רציתי לכתוב את הפוסט הזה בבוקר אבל אז התעוררו שאר חברי ההנהלה (מוסיפיניו, ר"ש ותמר – על ג'וני כבר מזמן ויתרנו) שהחלטתי לחכות.
הסיפור על החייל שנשכח בעזה הזכיר לי שפעם, בחיים אחרים, גם אני נשכחתי בעזה. אמנם זה לא היה אמצע הלילה וזו היתה תקופה שבה צה"ל הרגיש שם לגמרי בבית, ועדיין.
הימים היו ימי קורס קצינים ומכאן שגם ימי תעסוקה מבצעית. המחלקה שלי הסתובבה איפשו בעזה באמצע היום כאשר עוצר הוטל על העיר. בעודנו הולכים מפה לשם, הורה לי המ"מ לעלות על איזשהי חומה גבוהה ולתצפת מלמעלה על המחלקה בעודה עוברת באיזשהו שטח. תצפית שולטת יעני. על פי ההוראות אני עולה למעלה ומחכה שנותנים לי הוראה לרדת, שזה יופי בתיאוריה. בפועל המחלקה עברה את השטח המשיכה הלאה ורק אני למעלה, מחכה על החומה.
טוב נו, אחרי כמה דקות הבנתי שלחזור לאסוף אותי הם כבר לא יחזרו. ירדתי מהחומה והחלטתי שאולי כדאי שאני אמצא אותם לפני שאיזה מקומי ימצא אותי. וכך, אני, צוער צעיר, מטייל בעזה שאפילו אז, בלי חמאס, לא ממש חיבבה חיילים בודדים שמסתובבים באמצע היום ברחובות. אני לא זוכר כמה זמן עבר אבל התרוצצתי שם לא מעט עד שמצאתי מחלקה אחרת של בה"ד 1 וחברתי אליה. כעבור כמה דקות הגיעה המחלקה שלי בריצה, שורקים במשרוקיות שלהם וצועקים "יובל! יובל!" (זה עוד היה בתקופה שעוד לא הייתי יו"ר, שכן אחרת הם היו צועקים יו"ר! יו"ר!).
רוצה לומר, לשכוח חיילים בעזה זה לא משהו כל כך נדיר.
ואם זה לא מספיק אז את קורס מ"כים שלי עשיתי בגדוד 51 (הגדוד ששכח את החייל בעזה) וזו היתה התקופה השחורה בחיי. בואו נאמר שלא הופתעתי מדבריו של הקצין שמצוטט בלמהנט כאומר ש"שיש תחושה שבגדוד 51 הכל מותר". יש דברים שכנראה לא משתנים.
עוף טופיק: השכנה ממול ביקשה להודיע לכם כי "דרוש/ה מאפיין/ת-מעצב/ת בעל/ת ניסיון וכישרון לאתר מרתק בהתהוות". אם אתם בעניין שלחו לה מייל: vlvtunderground@gmail.com. היא תשמח – ואולי גם אתם.
כתיבת תגובה