לא אמיל זולא

מתי גולן מתלונן הערב ב"גלובס" על המאמר של דויד גרוסמן (לא המעצב, הסופר) ב"ידיעות אחרונות". גולן מתלונן שהמאמר כולל "עומס מייגע של אמירות כלליות וקלישאות, שמקומן בקיטורים של התכנסויות ימי שישי". ואז, נותן גולן דוגמה למאמר כפי שהוא צריך להיות:

"אני מאשים את לויטננט קולונל דופאטי, בהיותו היוצר השטני של עיוות דין זה" – כתב זולא על מאשימי דרייפוס. "אני מאשים את הגנרל דה מרסייה בשותפות לפשע"; "אני מאשים את בית הדין הצבאי הראשון בהפרת החוק". אתם שמים לב להבדל? זולא לא היה משרבט, ש"אי אפשר להמשיך בחידלון", הוא היה זועק: "אני מאשים את אולמרט בשליחת אנשים למוות ללא צורך", "אני מאשים את חברי ועדת וינוגרד בבגידה בעקרונות החוק בכך שהסכימו להתמנות על ידי החשוד העיקרי". במקום שזולא היה מאשים, גרוסמן ושכמותו מתפתלים ומתפלפלים.

גולן יודע שאף אחד לא יכול לכתוב דברים כאלו היום. גם לא גרוסמן. גם לא גולן. אף אחד לא יכול לכתוב דברים כאלו כיום, למרות שלכאורה (כמובן שלכאורה) הם עשויים (כלומר, לא בטוח, יש סיכוי) להתגלות באופן מסוים (נורא מסוים) כנכונים מכיוון שהוא יחטוף תביעת דיבה תוך 30 שניות וספין תקשורתי המאשים אותו במחלת נפש כרונית.

גולן יודע את זה בין השאר כי הוא תבע כמה וכמה פעמים כמה וכמה אנשים (שי ודרור, אמנון דנקנר, רון מיברג, יוסף בראל) בתביעת לשון הרע.

מכיוון שכך יודע גולן שאם גרוסמן היה כותב שהוא מאשים את אולמרט ב"שליחת אנשים למוות ללא צורך" הוא היה מבלה את חמש השנים הקרובות בבתי משפט, מוציא מאות אלפי שקלים על עורכי דין ואולי בסוף גם משלם איזה פיצוי נאה. את גולן זה לא מעניין. הוא מעדיף לתפוס עמדה מוסרית גבוהה, להיכנס בגרוסמן באמצעות מי שכתב את דבריו בדיוק לפני 110 שנה ולא לשאת בתוצאות.

15 מחשבות על “לא אמיל זולא

  1. אני לא מבין למה גולן לא כותב את ה"אני מאשים" בעצמו, אם מה שגרוסמן כתב לדליל עבורו. הרי יש לו במה יומית משלו לכתיבת הגיגו, קומפלט ביחד עם גב של עיתון.

  2. אגב, גם זולא חטף תביעת דיבה. הוא כתב את המאמר כפי שכתב אותו במכוון כדי להתבע – כדי שיוכל לחשוף את האמת בבית המשפט. זה לא כל כך הצליח, משום שהשופטים סתמו לו את הפה, אבל זה עורר את השערוריה הנדרשת.

  3. בהמשך לדבריו של יוסי גורביץ: למעשה זולא נאלץ להמלט ללונדון כדי להמנע מהבעיות המשפטיות הכבדות בפניהן ניצב בעקבות מאמרו.

  4. אגב גולן, יצא לי לצפות בו מראיין את גיידאמק. גולן ממש ניסה להעליב את גיידאמק, הטיח בו האשמות ועלבונות בשידור חי וניסה לגרום לו לצאת מהכלים, אבל יצא עם חצי תאוותו בידו. זאת הייתה הופעה שקיבעה את דעתי הנוכחית עליו.

    האחרון שביטא בקול רם את מה שאני חושב על גולן חטף תביעת דיבה, ואולי גם הפסיד בה. איזה מזל שאפשר עדיין להתבטא באינטרנט.

  5. האמת שמתי גולן הוא XXXXX ולפעמים XXXX. לעיתים קרובות אני שואל את עצמי עד לאן הוא יכול XXXX, ובכל פעם אני מופתע מחדש. אכן האיש הוא XXX של בן אדם. הוא לא יחמיץ אף הזדמנות לXXX ולXXXXX, וכשהוא מריח בסביבתו XXXX הוא לא יכול להתאפק. דויד גרוסמן צריך לXXXX את מאמרו של הנ"ל שפורסם אתמול בגלובס.

  6. אודה ואבוש, הארתם את עיני, בעיקר את מוחי. חייבת להתוודות שבלעתי את האיטריה כשקראתי את גולן. לפעמים אני תוהה, עד כמה XXXXX יכולה אני להיות. בעיקר היכתה בי התגובה של "האחד/אחת מההמון", איך לא חשבתי על זה בעצמי, איךךךךךךךךךךךךך?

  7. אני חושב שהפרשנות שנתת לדברים של מתי גולן היא הפרשנות הצרה והקנטרנית והלא הפרשנות שמגיע לדבריו. התבטאויותיו הציבוריות של גרוסמן היו בדרך כלל חד משמעיות, רדיקליות, פוליטיות עד התו האחרון – הטקסט שהוא בחר לפרסם במוסף השבת של "ידיעות אחרונות" הוא טקסט כלל-ישראלי שהיה יכול באותה מידה להיכתב ע"י כל אחד מחברי מחאת המילאומניקים, שליח של הסוכנות היהודית או ש"ש באחת מהתנועות הכחולות. הטקסט עסק בכך שלישראל חסרה רוח חיות, תחושת חזון ועוד דיבורים כלל-ציוניים מסוג זה. הטקסט היא דומה להפליא לראיון עם תומר בוהדנה, המ"פ שסימן וי והצטרף לעוזי דיין. מדובר בטקסט עם יומרה פוליטית שהתוכן שלו לא פוליטי בכלל. התפיסה המשותפת לשני הטקסטים האלה ולעוד טקסטים רבים שמושמעים בימי פוסט-וינוגרד הם כאילו מאז קום המדינה ועד היום הכל היה טוב ויפה, הצבא היה חזק ומוסרי, המנהיגים היו ישרים ואחראיים ובשנים האחרונות חל תהליך חברתי-ערכי של עליית קרנו של האינדוודואליזם, המנהיגים פתאום נהיו מושחתים וצה"ל הפך לצבא כושל (כי גם לא נותנים לו לנצח). לא היה בטקסט של גרוסמן מילה אחת על פערים חברתיים, מילה אחת על הכיבוש, מילה אחת על סרבנות השלום, מילה אחת על ההתנחלויות, על מדיניות האוצר הניאו-ליברלית בשלושים השנה האחרונות, על הגזענות והאפלייה כלפי ערביי ישראל והפלשתינאים ובכלל – נדמה כאילו הכל תלוי באולמרט ובצוות הכושל שהוביל אותנו למלחמה. כמובן, שגרוסמן שגם תמך במלחמה בתחילתה, לא יצא נגד ההחלטה חסרת הפשר לפתוח במלחמה או בעובדה שניסנו לחרחר לאחר מכן מלחמה עם סוריה. לא. הכל תלוי בפרץ-אולמרט-חלוץ, נשלח אותם הביתה והכל יהיה בסדר.
    (למען הסר ספק, אני חושב שאולמרט צריך להצטרף לפרץ וחלוץ וללכת הביתה, אבל הניתוח של הדברים שלי הוא יותר מורכב מזה של גרוסמן ותומר בוהדנה.

  8. נמרוד,
    חבל שאינך מבחין בהבדלים בין הטקסט של גרוסמן לזה של בוהדנה. ספרים כמו "הזמן הצהוב" "נוכחים נפקדים" ושורה ארוכה של מאמרים וראיונות בארץ ובעולם פרשו לאורך שנות דור לפני ציבור הקוראים את תפיסת עולמו הפוליטית חברתית של גרוסמן, דווקא לכן יש עוצמה וכח מיוחדים למאמר שהופיע ביום שישי בידיעות אחרונות. – הוא מחבר את עמדותיו המוכרות לכל עם דאגתו לעצם קיומנו בארץ הזו, ולתחושתו שישראל הפכה לגוף מגושם ועיוור וחדלה להיות "בית".

  9. בעיני המאמר של גרוסמן לוקה בחסר לא מפני שהוא אינו יכול לשמש כעילה ראויה לתביעת דיבה ולא מפני שהוא נמנע מלהביע דעה פוליטית ברורה, אלא מפני שהוא אנטי פוליטי. הוא קורא לאנשים טובים לעשות מעשים טובים מחוץ לפוליטיקה הרעה וזה נאיבי ברמה שאתה לא מצפה לה מסופר כמו גרוסמן. כדי לשנות דברים במדינה (חזון, התנהלות וכו') צריך להפשיל שרוולים, לשים אטב כביסה על האף ולצלול למדמנה עד הסוף. רק ככה זה עובד. ומעבר לכך, נמאס לי לשמוע ולקרוא קיטורים על הרמה של הפוליטיקאים בישראל. הרמה שלהם היא בדיוק הרמה הממוצעת של הציבור שבוחר בהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *