גם אני נשכחתי בעזה

רציתי לכתוב את הפוסט הזה בבוקר אבל אז התעוררו שאר חברי ההנהלה (מוסיפיניו, ר"ש ותמר – על ג'וני כבר מזמן ויתרנו) שהחלטתי לחכות.

הסיפור על החייל שנשכח בעזה הזכיר לי שפעם, בחיים אחרים, גם אני נשכחתי בעזה. אמנם זה לא היה אמצע הלילה וזו היתה תקופה שבה צה"ל הרגיש שם לגמרי בבית, ועדיין.

הימים היו ימי קורס קצינים ומכאן שגם ימי תעסוקה מבצעית. המחלקה שלי הסתובבה איפשו בעזה באמצע היום כאשר עוצר הוטל על העיר. בעודנו הולכים מפה לשם, הורה לי המ"מ לעלות על איזשהי חומה גבוהה ולתצפת מלמעלה על המחלקה בעודה עוברת באיזשהו שטח. תצפית שולטת יעני. על פי ההוראות אני עולה למעלה ומחכה שנותנים לי הוראה לרדת, שזה יופי בתיאוריה. בפועל המחלקה עברה את השטח המשיכה הלאה ורק אני למעלה, מחכה על החומה.

טוב נו, אחרי כמה דקות הבנתי שלחזור לאסוף אותי הם כבר לא יחזרו. ירדתי מהחומה והחלטתי שאולי כדאי שאני אמצא אותם לפני שאיזה מקומי ימצא אותי. וכך, אני, צוער צעיר, מטייל בעזה שאפילו אז, בלי חמאס, לא ממש חיבבה חיילים בודדים שמסתובבים באמצע היום ברחובות. אני לא זוכר כמה זמן עבר אבל התרוצצתי שם לא מעט עד שמצאתי מחלקה אחרת של בה"ד 1 וחברתי אליה. כעבור כמה דקות הגיעה המחלקה שלי בריצה, שורקים במשרוקיות שלהם וצועקים "יובל! יובל!" (זה עוד היה בתקופה שעוד לא הייתי יו"ר, שכן אחרת הם היו צועקים יו"ר! יו"ר!).

רוצה לומר, לשכוח חיילים בעזה זה לא משהו כל כך נדיר.

ואם זה לא מספיק אז את קורס מ"כים שלי עשיתי בגדוד 51 (הגדוד ששכח את החייל בעזה) וזו היתה התקופה השחורה בחיי. בואו נאמר שלא הופתעתי מדבריו של הקצין שמצוטט בלמהנט כאומר ש"שיש תחושה שבגדוד 51 הכל מותר". יש דברים שכנראה לא משתנים.

עוף טופיק: השכנה ממול ביקשה להודיע לכם כי "דרוש/ה מאפיין/ת-מעצב/ת בעל/ת ניסיון וכישרון לאתר מרתק בהתהוות". אם אתם בעניין שלחו לה מייל: vlvtunderground@gmail.com. היא תשמח – ואולי גם אתם.

14 מחשבות על “גם אני נשכחתי בעזה

  1. "לא, באמת, העזתים האלה, הגיע הזמן שתתחילו לתת בי אמון …. ".

    שתי שאלות:
    1. בכמה BPM דפק ליבך כשירדת מהחומה, והאם את שקשוק הביצים שמעו עד רפיח?
    2. אפשר לשאול באיזו שנה זה היה ?

    (עכשיו סוף סוף הבנתי גם איזה שימוש יש למשרוקיות הילדותיות שמחלקים בקורסים האלה)

  2. 51… זה מסביר הרבה. גם אני הייתי שם! גם 51 וגם קצין – זה מסביר את הגישה האגרסיבית כלפי כל העולם. אבל אני בהחלט מסכים איתך שעל מחדלים מהסוג הזה צריך לשלם ויפה שעה אחת קודם – כי הם נובעים קודם כל מזלזול. אחריות אישית של מפקד היא דבר שאין להתפשר עליו בשום תנאי וזה סטנדרט הכי בסיסי שיש.

  3. זה דו משמעי. תפוז אנשים בהתהוות? או שצריך מעצב\מאפיין בהתהוות? כי אני מכיר אחד בגן חובה, שיש לו פוטנציאל להיות אחד כזה, הוא כרגע מתהווה, בעת שהוא מעצב דפים לבנים בעזרת צבעי אקריליק[לא כתבתי צבעי גועש כי אני לא בטוח איך כותבים את זה].

  4. נו, ואנחנו שכחנו חבר באמצע שום מקום ליד אל חאדר באמצע הלילה. אף אחד לא שם לב עד שחזרנו לבסיס ובחמ"ל קיבלו שיחת טלפון מפתיעה מהמרכז המסחרי באפרת.

  5. עמי, עוד לא פתחת בלוג בישרא?

    עכשיו אני מבין מאיפה באה הגישה האגרסיבית שלך כלפי כל העולם.

    את הרובאית של גדוד 51 פגשתי שהחלפנו אותם בתעסוקה בבקעה באמצע שנות ה-90.
    בתור חייל בצה"ל, כלומר מחוץ לבועה של הגדוד הזה, היה זה מרתק לראות כיצד 'פז"מניקים' נחים על כורסאות פז"מ בעוד 'צעירים' מקפלים הכל למשאיות הריאו במשך שעות ארוכות, תוך כדי שהם מכינים נס רובאית לפז"מניקים, סובלים מצעקות והשפלות ממש מידיהם ואפילו מעמיסים את כורסאות הפז"מ המגוחכות בסוף.

    אח"כ היינו צריכים לנקות את הגרפיטי שהם השאירו אחריהם. את התוצאות של שלושת החודשים שלהם שם מבחינת האוכלוסיה המקומית עדיף לא לפרט.

  6. אהוד/רועי – לא, כמובן שלא מדובר בתפוז. האתר בהתהוות הוא מיזם פרטי לגמרי.
    וליובל – תודה רבה.

  7. ההתנהלות של חיילי גולני היא מופלאה לדעתי. הם יכולים להכנס עם הראש בקיר, לצעוד לתוך מוות וודאי ולהלחם בקרבות אבודים בלי להסס לרגע, ובאותו זמן לארגן מרידות ומהומות עולם על דברים שוליים וזניחים (בהשוואה). מרתק.

  8. גלעד – כמי ששירת 3 שנים ב-51, מתוכן שנה וחצי במסייעת, הרשה לי לספר לך שלרובאית שולחים את החנונים. עד שלא ראית את המסייעת לא ראית את גדוד 51 במיטבו. (אם אתם תוהים איך צהוב כמוני קשור לעניין – הגעתי לשם באמצעות צירוף מקרים קוסמי שכולל שליש מבולבל, מג"ד חצי עיוור ומ"מ שלא אהב אותי במיוחד)

    אה כן, ובהמשך לסיפורי 51 – גם אותי שכחו פעם. אבל לא בעזה – במרג' עיון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *