אֵבֶל פרטי / אֵבֶל ציבורי

הידיעה על מותו של העיתונאי ישראל סגל היא ידיעה מהממת. דווקא העובדה שנראה היה שסגל חזר מן המתים והתאושש, הופכת את המוות שלו לכל כך מהמם ועצוב. מבלי להמעיט בצער על מותו של סגל (אותו יצא לי להכיר ואיתו יצא לי לדבר לא פעם), אני רוצה להאיר לרגע ועל קצה המזלג תופעה מרתקת, לפחות בעיניי. היא באה לידי ביטוי, בין השאר, בתגובה מספר 10 לידיעה על מותו של סגל שהתפרסמה ב"הארץ".

אין בליבי ספק שחיים ונינה שפינגר אכן הכירו בחודשים האחרונים את סגל ומשפחתו. אין לי ספק שהם המומים וכואבים מהידיעה על מותו. ועדיין, העובדה שאנשים מוצאים לנכון לנחם את חבריהם או קרוביהם האבלים באמצעות טוקבק נראית לי כמו הדוגמה הקיצונית ביותר לטשטוש, אדרבא לשבירה המוחלטת, בין הפרטי לציבורי בעידן האינטרנט.

הטשטוש הזה הוא ארוך ומתמשך. הרי גם אני חטאתי בו בדיוק לפני כמה שעות כאשר דיווחתי לעולם שתפסתי איזו שפעת מציקה. פעם, רק משפחתי וחבריי, שבמקרה התקשרו, היו שומעים על כך. היום זה משודר לכל העולם ואני הוא זה שבחרתי לשדר את המידע. ועדיין, העובדה שאנשים מגיעים לאתר שהוא זירה ציבורית מזוקקת, מזדהים בשמם, ושולחים תנחומים אישיים ונוגעים ללב באמצעות טוקבק באתר חדשות (שהוא הדבר הכי פחות אישי שיש באינטרנט), נראית בעיניי, לכל הפחות, כהזויה.

התופעה הזו היא המשך – לא יודע אם ישיר, אבל המשך – לתופעה אחרת שבאה לידי ביטוי בתגובות המתפרסמות בלמהנט לאחר פרסום ידיעות על מותם של שחקני הוליווד. לאחר שפיטר בויל מת, כתבו המגיבים "יהיה זכרו ברוך" (תגובות 8,20,23,31) ו"תנוח בשלום על משכבך" (תגובה 32). לאחר שרוברט אלטמן מת כתב "רונן קרייתי" בתגובה 31 "תנחומי למשפחה האבלה". את האבסורד המופלא בתגובות האלו המחיש "מגיב סדרתי" כאשר כתב בתגובה מספר 3 לידיעה על מותו של ברונו קרבי: "שלא תדעו עוד צער – אני בוכה עם המשפחה וכו". אכן וכו'.

בעוד שהתגובות מהסוג הזה הן סתם מגוחכות בעיניי (למרות שיתכן שבעיני אחרים הן רבות משמעות ומביעות רגש עמוק ואמיתי), התגובות מהסוג הראשון (חיים ונינה שפינגר) מלמדות הרבה יותר.

אנחנו יודעים מזה זמן רב שכמעט הכל בחוץ: הטוויטר מדווח על כל פעולה שאדם עושה, הבלוג מספר על חוויותיו בהרחבה. אנשים כל הזמן משדרים החוצה ומדווחים על חיי האהבה שלהם, הריבים בעבודה, עם האישה, הגירושין, הילדים שגדלים וכל זה בפורומים ציבוריים, ב'צאטים המוניים, בעצם בכל מקום אפשרי. חשבתי, שלפחות שכאשר אדם נפטר, חבריו הקרובים (ואינני מדבר על ההמון שרוצה לחבק דוגמת מה שהתרחש עם מותו של אורי גרוסמן, בנו של הסופר דוד גרוסמן – ועל כך הוא הודה למגיבים), עדיין מוצאים לנכון להביע את מילות הכאב והאהבה שלהם באופן פרטי, אישי ולאוזניי המשפחה בלבד ולא לעיני כל.

אינני יודע אם הז'אנר הפרטי יחלוף מן העולם אבל נראה שלצידו מתפתח ז'אנר חדש: החברים הקרובים מחבקים, מנשקים, מנחמים ומזילים דמעה – בטוקבק.

