מהפכת הגידור שלי

היום בין כנס לראיון לפגישה לשיחה מצאתי את עצמי לכמה דקות בבית, בגבעתיים. החלטתי לקפוץ לקן הנוער העובד, “קן בורוכוב” בו ביליתי חלק ניכר מימי נערותי. מגרש הכדורסל הפך למשהו אחר לגמרי אבל באופן כללי הקן לא השתנה. ובכל זאת דבר אחד הדהים אותי: מסביב לקן הרימו גדר גבוהה דרכה ניתן להיכנס רק במעבר בשער ברזל שעליו מנעול. כל הילדות שלי באתי ויצאתי את שערי הקן כי לא היו לו שערים. זה היה מרחב ציבורי, פתוח לחלוטין, חופשי ופתאום הוא מגודר, חסום, נראה כמו מוסד, במובן הרע של המילה.

אפוף בנוסטלגיה ומכיוון שהייתי בסימן “בורוכוב”, החלטתי לנסוע לבית הספר היסודי שלי, “בורוכוב.” ביקור בבית ספר יסודי יכולה להיות חוויה מוזרה. באופן אישי לא דרכתי על אדמת בית הספר היסודי שלי קרוב ל-20 שנה. יצאתי מהביקור די נסער. אני אפילו לא יודע למה. אולי זה בגלל התחושה ששום דבר לא השתנה ורק אני מזדקן. אולי זה בגלל התחושה שהמון השתנה. גם בבית הספר, כמו בקן, התמלאו המעברים שמפרידים בין אזור אחד למשנהו בגדרות.

במסגרת “מהפכת הגידור”, שהתרחשה באנגליה בסוף המאה ה-18, גודרו כ-24 מיליון דונם. בספר שלי “הפוליטיקה של הטכנולוגיה” אני כותב (עמ’ 25) כי בשטחים שגודרו “חיו מאות אלפי בני אדם, שהקימו בהם את בתיהם והתפרנסו מהטבע. כל השטחים האלה הפכו באחת לשטחים פרטיים, והדיירים שגרו בהם גורשו – לעתים עם פיצוי, לעיתים בלעדיו“.

לא צריך להיות דרמטי. גידור קן בורוכוב או בית הספר שלי הם לא מהפכת הגידור. ואולי כן?

16 מחשבות על “מהפכת הגידור שלי

  1. תביט על זה בחיוב: טוב שיש לך מה לראות כשאתה חוזר לקן התנועה או לבית הספר שלך, זכית בגדול….בבית הספר התיכון שאני למדתי בו בירושלים מתוכנן אזור תעשייה….קן התנועה באשדוד הוא כיום מתנ”ס, רק בית הספר היסודי עומד על מכונו מתחת למגדלור הצופה אל הנמל, אבל כיום לומדים בו ילדי צמי”ד.
    מטאפורית, אני (מה לעשות…) קושר את נושא הגידור לניסיון לסמן טריוטריה, לכלוא שטח, ו(איך לא) לכלוא וללכוד ידע…מעניין שדווקא בעידן בו הכל פתוח, חופשי וזורם – ולכן צומח ומתפתח, עדיין גודרים. (וזה בטח מסיבות של בטיחות ובטחון, לא?!)

  2. א. תגיד תודה שבכלל קיים עדיין הקן.
    ב.אני מעריך שהגדרות הם כתוצאה מהמצב הביטחוני (במיוחד מלפני כ4 שנים).
    ג. המודעות של גוגל עדיין תוקעות את הגלוב (ולא, לא ניתן ללחוץ עליהם)

  3. אה, גם אצלי הן תוקעות, אחרי שאני לוחצת והדרך היחידה להפטר מהקרצוץ זה לרסטרט.

  4. לפני 25 שנה ישבתי בלילה מול ביתו של בגין במשמשרת מחאה.
    מאז הגביהו את החומה מסביב לבית ראש הממשלה ואני עזבתי את העיר.

    אתמול עברתי שם. אי אפשר כבר להכנס לרחוב כלל. האם זה נועד להגן עליו (ומפני מי)? אולי זה נועד להגן עלינו?

  5. יש מגפה שהופכת את הארץ שלנו לאוסף של מכלאות בתוך מכלאות. זה מתחיל מחופים שהופכים לפרטיים, ומגיע עד לשטחים הקטנים ביותר על המדרכות הציבוריות שלנו. השבוע ראיתי שפותחים פאב חדש בתל-אביב ליד כיכר דיזינגוף, והדבר הראשון שעשו זה לתקוע מספר עמודים עם מנורות מכוערות דמויות עששיות מסביב לשטב של מטר וחצי על שלוש מטרים במדרכה הצרה. אמנם לא גדר, אבל עדיין תיחום ברור של השטח הציבורי וסיפוחו לטובת עסק פרטי. והמדינה, או במקרה הזה העירייה, עושה כמה גרושים בארנונה על חשבון זכותם של האזרחים ללכת ללא הפרעות באחד הרחובות העמוסים בהולכי רגל בכל הארץ.

  6. אני לא צריך להזכיר לך מה אמר ז’אן ז’אק רוסו בנושא גידור ורכושנות. הלוא כן?
    (בעצם כן, כי אי אפשר ממש למצוא את זה בקלות, אבל זה משהו כמו: ארוור הוא האדם הראשון שגידר גדר, ארור הוא האדם הראשון שהקיף שטח ואמר – שלי הוא! וכו’ וכו’.)

  7. חמשיר גרדומים

    הייתי אומר שאת כולנו יש לתלות.
    אך המצב מציב שתי בעיות.
    היכן לתלות – זאת לא אדע,
    והעצים הם פיגומים לגדר ההפרדה.
    כנראה שנצטרך בסוף לחיות.

  8. עדכון מהשטח – בין העמודים המכוערים עם הפסאודו עששיות המכוערות נמתחו שרשראות מכוערות, כך שהגידור הושלם ועוד מספר מטרים מרובעים אבדו לציבור הולכי הרגל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: