ישנם כותבים אורחים שאחת לכמה זמן (שלוש שעות בערך) אני שולח להם מייל ודורש במפגיע שיכתבו לנו עוד טקסט. ואז עוד אחד, ועוד אחד. לינוי, לצערה הרב, היא אחת מהן. בימים אלו היא חזרה מביקור בארה"ב ולאחר שהשבעתי אותה שתכתוב לנו על מקצת התובנות האמריקאיות שרכשה שם, היא שלחה לנו את הטקסט המצוין הבא לקטגוריית כתב/ת אורח/ת.

אני מצרפת מאמר שתרגמתי מה-USA Today. המאמר התפרסם לפני שלושה ימים ועוסק בתחזיות לשנת 2008. הכותב, קרייג ווילסון, בשנינות שאני מקווה שהיטבתי לתרגם, מתמקד בנבואה של אחד ממשרדי הפרסום הגדולים במדינה (והנה עוד שניה מגיעה האירוניה שטמונה בתחזית כשיודעים מי מספק אותה): "2008 היא שנת דחיית הסיפוקים!".

בשבוע שהייתי בניו-יורק, ה-USA Today היה העיתון שהמלון שלי חילק בבוקר, כך שאני מתנצלת בפני היו"ר שלא שיננתי פובליציסטיקה מהניו-יורק טיימס. מצד שני, מי שראה אותי עומדת בתור בוול-מארט עם ערימת גליונות של הנשיונל אינקווירר וקוסמו יכול להעריך שה"טודיי" הוא חתיכת שיחוק אינטלקטואלי עבורי (ואולי זאת ההזדמנות לשאול: מה גרוע יותר – העובדה שאין בוול-מארט שום קופאית שיודעת אנגלית או המשכורת שלהן? הממממ…).

אנג'וי אנד הב אה האפי הולידיי!! (זהו, הפוליטיקלי קורקט האמריקני אוסר עליהם לומר "מרי קריסמס" או "מרי הנוכה" או "הפי קריסמוכה". רק "הפי הולידייז" בינלאומי פארשי כזה, כי לך תדע איזה מיעוט אתה מעליב).

הטרנד הלוהט של 2008: תזדיינו בסבלנות / קרייג ווילסון, USA TODAY

מדי שנה, בסביבות התאריך הזה, חוזי הטרנדים אוהבים לספר לנו מה עומד לקרות בשנה הבאה. וכך, כדי לא לאכזב, מאתרי-טרנדים מ-JWT, אחד ממשרדי הפרסום הגדולים בארה"ב, השלימו את העשירייה הפותחת שלהם לשנת 2008.

סעיפי הרשימה נעים מהתחזקות כוחן של נשים, דרך הצבע הכחול שיחליף את הירוק ששלט בחשיבה הסביבתית של 2007 (בשנה הבאה נחשוב על הים והשמים) ועד טקילה במקום יין כמשקה המועדף. גילוי נאות: אינני חזק באיתור טרנדים. אני מבין שמדובר בחילול קודש בעולמנו הסוגד למגניבות ועדכניות, אבל בדרך כלל, בשלב שבו אני מבין שדבר מסויים הוא טרנדי, העניין בו כבר די בסיומו. בחייכם, הרי האופנות האלה משתנות כל כך מהר. התאוריה שלי היא כזאת: למה שאעסיק את עצמי במשהו שיהפוך להיסטוריה לפני התספורת הבאה שלי?

זאת הסיבה שהייתי כל כך מרוצה לראות סעיף מסוים ברשימה של JWT, ולדעתי שווה קצת להתעמק בו. הם מכנים אותו: "חשיבה מחדש על סיפוקים מידיים". לפי המומחים של המשרד "מוצרים מותאמים אישית ומוצריים יחודיים יתפסו את מקומם של פירות היצור ההמוני. משווקים מחפשים את נאמנות הצרכנים, שהתרגלו להחליף במהירות מוצר אחד באחר כאשר הגירסא העדכנית שונה ולו במעט מהמוקדמת". תירגום: הדרישות שלנו עומדות להפוך לסנוביות יותר ונהיה מוכנים לחכות זמן רב עד כדי גיחוך לאיזה תיק ייחודי שעשוי בעבודת יד. הדוגמה הזאת איננה מקרית, שכן מעצבי-על כמו ורה וונג התחילו בשנה האחרונה לשווק עיצובים שלהם לחנויות קמעונאיות – הנה בא המרד.

אינני בטוח שהתחזית הזאת מדוייקת, כי יש לי חברים שהופכים לבהמות עצבניות כשהם נדרשים להמתין כמה ימים לספה שהם קנו באיקאה, אבל בואו נגיד שאני זורם עם ההנחה הזאת. יתכן שמדובר בטרנד נהדר. אולי הגיע הזמן שכולנו נאט את הקצב ונחכה קצת לשם שינוי. אחרי שצפינו באנשים באנשים מאבדים את הסבלנות אחרי דקה בתור לקפה-חמשת-המרכיבים שלהם בסטארבקס, לא יהיה נחמד לבדוק כמה זמן הם יהיו מוכנים להמתין כדי לספק את התענוגות שלהם בשנה הבאה?

וזה כולל גם אותי. אני מודה שאני קצר רוח כמו כל אמריקני אחר. אולי זה משום שבשנים האחרונות חברות אמרו לי כל הזמן שאני לא חייב לחכות לכלום. השלטים והמודעות צורחים לי: תזמין משהו ברשת היום וסביר שתקבל אותו כבר מחר. בהתחשב בכמה "מיידי" העולם שלנו הפך להיות, אני מופתע שאנשים עדיין מוכנים לסבול תשעה ירחי לידה שלמים עד שהם מקבלים את התינוק שלהם.

לאור זאת, הייתי משועשע עד מאוד לקרוא לפני כמה ימים על העלייה במכירות של מגה-יאכטות ועל איך שהמליונרים נאלצים להזדיין בסבלנות שנים ארוכות עד שהן יבנו ב-ד-י-ו-ק לפי הדרישות המאוד ספציפיות שלהם. תעשיית הספינות מתייחסת ליצור האיטי הזה כבעיה הקשה ביותר של העסק:  הרי אנשים עשירים לא אמורים לחכות לכלום, אז למה להתעלל? מן הסתם הם לא שמעו על האופנה החדשה הזאת של דחיית סיפוקים.

הבעיה העיקרית כאן, אם כך, היא איך אנחנו לומדים לחיות עם הציווי החברתי החדש הזה? איך אנחנו אמורים ללמוד להפיק הנאה מלא לקבל את מה שאנחנו רוצים כאן ועכשיו? איך אנחנו אמורים לאמץ את הפתגם הותיק שאומר שדברים טובים קורים לסבלנים?

כמו יאבטות.
או תינוקות.

בניגוד לשנים הקודמות, קחו נשימה עמוקה לקראת 2008.