14 מחשבות על “אֵבֶל פרטי / אֵבֶל ציבורי

  1. ולגופו של עניין: הטוקבקים הפכו לחלק (לגיטימי?) של הדו-שיח הציבורי, וגם הפרטי, כפי שמראה יובל.
    בדיוק באותו הנושא: יש כתבה מרתקת על שכול של משפחה על בתם שנפטרה ממחלה קשה.
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3452184,00.html
    אני מכיר אותם אישית, הייתי אצלם בבית פעמים רבות – האחרונה בעת השבעה. אז להגיב ב-Ynet? הרי הם בטוח קוראים את זה. להתקשר ישירות?

  2. אז פעם, לפני היות האינטרנט, אנשים היו מפרסמים מודעת אבל.
    האם טוקבק כזה הוא לא סוג של מודעת אבל (רק הרבה יותר זולה)?

    וכפי שעומר כבר ציין, מהטוקבק הזה (כמו גם מרוב מודעות האבל) אכן עולה ניחוח של גאוותנות – "אני הכרתי את המנוח…"

  3. כמה תגובות כבר מחקת לי? וזאת לא הייתה תגובה מגעילה. אמא שלי באמת הכירה אותו. היא עבדה איתו הרבה זמן, אני יכול להמשיך לספר עליו, אבל זה לא לעניין.

  4. אני לא חושבת שעניין התנחומים בציבור הוא גאוותנות, או רצון לפרסום. בעיני הרבה פעמים, כמו למשל במקרה של המשפחה שאחד העם (1) ציין בתגובה שלו, לתגובה "ציבורית" (אם אפשר לקרוא לזה ככה) יש ערך שונה מאשר לתנחומים אישיים. באופן אישי אני לא מגיבה בטוקבקים אבל אם חו"ח היה קורה משהו לבעל/ת בלוג שאני מכירה אישית או לחבר/ה בפורום שאני משתתפת בו אני מניחה שהייתי מגיבה בבלוג בנוסף לשיחה הפרטית.

  5. בפעם הראשונה שידיעה ב ynet קיבלה יותר מ20-30 תגובות, זמן לא רב אחרי שהאתר עלה, הייתה גם הפעם הראשונה שטוקבקי ניחומים אינטימיים מהסוג הנ"ל צצו, וזה קרה כשלאה רבין נפטרה. במקביל, זאת גם הייתה הפעם הראשונה שנתקלנו, כעובדי האתר, באנשים שמוכנים להשמיץ מנוח רגע לאחר מותו, ומכאן שזאת הייתה גם הפעם הראשונה (ב ynet) שעלתה התהייה אם אפשר וכדאי לצנזר טוקבקים..

  6. לינוי, האם בYNET חשבו אי פעם להקשיב להצעות חכמות של גולשים[כמוני]? כי יש לי כמה רעיונות חכמים, אבל אין לי למי לספר. רעיונות שאם הייתי מבוגר ב10 שנים, הייתה לי חליפת 3 חלקים, ותואר באיזה תחום מפוקפק, היו משלמים לי כסף על הרעיון הזה.

  7. ההשערה שלי היא שיכול להיות שמי שכתב את זה זה אנשים שלא מבינים עדין את המדיה של האינטרנט. אני מתאר לעצמי את הזוג חיים ונינה יושבים מול המחשב, בטח זוג שכבר עבר את גיל 60 ולבטח לא גדלו עם אינטרנט בפה (ואני לא אומר את זה כעלבון אלא כי באמת יש אנשים כאלה), קוראים את הידיעה על מותו וחושבים באופן אוטומאטי שכנראה אם הם ירשמו טוקבק זה יגיע אליהם. דודה שלי כזו – אצלה אימייל וטוקבק זה אותו דבר – בשניהם שולחים הודעות דרך האינטרנט…

  8. זו גם היתה ההרגשה שלי כשקראתי את התגובה שלהם, היא אפילו נגעה לליבי בתמימות שלה.

  9. רועי, אני לא עובדת באתר הזה כבר כמה שנים, אבל גם אני הייתי מתייחסת לרעיונות שלך יותר ברצינות אם היית מבוגר בכמה שנים, בעל תואר אקדמי בתחום מפוקפק ובחליפת שלושה חלקים, אבל אני בספק אם היית מחזיק עדיין באותם הרעיונות לו היית עונה לתיאור הנ"ל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *