היה שקט עשרה ימים

ושוב חזרו המטנפים לגלוב.
מה שמעלה את השאלה האם לשנות את המצב הקיים ולבחור במצב חדש בו ניתן לשלוח תגובות אך הן עולות רק אחרי שאני קורא אותן (זו שאלה של שינוי אחד בהגדרות, ממש לא מורכב). אני מודה ומתוודה שאני מתחבט בסוגיה.

מצד אחד זה הורס את הספונטניות, אבל מצד שני ממילא אין לי חיים ואני תקוע ליד המחשב כל הזמן כך שאין המדובר בעיכוב של ימים עד שהתגובות עולות.
מצד שלישי למה לתת לכמה כולרות לקלקל לכולם, אבל מצד רביעי גם כך הם מקלקלים אז למה לא לחסום אותם בשער?
מצד חמישי, זו “רוח האינטרנט” לא? אבל מצד שישי זו לא רוח, זה סתם נודים באפלה (והריח כל כך ברור שאני יכול לומר בוודאות מי הם המגיבים, למרות שהם נורא “אנונימיים”).

זה לא שאני נפגע ממה שכותבים המטנפים. הרי אין שם שכל גדול. זה פשוט לכלוך, כמו ערימות קקי שצריך לנקות אותן שוב ושוב.

אז מה אתם אומרים? אני פתוח להצעות.

22 מחשבות על “היה שקט עשרה ימים

  1. אני מסכים. לפעמים זה יכול להיות משעשע. מניסיון, הקבועים עולים על המטנפים ומזיינים להם את הצורה. בנימוס ובשנינות אבל מזיינים.

  2. אני בעד להשאיר הכל.
    צנזורה זה אף פעם לא טוב.
    וגם פוגע באחרים, למה להרוס להם?
    כל עוד גבול הטעם הטוב נשמר, אין צורך לצנזר.

  3. אם אילו האוטמטים אז צריך להוסיף את המנגנון שדורש מהמשיב להעתיק את המילה. לרעיון הזה יש לי 2 הערות:
    – לפעמים גם אני לא מבין מה כתוב…
    – ראיתי כבר שיש אתרים שהמלים הן מלים אמיתיות ולא משהו אקראי, וזה נדמה לי יותר “מגניב”.

  4. יובל היקר,
    מדוע אתה מתייחס לאנשים שמרשים לעצמם להתבהם מול המדיה ולהוציא רפש, בזמן שבחיים האמיתיים שלהם, הם לוודאי מתחבאים מאחורי החצ’קונים והחטטים שבפניהם, ומבכים על מר גורלם?

    מעבר לכך, זה מאד תלוי באמירת הביקורת, לעיתים היא דווקא מלמדת המון, גם אם לא נעים לנו לשמוע אותה, לפחות זורקים לנו את האמת בפרצוף.

    תלמד לקחת את מה שעוזר לך לצמוח ומכוון אותך לעומת מה שבאמת אין בו “תורה מסיני”.

  5. הזויה,
    את בהחלט צודקת.
    לפעמים ביקורת ישר לפנים, זה המציאות.
    למרות שלפעמים מנסים להסתיר אותה כי זה מכוער, לא יפה, פוגעת, אבל זו האמת.
    להשאיר פתוח, אחרת זה מקום של צנזורה מסריחה.
    רק ה”בוס” יאשר מה כולם קוראים.ממש עיתון.
    או שזה גלוב- גלובלי- כולם כותבים,
    או שזה מועדון סגור לתגובות שה”בוס” מחליט מה כולם יקראו. דיקטטורה.

  6. היי יובל,

    אני החלטתי על עיקרון אחד באתר שלי ב ‘רשימות’. (לעולם) לא למחוק תגובות ולא לחסום תגובות. האמצעי היחידי בידיו של הכותב (הבלוגר) הוא לא לענות. כל פעולה אחרת (תגובה, או מחיקה או איסור תגובות) עומדות למעשה, למרות הטינוף והריחות הרעים, בסתירה מובנית להחלטה פרסום בלוג ברשת ומשמעויותיה.

    וחוץ מזה, המגיבים המטנפים גם הם אינם מזדהים בשמם, מזהים את עצמם וצובעים את עצמם בצע זה, מיידית. אל תדאג, אתה נשאר בצבע הנכון. קורא אמיתי יודע היטב להבחין בצבעים.

    שבת שלום

  7. כמובן שאני לא מדבר על ביקורת. אני מדבר על “אתה חתיכת הומו מזדיין, שערבי ג’ינג’י יתקע אותך בתחת”. חקרתי את הטקסט הזה לעומק והתקשיתי לחלץ מתוכו אמירה ביקורתית משמעותית אלא אם כן אנחנו מפרקים את הטקסט על פי שיטתו הפוסט-סטרוקטורליסטית של דרידה, מה שקשה לעשות במקרה הזה שכן האובייקט והסובייקט שניהם מבקשים לומר ש”האני” הוא בסך הכל יישות פרה-מטריאליסטית שטרם עברה טרנספורמציה אינטרגלקטית.
    ממממ, או משו כזה.

  8. יובל אתה יכול לתרגם ולכתוב בעברית את הפיסקה הזאת?
    “משמעותית אלא אם כן אנחנו מפרקים את הטקסט על פי שיטתו הפוסט-סטרוקטורליסטית של דרידה, מה שקשה לעשות במקרה הזה שכן האובייקט והסובייקט שניהם מבקשים לומר ש”האני” הוא בסך הכל יישות פרה-מטריאליסטית שטרם עברה טרנספורמציה אינטרגלקטית.
    ממממ, או משו כזה. “

  9. אני מאד בעד מחיקת תגובות בדיעבד. ככה תחסוך מעצמך את הטירחה של לסנן כל הודעה בזמן אמת מצד אחד, ותשאיר לעצמך את הזכות למחוק הודעות בהמיות בזמנך החופשי מצד שני.

    אין שום סיבה לעודד ולתת במה לתגובות מהסוג הזה.

    זה גם לא תורם לדיון, וגם פוגע בקוראים.

  10. זה מה שעשיתי עד עכשיו. ועדיין אני מרגיש צורך להתנצל בפני הקוראים שמגיעים לתגובות האלו לפני שהספקתי למחוק אותם. כלומר, אדם בא לגלוב כדי לקרוא ולהתעניין ופתאום דורך על חתיכת חרא שלא הספיקו לפנותה. לכן חשבתי שאולי כדאי לשנות את המדיניות ולא לתת כניסה לכלבים מלכתחילה. הבעיה עם השיטה הזו שגם בני האדם נותרים בחוץ.

  11. מה דעתך להקים “מוזיאון איוולת” כזה, לשם תעביר תגובות-טינופת נבחרות, ואדם יכול לבקר בו ולהתרשם מן הזוהמה? יום אחד, כשתעשה את הדוקטורט שלך בפסיכולוגיה או בתקשורת המונים, יהיה לך כר נרחב למחקר. לשם ההרתעה, תוכל אולי אפילו לפרסם שם את כתובת ה-IP של המגיב (אם כי זה קצת קיצוני לטעמי).

  12. אני עם מוסיף, אם זה משנה משהו.

    זה לא שדרכנו על החרא, רק ראינו אותו והרחנו אותו לפני שהספקת לנקות. יעבור לנו.

  13. טענות בסגנון “רוח האינטרנט” ו-“עצם ההחלטה לפרסם בלוג מונעת צנזורה” מטופשות. אתה אדון הבלוג ותעשה מה שבראש שלך.
    אנחנו הקוראים, ואנחנו נמליץ לך בהתאם למה שנוח לנו, לא בהתאם למה שנכון או צודק או מוסרי, אלא בהתאם למה שנחמד לנו.
    אם את רוב הקוראים מרגיז מגיב X כי הוא כותב בדיחות טיפשיות, נמליץ לך לחסום אותו, ואם תתחשב בנו אתה תעשה את זה.
    לא כי גולשים שכותבים בדיחות טיפשיות צריכים להיחסם ע”פ כללי הבלוג, אלא כי גולש ספציפי עצבן אותנו או אותך.
    אפשר לחשוב שמנסחים פה חוקה או משהו. אתה לא חייב הסברים או אג’נדה לאף אחד.

  14. לא התכוונתי שלא תתיעץ.
    התכוונתי שהגולשים שמייעצים לך לא צריכים להשתמש בטיעונים של “זה מוסרי” או “זה צודק” או “אלה צריכים להיות החוקים”, אלא ספציפיים יותר למקרה, למשל:
    “יובל, יש פה אחד שמגיב כל הזמן בחרוזים וזה מטריף אותי. אנא חסום אותו.”
    שוב, בלי אג’נדה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: