סימני פישוק

את הכתבה על רוית אסף בשבעה ימים של ידיעות, לא צלחתי מעבר לעמוד הראשון; התחושות הבלתי נעימות שעלו בי גרמו לי לדפדף הלאה במהירות.

צהוב? לאאאא

וכך זה ממשיך, כולל תיאורים גרפיים שאינם פשוטים לקריאה, ולא רק לילדים רכים ולנשים הרות, במה שבידיעות מכנים “ראיון חושפני”. כן, יש שם גם תיאורי פטמות ובולימיה. מוזר שעל תדירות חיי המין של המרואיינת שכחו לשאול בראיון.

מובן שעל הפלות חשוב לדבר, וכך גם על הפרעות אכילה והטרדות מיניות, אבל האופן בו נדחף הראיון אל תוך התחתונים של אסף תמוה בעיניי – האם אין גבול לצהבת, לתאווה לראות הכל? האם הסיטואציה הכל כך אינטימית ורגישה שעברה אסף באמת מעניינת את המדינה של העיתון, ומעל לכל – מדוע שיתפה המרואיינת פעולה עם הספקולום העיתונאי, מלבד הרצון לקדם את רשת “בתי ספר לאיפור” שהקימה? עושה רושם שהכתבה לא באה להעלות את המודעות להפלות, ללידות מוקדמות או להטרדה מינית, אלא לספק איזושהי תשוקה למכור, וגם אם הדבר דורש חיטוט גניקולוגי כמעט במרואיינת, כל האמצעים כשרים.

קריאת הכתבה היתה משולה בעיניי למציצנות (שגם אם נעשתה בהסכמה, או בהסכמה לכאורה) משדרת את התחושה שהכל כתיב, שדבר לא אישי ושהכל צריך להיות מרוח בצהוב על גבי עיתון, כולל הפנייה בשער וטיזר בלמהנט.

צנזורה היא דבר רע, בהחלט, אבל יש מקום לשיקול דעת – של המרואיין, הכתב, העורך וגם הקוראים. שבעה ימים הפך למוסף אותו צריך לפתוח בזהירות, לכו תדעו איזו דוגמנית תקפוץ ממנו בעירום מילולי כמעט מלא.

6 מחשבות על “סימני פישוק

  1. אני לא מבין למה אנשים עדיין קוראים עיתון.
    זה מסריח, זה יקר, זה עולה בהרבה עצים ואין שם שום דבר חשוב שאין במקומות אחרים (אינטרנט, רדיו)
    מה גם שזה ממש מוגבל, אם אני קורא משהו במקום אחד באינטרנט אני יכול לקרוא צ’יקצ’ק בעוד מספר מקומות, עם עיתון אני כבר יושב וקורא אז אני “סומך על הכתוב” ולא יכול לגשת באותה קלות לבדוק מקורות אחרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: