דנדוש קיבלה את ההמלצה שלי והגיעה לכנס השנתי של האגודה להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים. היא שלחה את התרשמותה. הנה היא לפניכם:

אקדים ואומר שמפאת לוח זמנים צפוף להפליא, הספקתי להיות נוכחת רק בשני חצאי פנלים, מתוך בין ארבעה לחמישה פאנלים שהתנהלו במקום במשך שש שעות. אמשיך ואומר- היה שווה כל רגע. למה? אז ככה:

1. המיקום – מוזיאון המדע בירושלים, שפתח שעריו לאירוח הכנס הזה, הוא מקום מיוחד ומסביר פנים. מתי בפעם האחרונה שמעתם הרצאה על העולם במשקפי הכלכלה כשאתם יושבים בחלל המעוצב כבית מרקחת עתיק? אני עשיתי את זה אתמול.
2. החביבות – הגעתי בשעה 14:45. הכנס כבר בעיצומו. בדלת ברכה אותי אדמונית יפה, ונתנה לי תג שם. לא נזקקתי לתעודת סטודנט, מדען, פילוסוף או כל דבר אחר שנוטים לפעמים לדרוש בכנסים מסוג זה. נוכחות ועניין הם תנאים מספיקים כדי להיכנס (בחינם!) ולשמוע כמה מטובי המוחות בארץ, מדברים על נושאים שלא תשמעו בשום מקום אחר.
3. הרחבת האופקים – אין לכם מושג במה אנשים מתעסקים. לא, באמת, אין לכם. וזה נורא מעניין לגלות.
4. התקווה (לא השיר, הרגש) – הדבר הכי חשוב שלמדתי במהלך הכנס הזה: אנשים חושבים פה. יש במדינה הזו שיח אינטלקטואלי ער וקיים. מבחינתי, כל מדינה שאנשים מנהלים בה דיונים על תפוזים ואינקובאטורים (גם אני לא הבנתי אבל דרור רשף נשמע כאילו הוא יודע על מה הוא מדבר), על מדע, אקדמיה ומדינה, ספרות רפואית עתיקה ושאר דברים אזוטריים יותר או פחות, היא מקום שיש לו תקווה. מקום שאני מוכנה לקרוא לו בית.

בקיצור – לכו תהיו חברים של הח'ברה אלה. תאמינו לי, יש לכם חברים שעולים הרבה יותר ושווים הרבה פחות.

ועוף-טופיק קטן: באותו ערב, בקצה השני של העיר, אירח סינמטק ירושלים זו השנה השנייה את פסטיבל נשים ודת שמארגנת עמותת "מבוי סתום". לכו תהיו חברים גם שלהם, כי צריך להמשיך לעבוד על סעיף 4.