אלו היו 48 שעות סוערות במיוחד.
זו הפעם השניה שסיפורים מתוך הגלוב גולשים באופן אגרסיבי ובוטה אל עולם התקשורת שמחוצה לו. הסיפור הראשון היה סיפור אלי ציפורי אשר הוביל את "גלובס", ואת אלי ציפורי עצמו, לפרסם התנצלות בטור שלו. בהערת אגב אומר שהגלישה של הסיפור אל מחוץ לגלוב היתה עמוקה הרבה מעבר להתנצלות ויום אחד אולי ארחיב ואספר ביתר פירוט למה הכוונה. בהקשר הזה, יש לי כמה מחשבות נוספות וקשות מעבר למה שכבר פרסמתי.
בפרשת הפדופיל המעבר מהגלוב אל עולם התקשורת היה דרמטי במיוחד. ההחלטה של עורכי "ידיעות אחרונות" למקם את הסיפור כסיפור הראשי של העיתון תוך מתן עמודים 2-3 היוקרתיים, היא החלטה שאין להקל בה ראש. כפי שכתבה דבורית, זו הפעם הראשונה שסיפור אינטרנט מובהק זוכה לכותרת ראשית של אחד משלושת העיתונים הגדולים. היו שני מקרים קרובים לכך: האחד רציחתו של אופיר רחום על ידי מחבלת אשר תקשרה איתו באמצעות תוכנה למסרים מיידיים (עובדה שזכתה להבלטה רבה) והפסיקה במשפט מיקרוסופט שזכתה לכותרת הראשית של "הארץ".
פרסום הסיפור ב"ידיעות אחרונות" יצר תגובת שרשרת שהורגשה היטב בבלוגספירה, בגלוב והשפיעה גם עליי. בין השאר זכיתי למספר שיחות טלפון מאנשים שהזדהו כפדופילים ו/או קורבנות של פדופילים וביקשו לספר את סיפורם האישי. מעבר לכך, הפוסט של ילדה הפך לזירה מעניינת של דו-שיח בין WB, העומד מאחורי האתר המדובר, למגיבים בגלוב.
על פי רוב, רמת התגובות לפוסט והדיאלוג שהתנהל בין הצדדים הם תעודת כבוד למגיבים של הגלוב ולפלטפורמה שנוצרה כאן. למרות זאת, מצאתי חלק מהתגובות של חלק מהמגיבים כמסמפטות מדי אדם שבעיני מקדם ערכים הגובלים ברצח נפשם, ממש כך, של ילדים. הדיון האינטלקטואלי סביב "פדופיליה: כדאי או לא כדאי" הוא דיון מתועב וחבל לי שכל כך הרבה מגיבים נגררו לתוכו בכזו חדווה אינטלקטואלית. גם לאנשים פתוחים ומשכילים מותר לומר לעתים: אתה לא בר שיח שלי, עמדתך פסולה מוסרית. מצד שני, זוהי עמדתי האישית ואני לא מרגיש שבזירת הדיון שהתפתחתה היא שווה יותר מעמדתו של כל מגיב אחר.
לצד המתדיינים צצו להם מגיבים שלא היתה להם בעיה להודות שלא התעמקו בסיפור יתר על המידה לפני שגיבשו עמדה גורפת וחד-משמעית. אצלנו זה היה רועי ואצל דבורית היה זה דרור שכתב: "לא נכנסתי לאתר ולא התעמקתי בטקסטים ראיתי את הכותרות והיה ברור שאין כאן כלום". גאונים.
וקרה עוד משהו.
לואיס, בעל בלוג בבלוגיה של "תפוז" ששמו "אני פדופיל", פנה אליי וביקש לפרסם בגלוב פוסט אורח. קראתי את הפוסט ונתתי לתמר ולילדה לקרוא אותו גם כן (ר"ש בנורווגיה ולהשיג את מוסיפיניו בימים אלו קשה יותר מקביעת פגישה אצל ראש המוסד). כולנו הסכמנו כי מדובר בטקסט לגיטימי מבחינת העמדה שהוא מציג, גם אם לא תמיד קל לעיכול. למרות זאת ביקשתי מלואיס לפרסם אותו אצלו בבלוג תוך הבטחה שברגע שהוא יעלה, אתן לו קישור.
מדוע בעצם סירבתי לפרסם את הטקסט שלו כאן? זו שאלה מצוינת שאני מתחבט בה מאז אתמול. מצד אחד, ללואיס יש בלוג משלו. אין שום סיבה שלא יפרסם את הטקסט אצלו. מצד שני, אינני תמים. הוא מבקש לפרסם את הפוסט בגלוב כי זו תקופה ארוכה שהגלוב מושך תשומת לב רבה ותנועה נאה של גולשים: לואיס מעוניין ברמקול גדול.
זה הרגע שבו מצאתי את עצמי בטריטוריה לא מוכרת. לפתע אני צריך להפעיל שיקולים של עורך כלי תקשורת ולא של בעל גלוב: האם אני נותן במה לתכנים מהסוג הזה? האם יש לי זכות לפסול תכנים רק מכיוון שהם לא מוצאים חן בעיניי? האם הבמה הזו היא לגמרי פרטית או שמא היא חצי ציבורית ולכן צריכה לעמוד בסטנדרטיים ציבוריים?
ההחלטה שקיבלתי היא לשמור מרחק מסוים מהטקסט: לתת אליו קישור אך לא להפקיע את הבמה של הגלוב לטובתו ובעיקר לא להפוך את הגלוב לפלטפורמה שבה מתנצחים סביב נושא שלכל הכותבים בגלוב קשה איתו במיוחד. יחד עם זאת, ברור לי שאם ללואיס לא היה בלוג משל עצמו, הייתי מפרסם את הטקסט שלו במלואו.
אינני יודע אם זו ההחלטה הנבונה, הנכונה או החכמה. כאמור, זו טריטוריה שאינה מוכרת לי ואינני יודע עד כמה בעלי בלוגים בישראל נתקלו בשאלה הזו (מכיוון שאינני יודע כמה מהם מארחים פוסטים של כותבים חיצוניים). לי היא המחישה בצורה יוצאת דופן וחדה את ההתלבטות הבלתי פשוטה הכרוכה בהחלטה איזה טקסטים של כותבים מן החוץ לפרסם, התלבטות בה נתקלים עורכי עיתונים בכלל ועורכי עמודי הפובליציסטיקה בפרט.
***
כמו פרשת אלי ציפורי, גם פרשה זו עשתה לי רע והיא מעוררת בי מחשבות קשות בנוגע להרבה דברים: הקלות הבלתי נסבלת שבה אנשים אינטיליגנטיים מוכנים לדון על כל דבר אם רק ידברו אליהם יפה, השטחיות הבלתי נסבלת של חלק מהאנשים שמוכנים להביע עמדה נחרצת מבלי שטרחו לברר על מה בכלל מדובר, המהירות הבלתי נסבלת שבה אנשים מרימים את דגל "חופש הביטוי" כדרך להלבנה פסבדו-נאורה ומתקדמת של כל זוועה וגם תפקידו וחלקו של הגלוב בכל אלו.
כתיבת תגובה