מתי גולן מתלונן הערב ב"גלובס" על המאמר של דויד גרוסמן (לא המעצב, הסופר) ב"ידיעות אחרונות". גולן מתלונן שהמאמר כולל "עומס מייגע של אמירות כלליות וקלישאות, שמקומן בקיטורים של התכנסויות ימי שישי". ואז, נותן גולן דוגמה למאמר כפי שהוא צריך להיות:
"אני מאשים את לויטננט קולונל דופאטי, בהיותו היוצר השטני של עיוות דין זה" – כתב זולא על מאשימי דרייפוס. "אני מאשים את הגנרל דה מרסייה בשותפות לפשע"; "אני מאשים את בית הדין הצבאי הראשון בהפרת החוק". אתם שמים לב להבדל? זולא לא היה משרבט, ש"אי אפשר להמשיך בחידלון", הוא היה זועק: "אני מאשים את אולמרט בשליחת אנשים למוות ללא צורך", "אני מאשים את חברי ועדת וינוגרד בבגידה בעקרונות החוק בכך שהסכימו להתמנות על ידי החשוד העיקרי". במקום שזולא היה מאשים, גרוסמן ושכמותו מתפתלים ומתפלפלים.
גולן יודע שאף אחד לא יכול לכתוב דברים כאלו היום. גם לא גרוסמן. גם לא גולן. אף אחד לא יכול לכתוב דברים כאלו כיום, למרות שלכאורה (כמובן שלכאורה) הם עשויים (כלומר, לא בטוח, יש סיכוי) להתגלות באופן מסוים (נורא מסוים) כנכונים מכיוון שהוא יחטוף תביעת דיבה תוך 30 שניות וספין תקשורתי המאשים אותו במחלת נפש כרונית.
גולן יודע את זה בין השאר כי הוא תבע כמה וכמה פעמים כמה וכמה אנשים (שי ודרור, אמנון דנקנר, רון מיברג, יוסף בראל) בתביעת לשון הרע.
מכיוון שכך יודע גולן שאם גרוסמן היה כותב שהוא מאשים את אולמרט ב"שליחת אנשים למוות ללא צורך" הוא היה מבלה את חמש השנים הקרובות בבתי משפט, מוציא מאות אלפי שקלים על עורכי דין ואולי בסוף גם משלם איזה פיצוי נאה. את גולן זה לא מעניין. הוא מעדיף לתפוס עמדה מוסרית גבוהה, להיכנס בגרוסמן באמצעות מי שכתב את דבריו בדיוק לפני 110 שנה ולא לשאת בתוצאות.
כתיבת תגובה