מודל לחיקוי או לרחמים?

לפני הכל, אני רוצה להודות שוב לכולכם על הברכות החמות. תודה!

כפי שאפשר לנחש הראש שלי נמצא במקומות אחרים (אגב, השם שבחרנו הוא: דנה) ואולי דווקא בגלל זה, בגלישה החטופה שהרשיתי לעצמי קלטה את עיני כותרת באתר הטוש המדווחת על סיפור שיפורסם מחר ושהקדמה לו ניתן לקרוא כבר היום. כותרת הידיעה היא:

נשים בעמדות מפתח: רק שלושה ימים לאחר הלידה חזרה אירית אילוז, סמנכ"לית הכספים של אמפל, לעבודה

בגוף הטקסט מסופר:

שלושה ימים לאחר שילדה את בנה הקטן כבר חזרה אירית אילוז, סמנכ"לית הכספים של אמפל, לעבודה. אילוז נחשבת ליד ימינו של יוסי מימן, בעל השליטה באמפל. "אני 24 שעות בתפקיד כי צריך לעקוב אחרי אירועים בשווקים בארה"ב. אני גם לא מכבה את הטלפון בסופשבוע ובחגים. עם זאת, התפקיד מספק אתגרים ומאפשר יזמות. הוא מחייב לשמור על רמה מקצועית ולהיות מעורב בשוק ההון".

מכיוון שהטקסט כולו טרם פורסם קשה לי להבין האם זו כתבה שתהלל ותפאר את הנשים האלו או דווקא תציג אותן כקורבן להצלחתן. אינני אומר זאת מכיוון שמדובר בנשים. גם גברים שהיו אומרים "אני 24 שעות בתפקיד, לא מכבה את הטלפון בסופשבוע ובחגים" היו זוכים ממני לאותה תגובה.

למרות שגם עיתונאים נדרשים להיות זמינים למערכות שלהם משעות הבוקר המוקדמות ועד לזמן סגירת העיתון, למרות שגם עיתונאות היא לא מקצוע של תשע עד חמש, עדיין ניתן לקיים חיי משפחה – עזבו חיי משפחה, חיים כלשהם – בצורה סבירה (תלוי בסוג העיתונאי ובתפקידו). אין מצב שהייתי רוצה להתחלף עם אנשי קריירת ה-24 שעות, בטח לא לאורך זמן.

מי שלא יודע לנתק את עצמו מהעולם, אפילו לתקופות קצרות כמו חגים, סופי שבוע, או להבדיל – חופשת לידה (גברים ונשים כאחד) – זוכה בעיקר לרחמים מצידי.

27 מחשבות על “מודל לחיקוי או לרחמים?

  1. מזל טוב על השם. אני בטוח שיש לפחות מלכת סאדו אחת שתשמח על ההחלטה.

    מסכים איתך לחלוטין בקשר לעבודה. גבר שהיה נוטש את אישתו והרך הנולד 3 ימים אחרי הלידה כדי לחזור לעבוד בעבודה מלאה היה זוכה ממני למבטי תמיהה, ועוד יותר אישה שנוטשת את בעלה והתינוק.

  2. לחזור לעבודה שלושה ימים אחרי הלידה זה בערך כמו הדוגמניות/שחקניות שמתעקשות לצאת מביה"ח לבושות במכנסיים מלפני ההריון ושחודש אחרי הלידה כבר מצטלמות בביקיני – עצוב ומעורר רחמים בעיני.

  3. הזלזול הישראלי בחופשות (רגילות, מחלה, לידה, מה זה משנה, למי יש זמן לחופשה? צריך לעבוד!) הורג אותנו לאט לאט. תפוקת העובדים יורדת, או שהם סתם נדבקים בוירוס התורן שחוטף זה שעובד לידם (חופשת מחלה? השתגעתם? הבוס יהרוג אותי!) או שהילדים שלהם מגיעים לבר מצוה ולא מזהים את אמא שלהם (אמא? שלושה ימים אחרי הלידה היא כבר חזרה לעבודת 24 השעות שלה).

  4. אני לא בא ממקום של ביקורת – לפחות לא הפעם.
    אני לא יודע מה הייתי עושה אם הייתי במקומם. יכול להיות שהן/הם עובדים/עובדות בעבודה שאתה מרגיש שהיא כל הווייתך, שאתה רוצה להיות שם כל רגע, שאתה משפיע – יש כאלו עבודות.

    ועדיין בהקשר הזה הפילוסופיה שלי היא משפט שאני לא זוכר מה המקור שלו אך הוא בעיניי חכם: "אף אחד לא אומר רגעים ספורים לפני מותו: הלוואי שהייתי מבלה עוד קצת זמן בעבודה". מדויק לחלוטין.

  5. טוב, זה כל כך בוער בעצמותי הנושא הזה שאני מרשה לעצמי לתת עוד לינק לעצמי –

    לרשומה ישנה, ארוכה במיוחד ושאני עומדת מאחוריה בכל מילה ומילה –

    http://www.notes.co.il/chelli/29326.asp

    מתי התהפך העולם?

    ומי שמוצא עצמו מתנצל הוא ההורה המגדל את ילדיו הקטנים בעצמו?

    זה שעשה החלטה לשנות את חייו ביום שהפך להורה ?

    זה המרגיש בהורותו נוח ופשוט ?

    מתי התהפך העולם? מתי זה קרה?

  6. יש סיפור על אחד מטייקוני התעשיה האמריקאית (איאקוקה אולי) שביקר פעם באחד המפעלים המצליחים שלו.
    המנכ"ל של המפעל סיפר לו שהוא לא יצא לחופשה כבר שנתיים.

    הוא פיטר אותו במקום.

    (נ.ב. לגבר אין מה לעשות בבית אחרי שנולד לו תינוק. עדיף שילך לעבודה ויעזור מתי שבאמת צריך אותו).

  7. וואו חלי, הרבה סימני שאלה.
    ובקשר לפוסט עצמו, המרוץ הזה שרבים מאיתנו נמצאים פה נראה לי מטורף לחלוטין.
    לאן רצים ובשביל מה?
    בתור מישהי שנמצאת באוניברסיטה אמריקאית כרגע אני רואה ילדים בני 19-20 שלחוצים על עבודה וקריירה ואין להם בכלל מושג קלוש על עצמם ומה הם רוצים. זה עצוב.
    מזלי שאני יכולה להרשות [=ההורים שלי יכולים להרשות] לעצמי הפסקה קטנה וריצה מעט איטית יותר אל עבר קריירה וכסף.

  8. עוד העתקה לא מושלמת מהתרבות האח הגדול שלנו – אמריקה הצפונית.

    רק ששם, באיזה שהוא שלב בשנה – אנשים פשוט יוצאים לחופש. (כן) לשבוע-שבועים ואולי קצת יותר.

    אנחנו העתקנו את המרדף אחרי הכסף, בלי כל התרבות שמסביב.

  9. יובל. אני מבינה את מה שאתה אומר. אבל אני בהריון שלישי. והמחשבה לצאת להפסקה מעבודה מבאסת אותי. אני פשוט אוהבת את מה שאני עושה ואני ממש מצטערת – אבל להיות עם תינוק בבית – זה נורא משעמם. אני יודעת שאצטרך הפסקה קלה כדי לתת לגוף לנקות את הנוזלים ולהוריד נפיחויות (אתה בטוח מבין על מה אני מדברת) ואני ממש מקנאה באישה הזו, שמבחינה פיזית יכולה לחזור למשרד שלה תוך כמה ימים. היא בטח לא מודל לרחמים, מכיוון שבתחום הזה, של לידות, הנקות וילדים, אי אפשר לשפוט אחרים. כל הורה עושה מה שהוא חושב לנכון ומגדל את ילדיו בדרכו שלו.

    ולגבי מרוץ הקריירה – אל תחשבו שהישראלים מחכים את האמריקנים. אני גרתי שם לא מעט שנים, והאמריקנים לא עובדים אחרי השעה חמש, לא בסופי שבוע ולא בחגים. יש להם תרבות פנאי מפותחת. לא דומה בכלל למה שקורה בישראל.

  10. א. מעניין איזה ציון WLB היא הייתה מקבלת?
    ב. אם מנהל לא יכול לסמוך על העובדים שלו ליותר משלושה ימים, הוא כנראה לא מנהל מוצלח במיוחד.

  11. ראוי לציין שזה לא חוקי – אסור לה לעבוד מינימום שישה שבועות אחרי הלידה, וגם זה רק אם בעלה החליף אותה אחר כך.

    טל – מילא לחזור לעבודה. אבל היית מוכנה לחזור לעבודה 24/7?

  12. לתומכי גישת ה"שתעשה מה שהיא רוצה" ו"שכל אדם יחליט לעצמו מה טוב": אם כך, גם אני אעשה מה שאני רוצה ואחליט שמה שטוב לי הוא לכנות את האישה הזאת "מטורפת". מי שמאמינה שהעולם או היא יקרסו אם תשב בבית כמה שבועות לוקה באחד משניים: שגעון גדלות או חרדת ביצוע.

