להנדסת תעשיה וניהול בימינו לא רגיל לעשות.
בעצם למה אני מתלונן? הרי המצב הנוכחי מהווה את ההכשרה הטובה ביותר לקראת המציאות בישראל. הסטודנטים לומדים באופן מעשי איך ליצור לובי, להפעיל לחץ על המערכת, ולתמרן את הבירוקרטים לטובת האינטרסים הצרים והמיידיים שלהם. כל זה בשעה שהמנהיגות אינה עומדת על עקרונות, וכל פעולותיה מסתכמות בכיבוי שרפות ונסיונות סותרים להתחנף להמונים.
"דמוקרטיה" ישראלית במיטבה.
זה לא "ישראבלוף", זה סתם בלוף.
MBA הוא כזה בכל העולם. אולי בצורה פחות גסה, אבל גם המכובדים בבתיה"ס למנהל עסקים עובדים בשיטה הצינית שבה הם רואים את עצמם כמוסדות עסקיים שמפעילים את השיטות שהם מלמדים על השוק שבו הם פועלים. גם ב-MBA בחו"ל הדיפלומה היא המוצר והסטודנט הוא הלקוח (והם יודעים איך להעלות את הביקוש); ניהול ה-Almuni חשוב יותר מתוכנית הלימודים (כי ידע בכל מקרה לא מקבלים, אז לפחות שלבוגרים יהיו פרוטקציות) והמטרה היא בסופו של דבר מיקסום ההכנסה מהסטודנטים.
בארץ אולי "עושים את זה מהמקפצה", אבל זה בעצם אותו הדבר.
טוב, כסטודנטית MBA בהווה ומהנדסת תעשיה וניהול מדופלמת גם לי יש מה להגיד.
הMBA, כצפוי, גם כשהוא מגיע באריזה ה'יוקרתית' של אוניברסיטה נחשבת זו או אחרת, הוא בינוני ביותר ואף למטה מזה. גם אני שייכת לסקטור העובדים משרה מלאה שמשלבים כמה שעות לימודים בערב, אבל עדיין, באתי ללמוד ולא סתם 'לקנות את התואר'.
אני חושבת שהבעיה הגדולה היא דווקא ברמת הסינון של האוניברסיטאות בקבלה לתואר.
– לא מבדילים בין בוגרי אוניברסיטאות לבוגרי מכללות.נתוני הקבלה שלי כבוגרת טכניון עם ממוצע 80, עליו עמלתי בזיעה ובחריקת שיניים, דרשו ממני יכולת מתמטית מאוד גבוהה בGMAT על מנת להתקבל. כל בוגר חוג תקשורת במכללת XYZ בממוצע 98 התקבל עם נתוני GMAT מצחיקים. אחר כך בתרגול הכנה למבחן בכלכלה שואלים מה זה נגזרת ושואלים את המתרגל אם הם יכולים רק לכתוב שצריך לעשות נגזרת ולא לעשות את התרגיל כי הם בטוח יתבלבלו. וזה נראה להם הגיוני.
-מקבלים בקלות בוגרי אוניברסיטה טריים ללא טיפת נסיון בעבודה, שאין להם סיכוי לנסות ולהבין על מה מדובר בשיעור. הערך המוסף בMBA הוא שהסטודנטים מעשירים אחד את השני בנסיונם משוק העבודה ובקייסים שנתקלו בהם הקשורים בנושא השיעור. לא נתקלתי בזה באף אחד מ8 הקורסים שנכחתי בהם עד כה. ילדים בני 24-5-6 לא ממש מעכלים את החומר. הם רק מקיאים אותו במבחן (אחרי שהם מבקשים הארכה ופקטור עוד לפני שהתחיל).
כשרמת הסטודנטים נמוכה, וכשהם לא מבינים על מה מדברים איתם, המרצים לא מנסים אפילו להעלות את רמת הדיון בכיתה כי הם יודעים שאין להם עם מי לדבר. ברגע שהבנתי את זה סופית, עברתי ל6 קורסים בסימסטר, ואני מקווה לסיים את התואר בהקדם האפשרי ולהוסיף את השורה הנכספת לקורות החיים שלי.
לגבי הנדסת תעשיה וניהול – מדובר בדיון אחר לגמרי. בכל מקרה אני חושבת שהמתרגל מעלי תיאר את רוב הסטודנטים שפגשתי עד כה, שמנסים להקל על עצמם. התואר הראשון בעיני היה מספק, ברמה גבוהה, והכשיר אותי להבין את מגוון הדברים שאני מתמודדת איתם בתעשיה. את זה אני לא יכולה ולא אוכל להגיד על הMBA.
נו יובל, הם בך הכל מוכיחים את מה ששנהב כתב על מקצוע הניהול – פרופסיה שממציאה את עצמה. ועכשיו אחרי שכבר הכל הומצא, אפשר לנוח על זרי הדפנה.
(עד בוא ראשי התיבות המגניבים הבאים. מישהו אמר TQM 2.0?)
רגע, איך פיספסנו את זה, זה הדבר הבא בניהול! באינטרנט! בחיים! רשתות חברתיות למצוינות עסקית כוללת. אני כבר רואה את ענני התגים משייטים ממעל בשמי התכלת (גרדיאנט עם טיפלה אדמדם בפינה לציון בוא הערב) וממטירים מצויינות עסקית כוללת.
רק שתדעו לכם, בבלוג TQM 2.0 הפוסטים יוצאים תמיד בזמן
תסלחי לי גבי, ושתסלח לי גם דבי, טיעון הגיל איננו רלוונטי. זו אקדמיה, תנאי הסף הם לכאורה אינטלקטואליים ולא על סמך תאריך הלידה. יש השכלה מינימלית שהיא בגדר חובה ומותאמת לפי גילאים, ויש השכלה גבוהה אותה ניתן לרכוש בכל גיל בתנאי שעומדים בנתונים מסויימים. הפרדה שאת מציעה לא רק שהיא טיפשית היא גם מסוכנת. השלב הבא יהיה לבדל אנשים על סמך מקום מגוריהם, או אמונתם.
מסוימים*
ההפרדה*
הידעת: בתקופת הצבא, היה היו"ר, במשך תקופה מסוימת, קצין TQM (!).
1. מהמבחן שיצאתי ממנו היום (שנה שלישית, B.Sc מדעי המחשב, המכללה למנהל), יצאתי אחרי פחות מחצי מהזמן שהוקצב. פניתי למרצה ואמרתי לו בפליאה שהמבחן היה קל יחסית לחומר שנלמד בכיתה ושהיו נושאים קשים מאוד עליהם פשוט לא נשאלנו. נעניתי בצורה פשוטה ביותר: "אני אחרי הכל רוצה שאנשים יעברו…"
2. לפני כמה שבועות קיבלנו הודעה שמורידים לנו ממספר הנקודות שצריך להשיג בכדי לעבור את התואר. שני הקורסים שירדו נחשבים לשניים מהקורסים הקשים בתואר.
כל הדברים שתוארו על ידי גבי, דבי, המתרגל וכל היתר לא אקסקלוסיביים לתארים עליהם דיברו. אם הייתי יודע מה המצב באוניברסיטאות, הייתי יכול להגיד אם זה קשור לעצם היותי במכללה.
אבל למה השמטת את הקטע על המכות שחטפת משאר התלמידים? זה החלק הכי מעניין בסיפור.
רועי! אז זה אתה היית? יא כאפות!!1 חכה לחכה לסמסטר הבא…
עומר – כאחד שתירגל באחת המכללות, אני מעיד שרמתה(ם) (במדעי המחשב) היא מתחת לכל ביקורת. לטעמי, חבל על הכסף, שאנשים משקיעים בלימודים, כי מקומות העבודה כבר הבינו את המצב ולא לוקחים את הבוגרים למקצועות בפיתוח (שהם הנחשקים).
המכללות, הן דוגמה טובה איך אפשר להרוויח תוך זילות המוזג "תואר אקדמי", ובעיניי הו נואות הדלל של בינוניות וישראבלוף.
לא הבנת אותי. אני התייחסתי לגיל כפונקציה של נסיון בעבודה. בחו"ל מקפידים לקבל לMBA אנשים שיש להם 3 שנות נסיון לפחות. בארץ מוותרים על ההגבלה הזאת, מה שמביא אנשים חסרי נסיון ללמוד דברים ולמעשה לא להבין אותם בכלל.
אני חושבת שחצי תואר היה מתפספס לי אילולי הייתי יכולה לקשר את החומר שאני לומדת למציאות התעשייתית / עסקית. אנשים שישר ממשיכים מתואר ראשון לMBA מפספסים את הרבלנטיות שלו. ואני, אגב, כן חושבת שיש מה ללמוד בניהול, זה לא יהפוך אותי למנהלת טובה יותר אבל זה ייתן לי פרספקטיבה וכלים אחרים להתמודד עם דברים.
יובל – אפרופו TQM בצה"ל – יש לי סיפור קטן. לפני הרבה שנים משהוא "חכם" חשב שיהיה נכון לישם את הרעיונות של TQM באופן בו אוגדות מנהלות את הלחימה. נבחרה אוגדה מסויימת וכל קציניה עברו השתלמות בנושא. בסוף ההשתלמות אחד מקציני המילואים, מוותיקי האוגדה – אלו עם השפם העבות, קם ואמר: "TQM זה יפה מאוד, באמת. אבל האם גם החייל הסורי יודע TQM? האם הוא ידע שלפי עקרונות השיטה מוטל עליו לסגת, או שהוא, בור וחסר השכלה, ימשיך להלחם בגלל שהוא לא עבר את ההשתלמות? כי אם זה המצב ראשי התיבות צריכים להיות : תלך קביני מאט"
אני חושב שזה תקף ללימודי מנהל עסקים בכל העולם – מסלול אוניברסיטאי שקרי שנועד להיות מקור הכנסה מאנשים שמחפשים את כדור הכסף להצלחה.
כאשר כתבתי את הפוסט הייתי בטוח שאת הגלוב יציפו בוגרי מנהל עסקים שיגנו בתוקף על התוכנית והלימודים שלהם. האם אין אף אחד כזה? אם כך, המצב יותר קשה ממה ששערתי.
והינה על הערך של לימודי מנהל עסקים, מבוגר אחת התוכניות היוקרתיות ביותר.
רוגל,
האוגדה חובבת ה-TQM היתה אחת הדוגמאות החביבות על שנהביל'ה להסביר את מידת האבסורד שבדבר.
יובל, אם אתה כבר מומחה אז מתי אתה כבר רושם פטנט? אנחנו יכולים לעשות מיליונים רק בכנסים ובתביעות. כל שנייה שאנחנו לא זזים אנחנו מדממים דרכמות.
מוכרחים לעצור את הדימום. מוכרחים!
הוא תמיד אהב לשאול בתמימות, איך למשל מנהלים את שכם ב-TQM?
אתם יכולים לתאר לעצמכם איך נראה מחסום TQM?
אני חושב שהוא פיספס את הנקודה, כי כשאומרים לפלשתינית שמחכה בשמש: אל דאג יקירתי את נמצאת במחסום מסוג חדש, מחסום TQM, ההזיות על המזגן של סניף הבנק הTQMי מספקות לה קירור בחמש, שש השעות הבאות שעוברות עליה במקום.
חבל שבימיי כבר ויתרו על זה, כי כשיולדת מתה לחבר במחסום – הוא לא יכל להסביר לה שהוא מעכב אותה לפי שיטת ה-TQM. הוא יכול היה רק להגיד לה ממנוע תג'אוול ואלה הפקודות, מצטער.
אל דאג, הוא אח"כ ישב בכלא על מילוי פקודה באופן כולל ומצוין
אהמ.
(מה זה TQM?)
דניאל- בבקשה:
http://en.wikipedia.org/wiki/Total_Quality_Management
(אגב, רק אותי הצחיקה ההערה בדף על כך שהערך מכיל יותר מידי buzzwords?)