  13. נשאלת השאלה בשביל מה לעשות ילדים אם להיות אתם בבית – בתקופה כל כך מרגשת, שואבת מנטלית, קשה גופנית (לאם, לאב, לילדים האחרים שזקוקים להסתגלות) – זה "נורא משעמם"? אני לא מפקפקת בכך שזה משעמם אנשים מסוימים. אני רק מעזה לומר שמי שזה משעמם אותו לא חייב לחיות על פי הספר ולהוליד 3 ילדים… גם אני בהריון שלישי – עוד שבועיים טפו טפו טפו, וגם אני אשת קריירה באקדמיה, ועם זאת ני מחכה בכליון עיניים לפסק הזמן הקצרצר הזה, שהמדינה מואילה לתת לי על מנת לנשום ריחות אחרים, לחשוב מחשבות חדשות ולגלות את עצמי מחדש. לפעמים, כשבאורח בלתי נמנע צפים אצלי פחדים ארכיטיפיים מהלידה, כל כך ברור לי שמה שאני לא רוצה להפרד ממנו בעולם הזה זו המשפחה שלי, ואין בי שמץ של צער על פרידה מן המאמרים שבכתיבתם אני שקועה כרגע… או אז אני מבינה ששפיותי לא אבדה לי, תודה לאל.

  14. יהיו אולי שיחלקו עלי, אבל מנסיוני הדל (4), בשבועות הראשונים לאחר הלידה, אין ממש מה לעשות. להישאר בבית בשביל להחליף חיתול מדי פעם? "להביא את הילדה למיטה של אמא?" קשקוש של אבות צעירים מתרגשים (התרגשות זה דבר טוב, אולי כדאי לתעל אותה למשהו מועיל).

    אחרי שהילד קצת גדל, נניח כשהוא בן שנה, אז יש הרבה יותר מה לעזור, אבל אז האב הנרגש "חזר לעבודה", הוא לא קם בלילה כשהילד בן שנתיים, ולא עוזר בשיעורי בית כי הוא בעבודה.

    כמובן שאני לא רומז שמישהו הוא כזה, אני רק מציין שבהמשך יש הרבה מה לעזור. לא בהתחלה.

    יובל, זה נחמד תמיד לקחת חופש, רק שעם תינוקת בת יומה קשה לשחק, אולי לשבת ולהסתכל עליה. זה מעורר השראה.

  15. ישי, ל"אבות מתרגשים" שזה הילד השלישי שלהם יש בבית עוד איזה שניים שלושה דברים לעשות, נגיד לדאוג לילדים הגדולים יותר, לבשל , לכבס, לנקות, לעשות את כל הדברים שהם לא הנקה (או להאכיל מדי פעם, אם מחליטים לא (רק) להניק). הי, אתה יודע מה? חוץ מאת הדבר הראשון גם אבות שזה הילד הראשון שלהם יכולים לעשות לא מעט דברים בבית.

  16. ישי, אתה טועה לחלוטין.

    תינוק בן יומו דורש תשומת לב מוחלטת. צריך להחליף לו חיתולים, להיניק או להאכיל אותו, צריך להחזיק אותו הרבה על הידיים, צריך לרחוץ אותו, צריך לשיר לו שירים ולעשות לו גרעפסים – וכל זאת, גם באמצע הלילה. מישהו צריך להיות איתו, והמישהו הזה יכול למצוא את עצמו בשמונה בערב כשלא היה לו זמן לאכול שום דבר מלבד קערית קורנפלקס, שלא לדבר על גיחות מדודות לשירותים.

    מי שילדה את התינוק מעורר ההשראה צריכה להתאושש, היא צריכה לישון כמה שיותר, וכשיש עוד כמה ילדים בבית, זה הופך לבלתי אפשרי. יש אוכל להכין, כביסה לקפל, כלים לרחוץ, וגם מקלחת מדי פעם יכולה להיות נחמדה. לומר שבהמשך יש מה לעזור ובהתחלה לא? פפפףףףף קשקוש של גברים שחוזרים מהר לעבודה כי הפליטות מלכלכות להם את העניבה.

  17. ישי, הבעיה מתחילה ב"לעזור". אבא לא אמור "לעזור" לאמא (למרות שהוא בהחלט יכול לעזור בשיעורי הבית), הוא אמור להיות אחראי לתחזוקת הבית והזאטוט באותה מידה שהיא אחראית לכך (אלא אם מדובר במשפחה שבה, כהחלטה מחושבת, מחליטים לחלק את העבודה – הורה אחד* עובד בבית, הורה שני עובד בחוץ).

    *בדרך כלל היא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: